ארונות קבורה מתקופת בית שני, שבחלקם שלדי הנפטרים, נתפסו בירושלים

ארונות קבורה עתיקים מלפני 2000 שנה ובהם עצמות נפטרים יהודיים מתקופת בית המקדש השני, נתפסו בסוף השבוע בירושלים. הגלוסקמאות נבזזו לאחרונה ממערת קבורה עתיקה מפוארת באזור ירושלים.

 צילום: היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות

ים המלח : שיר מקראי

דוד ברבי

דוד ברבי

יַם הַמֶּלַח

כָּל שָׁנָה יוֹרְדִים בְּאוֹתָם מוֹרָדוֹת מְפֻתָּלִים

הַצֶּבַע הַצָּהֹב-חוּם מִשְׁתַּלֵּט עַל הַנּוֹף הַמִּדְבָּרִי

הַמְּקַבֵּל אֶת פָּנֵינוּ שׁוּב בְּשַׁאֲגַת נִצְחוֹן הַטֶּבַע

גָּוֶן מִתְחַלֵּף שֶׁל מַיִם מֵתִים,

ישראל בעל שם טוב ובני דורו

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

הוצאת כרמל

ספרי החדש, ישראל בעל שם טוב ובני דורו-מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים (Israel Ba'al Shem Tov and his Contemporaries, Kabbalists, Sabbatians, Hasidim and Mitnaggedim, Jerusalem : Carmel 2014) , שראה אור זה עתה בשני כרכים, בהוצאת כרמל בירושלים, תשע"ד, דן בגלגוליה של המחשבה הקבלית במציאות היסטורית מורכבת באימפריה העות'מנית ובממלכת פולין-ליטא, בין פרעות חמלניצקי שהחלו בשנת 1648, לבין חלוקת פולין ב1772, תקופה שאותה הפולנים כינו בשם 'המבול' והיהודים קראו לה בשם 'מצולות ים הגלות' או 'הגלות המרה', שבה התעצמו כיסופי הגאולה. במציאות זו פרחה הקבלה שהצמיחה הן את השבתאות המשיחית והן את החסידות הקבלית.

בין ארץ לשמים - ספרו של משה גרסיאל על סיפורי אליהו

שיחה עם פרופ' משה גרסיאל לרגל השלמת ספרו באנגלית שעניינו ניתוח ספרותי של סיפורי אליהו בספר מלכים. הספר אמור לצאת בעוד ימים ספורים ופרטיו כדלקמן: M. Garsiel, From Earth to Heaven: A Literary Study of Elijah Stories in the Book of Kings (Bethesda, Maryland: CDL Press, 2014).  

בתמונה רואים את רכס הכרמל וניתן בקושי להבחין במנזר הכרמליטי שברכס המוחרקה

מקום מבחן האש שערך אליהו לעם.

שאלה: פרופ' גרסיאל, בראיון הקודם שפורסם בבמה זו לפני מספר שנים שוחחנו על מחקריך בספר שמואל ובתקופת הממלכה המאוחדת לרגל צאת הקורס שלך באוניברסיטה הפתוחה ומאמריך בנושא, האם שינית כיוון ועברת לדון בסיפורי הנביאים?

שיר דודים

בלפור חקק

שיר דודים

היא מחוללת בי חלומות

אהבת השולמית ומשורר שיר השירים

בְּמַדְרֵגוֹת הָהָר בַּחֲשֵׁכָה הַנֶּאֱדֶמֶת

הִיא מְחוֹלֶלֶת בִּי חֲלוֹמוֹת

מוֹפָעַת וְנֶעֱלֶמֶת.

אֲנִי אוֹמֵר לָהּ: מַה לָּךְ.

על ’שירי מכות מצרים‘ לנתן אלתרמן

נתן אלתרמן

פרופ' אריאל הירשפלד, האוניברסיטה העברית

’שירי מכות מצרים‘ נכתבו ויצאו לאור בזמן מלחמת העולם השנייה (1944), ואי אפשר שלא לשמוע את הדי המלחמה ההיא בין בתי השירים האלה. ובכל זאת, אין אלו שירים אודות מלחמת העולם השנייה וגם לא על אודות חורבן יהדות אירופה. אלתרמן הפך את סיפר מכות מצרים המקראי למשל על הרס הניחת כעונש על קהילות ועל ממלכות. נא-אמון, העיר המצרית, הופכת בשיר לחוק עולם, החוזר ומתגשם שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, הלוא הוא חוק הגמול והעונש הבאים לאחר החטא. הערוב והדבר ’יוצאים אל תֵּבֵל, כחֶבֶר, להציג לה חזיון הגמוּל‘. 

הצרעת והמילה

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

תזריע-מצורע: ויקרא יב 1 - יג 59

מצורע מתחבר במקרא עם לשון הרע. מצורע זהו נוטריקון (כתיב מקוצר) של מוציא שם רע. עד כדי כך בחלו חז"ל בלשון הרע שראו במחלת הצרעת תוצאה, עונש, של דיבור המכוון להרע. "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט 16) הוא מקור לאיסור לשון הרע. הספר חפץ חיים של הרב ישראל מאיר הכהן כגן מראדין (פורסם לראשונה ב 1873) הוא הראשון שעוסק בהלכות לשון הרע. הרב ייחס חשיבות גדולה ללשון הרע וראה בה סיבה לגלות המתמשכת. מה פירוש לשון הרע? זהו ניסיון במפגיע לפגוע באדם דרך מילים, רכילות. יש בזאת התחשבות והבנה גדולה של כוחה של המילה. יש הנוטים לזלזל במילה: "אמרו, אז מה?" ולא היא! מילה כמוה כחרב. אתה יכול לפגוע באדם פיזית, אבל לא פחות אתה יכול לפגוע בו מילולית. החוק מגן על האדם שהוצאה נגדו דיבה. החיבור הזה בין הצרעת ללשון רכיל, לשון הרע, הוא ראיה מפוכחת ואחראית של התנהלות חברתית וקריאה להקפיד על הלשון מתוך כבוד לאדם הניצב מולך ותוך הבנה מהי מילה ומהי כוחה. 

על צרעת, מצורעים ופרשת מצורע

* לרגל העיסוק במחלת הצרעת בפרשת תזריע, ובפרשת מצורע המלווה אותה,

גמרתי אומר לעסוק בצרעת, גם אם שנת תשע"ד היא שנה מעוברת.

ארבעה סיפורים על צרעת
גיחזי של חז"ל

ארבעה מצורעים בשער שומרון

ארבעת המצורעים והמשוררת רחל

משה אהרן ומרים (כולל התייחסות לצרעת מרים)

אסור לספר בגנותם של ישראל

האם הצרעת במקרא היא הצרעת המוכרת לנו היום?

הצרעת והמילה

חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה

פרופ' שלום צבר, האוניברסיטה העברית

Venice Haggadah View of Jerusalem

המשיח ואליהו מבקרים בוונציה:

חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה, 1609
התקווה לכינונו מחדש של בית המקדש הטביעה את חותמה המובהק על עולם האמנות היהודית כבר בדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית השני. על הפנים של מטבעות כסף שטבע מנהיג המרד השני שמעון בר כוכבא בשנים 133/34 לסה"נ מתוארת חזית בית המקדש בירושלים, ועל הגב אגד הדס, לולב וערבה ולצידם אתרוג – רמז לזכרון הלאומי בדבר גדולת ירושלים בעת חגיגת החג המרכזי בשנה היהודית בתקופה שלפני החורבן, עת הגיע המספר הרב ביותר של עולי רגל לחגוג את חג סוכות במשותף בעיר הקדושה. דימויים מסוג זה אשר הפכו במרוצת הזמן לתו ההיכר ולסמל הזהות של היהודים בתקופת התלמוד, נפוצו באמנות הזעירה (למשל, מנורות שמן, בקבוקי זכוכית, ותחתיות זהב), לצד הופעתם במבנים מונומנטאליים – פסיפסי רצפה וציורי קיר בבתי הכנסת העתיקים (כגון, בתי הכנסת של חמת טבריה, בית אלפא וציפורי בארץ ישראל, ודורא-אירופוס שבסוריה).

שבת

שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ 

וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ 

לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה 

אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ 

וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ 

וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ 

לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃

דברים ה 14-13

חילון מלים מקראיות: סליחה, קורבן, כהונה, שופר

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

תפילה

יש מילים שמופיעות במקרא רק בהקשרים דתיים ובעברית החדשה הורחב שימושן גם לתחום החולין היום-יומי. כזה הוא למשל השורש ’סלח‘. בלשון המקרא אלוהים הוא ’אלוה סליחות‘ (נחמיה ט 17), משורר תהלים אומר עליו הַסֹּלֵ֥חַ לְכָל־עֲוֹנֵ֑כִי הָ֝רֹפֵ֗א לְכָל־תַּחֲלֻאָֽיְכִי (קג 3) ורק עליו נאמר שהוא ’סלח‘ לפרט או לעם (למשל במדבר יד 20-19). בעברית החדשה, לעומת זאת, משמשת מילת ’סליחה‘ גם בהקשר חולין - לנימוס ולהתנצלות.

למה הֹרַג עוזה בן אבינדב?

 משׁה שַׁפריר

לָמָּה הֹרַג עֻזָּה בֶּן-אֲבִינָדָב?

"וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם" (שמ”ב ו 7))

לָמָּה הֻכָּה וְהֹרַג עֻזָּה בֶּן-אֲבִינָדָב, מֵהָעִיר גִּבְעָה?

הֲרֵי הוּא וְאָחִיו נָשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן-הָאֱלֹהִים מִבֵּיתָם

בָּעֲגָלָה חֲדָשָׁה, שֶׁצֶּמֶד-בָּקָר מוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם
אֶל עִיר דָּוִד אֲשֶׁר בִּירוּשָלַיִם; וְדָוִד וְכָל הָאֲנָשִׁים

הָיוּ סְבִיב הָאָרוֹן מְנַגְּנִים בְּכִנּוֹרוֹת וּבְתֻפִּים וּמְפַזְּזִים

עַד גֹרֶן-נָכוֹן שֶבַּדֶּרֶךְ, - שָׁם נִשְׁמַט הָאָרוֹן בְּשֶׁל כֶּשֶל-הַבָּקָר;

על "וידם אהרן" (וי’ י’, ג) וחטאם של בניו - תגובות ושיח

פרופ' משה צפור מגיב על התגובות לרשומתו של פרופ' יהושע גתי: 'קודש מול חול: פרק במהות הדת':

* פרופ' יהושע גתי כתב: "הפרשה גם מעלה סוגיה הרמנויטית מעניינת: מה קרה שם? הכתוב מקמץ ולא מבהיר חד וחלק [...] הכלל הפרשני שעמד כאן לפני הוא התעמקות בקונטקסט: על מה מדובר בהמשך, על מה מזהיר הכתוב, ונראה שמדובר בעניין הקשור ביין, בשכר, ובעניין של קדושה וטהרה".

תגובתי: אני מפקפק בהצעה, שנכנסו שתויי יין למשכן, כי מעשה כזה אינו ראוי להיקרא "אש זרה". “וַיִּקְח֣וּ... אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ... וַיַּקְרִ֜בוּ ... אֵ֣שׁ זָרָ֔ה” (וי’ י’, א) זהו החטא. ראו המבחן שמציע משה לעדת קורח, לראות במי בוחר ה'. ממש אותן הלשונות כמו בסיפור שלנו. "וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת" (במ’ ט”ז, לה), אלה שלא היו מורשים, ואם כן הקטורת שלהם היא "אש זרה", ועונשם זהה לעונשם של בני אהרן. ושימו לב: בקורבן הלגיטימי המוזכר קודם למעשה של בני אהרן יש אותה לשון: “‏וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה’ וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם” (וי’ ט’, כד). אנו נזכרים באירוע אחר שבו ירדה אש מן השמים ואכלה את הקורבן, והעם ראה והריע: ”ה’ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה’ ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים” (מל”א י”ח, לט) - מעשה אליהו בהר חורב. הדברים ברורים. העלו קטורת לא מורשית.

קודש מול חול: פרק במהות הדת

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל  ואוניברסיטת תל אביב

פרשת שמיני: ויקרא ט 1 - יא 47

יום מיוחד, חנוכת המשכן. מה יותר שמח מזה. לאחר ההכנות המרובות והמפורטות הגיעה עת הקרבת הקרבן המיוחד. והנה אסון. בני אהרון הכהן הגדול, הם נדב ואביהוא, באו להקריב אלא שנאמר שהקריבו לפני ה' "אש זרה" , והנה יצאה אש מלפני ה' והם מתו. יש כאן גם נימה אישית של עצב האב השכול: " וידם אהרון" (י 3). אי אפשר היה לעבור לסדר היום ולהתעלם מכאב האב, ששותק, שאיננו מתקומם אלא שותק, וזו היא הבעה עמוקה של רגש, שהתורה שלא כמנהגה משחררת.

מה עשו הכוהנים שהומתו? הכתוב לא מפרש ממש. עם זאת, ברור שעשו דבר חמור ביותר שדרש מיתה.

בראשית ברא, המפץ הגדול וגלי כבידה - מה ביניהם?

התגלית על גלי הכבידה והאישור לתיאוריית המפץ הגדול
מציפה פעם נוספת את שאלת היחס בין אמונה ומדע, ובין הגילויים המדעיים ל‘בראשית ברא‘.

על כך ראו סיעור המוחות כאן.

(1) הרב פרופ‘ יהוידע עמיר, חוכמת אנוש בעולמו של הקדוש ברוך הוא

(2) ד“ר צחי וייס, תחומי ידע פרוגרסיביים וסטאטיים

(3) ד“ר יונתן בן דוב, התנ"ך מעניק את עצמו לפרשנות בכל דור ודור

(4) ד“ר ברוך יעקב שורץ, נצחיותה של התורה נמצאת בסמכותה הנורמטיבית

(5) פרופ‘ יאיר הופמן, התורה נכתבה בידי בני אדם לפני למעלה מאלפיים שנה

בניית הספרייה והארכיון הלאומי לארכיאולוגיה של ארץ ישראל על שם מנדל

קרן מנדל תורמת להקמת הספרייה הגדולה ביותר לארכיאולוגיה במזרח התיכון והארכיון המדעי הלאומי לארכיאולוגיה של ארץ ישראל - בקריה שמקימה רשות העתיקות בירושלים.

הדמיית הפרוייקט

משה ספדיה ושות', באדיבות רשות העתיקות

הקריה, שתוכננה על-ידי האדריכל הנודע משה ספדיה, תשמש כמרכז חדש לחינוך, למחקר, לשימור ולתצוגה, וכן כמקום מושבה של הנהלת רשות העתיקות.

הקול שהתהלך

משה שׁפריר

 "ויִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְּׁתּוֹ..."   (בְּרֵאשִׁית ג 8)  

                                                                                               

וּשְׁנֵיהֶם שֶׁנֶּחְבְּאוּ בֵּין עַנְפֵי עֵץ-הַתַּפּוּחַ

שָׁמְעוּ הֵיטֵב אֶת הַקּוֹל, שֶׁהִתְהַלֵּךְ בֵּין עֲצֵי הַגַּן,

אַף שֶׁהָיָה זֶה קוֹל מְחַפֵּשׂ וְאוּלַי קְצָת חָזָק וּמָתוּחַ.

וּשְׁנֵיהֶם שֶׁכְּבָר יָדְעוּ זֶה אֶת זוֹ וְגַם יָדְעוּ מַהוּ טוֹב וּמָה רָע

(וְאַף שֶׁהָיוּ עֵירֻמִּים, הֵם כְּלָל לֹא הִתְבַּיְּשׁוּ וְגַם לֹא חָשׁוּ רִגְשׁוֹת-אַשְׁמָה),

העימות הגדול: פולחן מול מוסר

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

ירמיה ז 28-21 (בנוסח אשכנז ז 21 - ח 3), ההפטרה לפרשת צו (ויקרא  ו 1 - ח 36)  

פרטי פרטים של הלכות קרבנות. ומעניין שההפטרה לפרשה, הלקוחה מנבואת ירמיהו בפרק ז, מעמתת את עבודת הקרבנות בבית המקדש עם ערכים מוסריים שבין אדם לחברו. יש לראות בבחירה בהפטרה זו דווקא מבע של בחינה לעומק של אחד מהביטויים  המובהקים של הדת המקראית. נסתכל רק בהיקף: פרקי החתימה של ספר שמות, ספר ויקרא פרשת צו מוקדשים כולם לתיאור המשכן, להוראות בנייתו ולהוראות מפורטות של סדרי הקורבנות וסוגיהם. והנה, חרף הדגשה חזקה זו, באה הסתייגות נבואית עקרונית , שמוצאת את ביטויה בהפטרה. אנו קוראים אותן זו מול זו. החשש הגדול הוא כדברי ירמיהו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה'  המה" (ז 4 ). נשים לב לחזרה החריגה. חזרה משולשת, כאילו לא קלטנו, החוזרת על עצמה. מה פירוש? היכל ה' עצמו טמון כוח, הוא הפך לחזות הכול. זהו מקום התפילה, מקום הקרבנות הגדול בעל העצמה הדתית העליונה, מקום משכן ה'. 

הקרבן ומשמעותו

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ויקרא: ויקרא א 1- ה 26

מה יש לו "לציוני החילוני" להגיד על פרשת ויקרא העוסקת בדיני קרבנות?

היהדות האורתודוכסית פותחת את הלימוד בחדר בספר ויקרא "כדי שיבואו טהורים", המעשה הוא העיקר, לא רק הכוונה הפנימית. וכאן בויקרא מופיע המעשה כמגילה המיועדת בעיקר לכוהנים והנודעת גם בשמה "תורת כהנים" , שידעו את הפרקטיקה של מעשי הקרבנות לאשורה.

אבל מה לנו היום? איך נבין את הקרבן בכלל?

קורות: היסטוריה מקוצרת

בלפור חקק

העקדה
בית הכנסת בבית אלפא

קורות: היסטוריה מקוצרת

בְּכָל זְמַן מֵחָדָשׁ קָם אַבְרָהָם

אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: לֵךְ לְךָ

וְהוֹלֵךְ אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר הֶרְאָהוּ

קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת.

בְּדוֹרוֹתָיו עָרַךְ הוּא עֵצִים

וַאֲבָנִים לִבְנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ

אֶת אָהֳלוֹ, אֶת בֵּיתוֹ

קוֹרוֹת קוֹרוֹת.