מכתב ל"לוטה"

שולה לויטל

ג'ון מרטין, סדום ועמורה

שלום לך "לוטה",

מכיוון שהאחראים על המורשת המקראית בחרו שלא להעניק לך שם, ומכיוון שאַת רעייתו של לוט ואני מתקשה לפנות אל נְטולת-שֵם, בחרתי לכנותך: לוטה. "לוט" משמעותו מכוסה, עטוף ולכן חסר שקיפות.

אשת לוט

משׁה שׁפריר

אַתְּ הָפַכְתְּ לִנְצִיב מֶלַח,

אשת לוט

לְפֶסֶל לְלֹא מָקוֹם מֻגְדָּר.

וַהֲרֵי זֶה דָּבָר דַּי מוּזָר,

כִּי כָּל דְּמוּת שֶׁל פֶּסֶל

הַמּוּצָב לְעֵינֵי הַצִּבּוּר בַּכִּכָּר

נוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹ שֶׁל גִּבּוֹר מוּכָּר.

וְאִלּוּ אַתְּ - לֹא שֵׁם וְלֹא תֹּאַר הָיוּ לָךְ

וְגַם לֹא הָיִית כְּלָל אֵשֶׁת-גְּבוּרָה,

אֶלָּא הָיִית אֵשֶׁת-אִישׁ וְאֵם שֶׁוִּתְּרָה

(אוּלַי אֲפִלּוּ גַּם בְּקַלּוּת יְתֵרָה),

עַל שְׁתֵּיּ בְּנוֹתֶיהָ, שֶהֻצְּעוּ לְאִנּוּס-רַבָּתִי,

שֶׁיָּבִיא, בְּוַדַּאי, לְמָוֶת נוֹרָא וְאָיֹם

מִידֵי הֶהָמוֹן, קְהַל אַנְשֵׁי הַזָּדוֹן,

שֶׁצָּרוּ אָז עַל בֵּיתְכֶם שֶׁבִּסְדוֹם.

דבר והיפוכו - בעקבות פרשת לוט ובנותיו (בראשית יט)

משׁה שׁפריר, משורר

לְאַחַר מַהְפֵּכַת סְדוֹם וַעֲמֹרָה "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: 

אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; 

לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנְשְּכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע".

 oil on canvas  h 140 cm × w 204 cm  Hendrick Goltzius 1616 

מָוֶת וְאַלְמָוֶת, שָׁחוֹר וְלָבָן;

שֶׁקֶר וֶאֱמֶת, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב.

"הִמָּלֵט עַל נַפְשׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ"

- הֵאִיצוִּ בִּסְדוֹם שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט,

אֲשֶׁר הִצִּיעַ לֶהָמוֹן הַצָּר עַל בֵּיתוֹ

לֶאֱנֹס אֶת שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו

כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת שְׁנֵי אוֹרְחָיו;

גן העדן

רות נצר

רות נצר, גן עדן

מִסְתַּבֵּר שֶׁכְּבָר בְּגַן הָעֵדֶן הָיוּ הַתְרָעוֹת: 

רְטָטִים עַל-קוֹלִיִּים, קוֹלוֹת עֲטַלֵּפִים,

פִּרְכּוּסִים שֶׁנִּבְצְרוּ מִשְּׁמוּעָתֵנוּ.

תסמונת ירושלים הפרטית שלי והתגלית בשער הר הבית

יובל חייקין

הוצאת מנדלי מוכר ספרים

 ירושלים כמרכז רוחני קדוש במשך מאות שנים, הילכה מאז ומעולם קסם על מאמינים רבים. תסמונת ירושלים היא תופעה שיגעונית שלוקים בה אנשים המגיעים לעיר ירושלים ומאמינים כי ניסכו בהם כוחות אלוהיים. [ראו לאחרונה ספרו של הפסיכיאטר אליעזר ויצטום, ירושלים של קדושה ושיגעון - צליינים, הוזים, משיחיים, רמות השבים תשע״ד]. אספר עתה על תסמונת ירושלים הפרטית שלי. 

התגלית המסעירה ביותר שנפלה בחלקי קשורה בהיסטוריה ובאגדות עתיקות. אינני בטוח שאוכל להעביר לקהל שלי את תחושת העוצמה שחוויתי, היות שההיסטוריה והאגדות האמורות, כמו גם האווירה הכללית, עשויות להיות מרוחקות מאד מאלה הרווחות כאן ועכשיו.

ברית

רות נצר

רות נצר, מלאכים

1.                                                

בַּלַּיְלָה הַזֶּה 

לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנָה

אַבְרָהָם יָצָא מֵאֳהָלוֹ

אֶל מֶרְחֲבֵי דְּמָמָה.

נָשָׂא עֵינָיו

רָאָה כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם

קוֹרְנִים כְּמֶרְכָּבָה.

הוּא שָׁמַע -

אֱלֹהִים פִּתָּה אוֹתוֹ.

כִּסָּה מִמֶּנּוּ אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא.

עָקַד אוֹתוֹ בִּבְרִית

בִּתְרֵי לִבּוֹ.

נוכחות נפקדות - הדרת נשים ממעגלי הלימוד

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

במשך אלפי שנים בהן גברים יהודים קראו כתבו ולמדו הם חיברו אלפי ספרים בשפה העברית בכל תפוצות ישראל והצדיקו את הכינוי עם הספר. בספרייה הלאומית בירושלים שמורים אלפי ספרים אלה שאין ביניהם ולו ספר אחד בשפה העברית שכתבה אישה יהודיה והביאה לדפוס בימי חייה. בין דבורה הנביאה לדבורה בארון לא נמצא אף ספר בשפה העברית שחיברה אישה יהודייה והביאה לדפוס. המאמר עוסק בבירור הנסיבות בשלהן נשים הודרו ממעגלי הלימוד ולגברים נשמרה בלעדיות סמכות הדעת. לכבוד יום האישה הבינלאומי מצורפת כאן קישורית למאמר: נוכחות נפקדות.

הדסה בן עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון

פרופ' יאירה אמית, אוניברסיטת תל אביב

כנרת, זמורה ביתן דביר

מדובר בספר השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון (כנרת, זמורה ביתן דביר, 1998; מהדורה מעודכנת 2006) שכתבה הדסה בן עתו, מי שהייתה שופטת בכל ערכאות המשפט בישראל, ופרשה על-מנת לחקור את פרשת 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ולכתוב ספר זה. הספר מתעד את מחקרה והתחקותה השיטתית אחר מי שיצר את השקר, הפיץ אותו בעולם, אחר הצרכים השונים שהוא מלא למשתמשים בו, ואף אחר תוצאותיו העקובות מדם. השקר הוא זיוף 'הפרוטוקולים של זקני ציון' לפני למעלה ממאה שנה (1897), והספר מתאר את המאבק בשקר ומבהיר מדוע על אף הצלחת המאבק השקר מסרב למות. העובדה שמחברת הספר היא שופטת מנוסה מאפשרת לקורא לעקוב אחר שיקולי האסטרטגיה המשפטית של הצדדים המעורבים. הספר כתוב כסיפור מתח, שנלווית אליו נימה אישית, שהופכת אותו ממסמך שיכול להיות משמים למסמך מרתק. יתרה מזאת, הקורא למד עד כמה השקר אקטואלי במדינות ערב של היום ובקרב חוגים אנטישמיים ברחבי העולם.

כך קורה, שלמרות שהאמת נחשפה, השקר ממשיך להזין את שונאי ישראל באשר הם עד ימינו אנו, והוא פשוט מסרב למות.

מומלץ לכל מי שגורלו של עם ישראל בעת החדשה יקר ללבבו.

אברהם

העקידה 
1650 Laurent de La Hyre

יוסף עוזר

אברהם

לֵךְ לֵךְ!

קַח אֶת הַמִּזְוָדוֹת

תִּשְׁכַּח מִדְּגַנְיָה. תַּכְנִיס לְרִאשׁוֹן,

שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְךָ זְמַן לִישֹׁן.

יֵשׁ לְךָ אַלְפַּיִם שְׁנִיּוֹת לְהַגִּיעַ לָאֹהֶל מִמּוּל!

זוּז!

דיבור אל נפשו של אברהם

יניי בסוק, האוניברסיטה העברית

אברהם,

א״מ ליליין, אברהם, תחריט

כמה רחוק אתה ממני אברהם. כמה רחוקים הם סיפוריך, גבורותיך, רצונותיך. קשה להבין אותך, את יראתך הגדולה, את מעשיותך השתקנית, הלא הגיונית, את תקוותך לנצח. אבל אולי ניתן לשמוע גם ניגון אחר מתוך חייך אם רק רגע אחד מצליחים לשמוע מעבר לקול הקדוש המהדהד מתוך הפסוקים.

אחיך מת על פני אביך, על פניך. אתה כבר לא היית כל-כך צעיר וילדים לא היו לך. אביך אותו אהבת ומדרכיו סלדת בכה אל מול פסל של אליל ארוך זקן ומכונף, וביקש נחמה. אתה רכנת לצידו, הנחת יד על כתפו והבטת מעלה על פני האליל וחשבת שהעולם ריק מאלוהים, קשה ואטום כמו האבן הזאת. יתכן ואף באביך כבר הבליחה ההכרה כי אליל זה לא יודע את אשר על ליבו. הוא לא היה עובד אלילים צר אופקים כלל וכלל אם מאור כשדים השוכנת בין שני נהרות פלאיים, בלב התרבות האנושית, הוא חלם להגיע לארץ כנען. מה עלה בליבו כאשר חלם על אודותיה? האם חלם על ארץ לא זרועה? על התחלה שטרם נודעה? 

חבל ארץ קטנטן בין ממלכות עצומות, אדמה פורייה ובתולה...

ג'ון לינל, ערב המבול (1848)

נח: ערב המבול

Noah: The Eve of the Deluge, oil on canvas painting by John Linnell, 1848, Cleveland Museum of Art

על המבול ראו גם:

פרשת נח בראשית ו 9- יא 32: ההידרדרות, האכזבה האלוהית והעתיד

נח, זיאוסודרה, אתרח'סיס ואותנפשתים

סיפור המבול בספר ישעיה

ארבע בריתות

אמנות התנך - תערוכה בתל מגידו

קבורת האמת

משה  שפריר                                               

"וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו..." (בראשית ד 5)

 ...וּכְבָר הוּא מְתַכְנֵת

אֶת בּוֹא הָעֵת

שֶׁבָּהּ יִטֹּל אֵת

כְּדֵי לִקְבֹּר בַחוֹל

גַּם אֶת גּוִיַּת הָאֱמֶת .

פרשת נח

יוסף עוזר     

                      

כָּל הָעוֹלָם סְבִיבוֹ הוּא סְדוֹם. 

עשרות שנים הוא מנסר עצים

עַשְׂרוֹת שָׁנִים הוּא מְנַסֵּר עֵצִים.

מְבַקֵּשׁ לַהֲפֹךְ אֶת יַעַר הַיֵּאוּשׁ

לִיְּקוּם צָף בַּסְּעָרָה.

עַד הַיּוֹם נוֹטְרִים לוֹ עַל גְּאוֹנִיּוּתוֹ

וְהוּא שׁוֹתֵק, הוּא נוֹחַ.

רֵיחַ הָעֵצִים שֶׁהוּא כָּרַת כְּבָר מְשַׁכֵּר

רַק רִבּוּעַ מְשַׁעֲמֵם שָׁמַיִם הוּא יִרְאֶה

כְּמוֹ שֶׁרוֹאֶה אַסְטְרוֹנָאוּט מֵחֲלָלִית.

בראשית

רות נצר

רות נצר, בראשית

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ רִחַפְתָּ 

מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם 

אֵיךְ שׁוּב

פִּצַּלְתָּ 

אוֹתִי

לִשְׁנַיִם

חֶלְקִי הוּעַף לְמַעְלָה

חֶלְקִי הָאַחֵר נִכְבַּשׁ לַתְּהוֹם

כתובת הנצחה להדריאנוס קיסר נחשפה בירושלים

כתובת הנצחה נדירה בת 2000 שהוקדשה לקיסר הדריאנוס נחשפה בירושלים

לדברי ד"ר רינה אבנר, מנהלת החפירה מטעם רשות העתיקות, "מדובר בממצא נדיר בעל חשיבות היסטורית עצומה”.

עובד רשות העתיקות במהלך עבודות שימור באבן.
צילום: יולי שוורץ, באדיבות רשות העתיקות

הַעֵמֶק

רחל מדר (איינהורן)

 ׳אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בקעת בית שאן פתחו׳ (ערובין יט א)

מַעְיָן,

להבות אש

מֵי יוֹרָה רוֹתַחַת,

מַהְבִּיל בַּעֵמֶק.

סִירִים דּוֹלְקִים תַּחַת

קְדֵרַת עֲנָק מבַעבַּעַת.

אֵד עוֹלֶה מֵאֶרֶץ.

מִפַּחַד הַחֶרֶב הַמִתְהַפֶּכֶת,

מַיִם יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים

לְפֶתַח  גַן הַעֶדֶן.

שירת בראשית מתוך הדלי

בלפור חקק

שירת בראשית מתוך הדלי

ממלכת האור

א.

כְּשֶׁבָּא אָדָם אֶל חַוָּה אִשְׁתּוֹ

הָיָה עוֹד בְּעָנָן חָשׁוּךְ.

הִיא הָיְתָה לוֹ מַמְלֶכֶת הָאוֹר

בְּאֹפֶק הַשָּׁמַיִם הַנָּמוּךְ.

בְּמַשַּׁב יָד קְלִילָה

פִּזְּרָה מִמֶּנּוּ עֶשֶׁן עַרְפִלִּים

וּבְמַשַּׁב שְׂפָתֶיהָ

הֵפִיחָה בּוֹ רוּחַ נְפִילִים.

יעקב

יוסף עוזר

יַעֲקֹב שָׁב אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מֻבְטָח בָּהּ

כְּבָר חָצָה פַּעַם אֶת הַנָּהָר הַזֶּה

וְכָעֵת מֵבִין:

בְּשֵׁם אַחֵר אוּלַי אֶחֱצֶה פַּעֲמַיִם.

עוֹד מְעַט יִתְחַלֵּף שְׁמוֹ - יִשְׂרָאֵל.

וּבְתוֹךְ שְׁמוֹ יִסְתַּתֵּר שִׁיר.

טֶרֶם בָּא הָאוֹר, רַק עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

הוּא מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻשְׁלָם

טוֹרֵחַ עַל "פַּכִּים קְטַנִּים"

אֲבָל מְאַבֵּד אֶת כָּל  שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל:

"עַל יְרֵכוֹ צוֹלֵעַ"

זוֹהִי הִיסְטוֹרְיָה עַל רֶגֶל אַחַת.

ככל שעשית עימדי: בעקבות סיפור בספר זיכרונותיה של גליקל פון המלן (1646-1724)

יצחק מאיר, סופר, משורר והוגה דעות

אספר לכם גוזליי יקיריי סיפור שסיפרה גליקל המלן לכל גוזלי העולם בשעתה. מי הייתה האישה?

היו היתה ציפור

לא היה כמותה, חכמה, למדנית, עסקנית שחייתה בימים טרופים בערי אשכנז הצפונית בה משלו בערות, ושנאה, ועמוד התליה ביהודים, בעוון דביקותם בדתם, וגזרו עליהם המרה בכפיה, והם נחלקו - בין מי שהציל נשמתו בכופר נושך ובעורמה - לבין מי שמת על קידוש השם והותיר אחריו רק את הדממה.... והיא, באותם ימים נוראים במאה השבע עשרה, למניין שמונים אומות העולם, אישה, שנים מרובות אלמנה, שיילדה ארבעה-עשר ילדים לבעלה, רב חיים מהמלן, (אלוהים נענה לרוב תפילותיה, קיים מתוכם שנים עשר לחיים ארוכים) וחינכה אותם לבדה לתורה ומצוות, נשאה בעול פרנסה בחוכמה ושרתה עם האלוהים ואדם באומץ  לבב נדיר בכבוד.

בשחר ימיה, למדה בחדר חומש ורש"י וקרוא וכתוב 'עברי טייץ' באותיות עבריות נפלאות, ובחדרי לבבה  הצעיר המו זה לזה פסוקי נביאים ונביאות. ומאז לא חדלה לדלות מבאר התלמוד אגדות ומשלי חכמים, ואם לא היה לה הפנאי מפני סחרה להגות בתורה בימים -הגתה בה לאור הנר בלילות עד ליום בו כבה גם נרה.

 גליקל, פון המלן לא מתה, כי גליקל פון המלין חיה עד היום בספרה אותו כתבה בכתב ידה למען יקראו בו בניה תמיד

 וילכו לאורה ולאור התורה של ה' אלוהים המחייה וממית.

בלדה על פצועי המלחמה האחרונה

פרופ׳ יוסי גמזו

ציור: יורם לילך

עַכְשָיו, שֶרַעֲמֵי מַטְּחֵי הַיֶּרִי כְּבָר נָדַמּוּ,

עַכְשָיו, שֶהַנִּסְפִּים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל כֻּסּוּ

בַּעֲפָרָהּ סְפוּג הַדְּמָעוֹת (שֶכְּבָר הָיָה סְפוּג-דָּם הוּא

עוֹד קֹדֶם) שֶל אַרְצָם שֶשְּׂדוֹת-הַקֶּטֶל לֹא הִסּוּ

בְּהֹלֶם נִפְצֵיהֶם אֶת שְתִיקָתָהּ הַמִּזְדַּעֶקֶת

בְּווֹלְיוּם עַז יוֹתֵר מִשַּאֲגוֹת הַדִּינָמִיט

וּסְאוֹן הַתּוֹתָחִים, כִּי אֵין חָזָק יוֹתֵר מִשֶּקֶט

אַכְזָר זֶה שֶל בָּתֵּי-עָלְמִין שֶגְּזַר-דִּינוֹ מֵמִית

כָּל אִלּוּ, כָּל אוּלַי, כָּל אַשְלָיָה תְמִימָה לִכְמֹהַ

לִבְדַל סִכּוּי שֶל הַמְתָקַת הַדִּין בַּחֲרוֹנָהּ

שֶל פַּסְקָנוּת הַקֵּץ – עַכְשָיו אֶפְשָר סוֹפְסוֹף לִשְמֹעַ

אֶת צְלִיל אֶנְקוֹת פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה.

מעמד האדם בעולם על פי בראשית א

ראו גם: לאה מזור, אידאל השיוויון בין בני האדם על פי בראשית א

סבא שרוליק. מילים: יוסי גמזו. לחן: ברק עודד

יוסי גמזו כתב על חוויותיו של סבו  מימי השואה. איך ניצל ממות בזכות התורה.
לחן עיבוד וביצוע ברק עודד.

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

פרופ׳ יוסי גמזו

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

ספר תורה

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

         לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

         אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

        בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

        שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

"כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ" קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית במטאפורת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם , הושע א'-ג'

עדי אביטל-רוזין, מורה, חוקרת ספרות נשים ומְחַבֶּרֶת הספר "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" 

כלי שרת?

גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, שֶׁנִּלְקְחָה בִּידֵי אִשָּׁהּ בְּמַטָּרָה לִשְׁלֹט בְּמִינִיּוּתָהּ וּלְחַנֵּךְ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ וְהָפְכָה קָרְבַּן לְמֶטָפוֹרָה פּוֹגְעָנִית תַּחַת סֵדֶר עוֹלָם גַּבְרִי.

מה יש בדמותה של גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, אשר מוצגת בפנינו בידי המספר המקראי באופן התמים והפשוט ביותר לכאורה, ב- שלושים ושמונה פסוקים, כמי שנבחרה בידי הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי, נביא בישראל באמצע ימי בית ראשון, להיות לו לאישה? והנה כי, בראייה ראשונה, כחיזוק לאופן הנאיבי וחסר-התחכום המבקש להציגה, היא מופיעה כמי שלאחר נישואיה העמידה להוֹשֵׁעַ  שלושה צאצאים, בן בכור, יִזְרְעֶאל , בת בשם לֹא רֻחָמָה ובן נוסף תחת השם לֹא עַמִּי. הכי טריוויאלי שאפשר.

אלא שבקריאה מגדרית, בצלילה אל תוך רבדים פנימיים ועמוקים יותר,  ניכר כי גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, היא לא אחרת מאשר האישה המוצגת כ-"אֵשֶׁת זְנוּנִים[1]", אשר נלקחה במכוון בידי גבר, ותחת הציווי האלוקי הפכה לכלי שרת בידיו ונעשה בה שימוש כדוגמא חיה לצורך נבואת התוכחה שלו, כשהמטרה היא לדמות את יחסיו עמה ליחס המתקיים בין עם ישראל עם אלוהיו. 

קהלת וסוכות - הרהורים חופשיים

פרופ׳ יהושע גתי

סוכות חג מיוחד הוא. מחגי העלייה לרגל, וסוכות הוא החג היחידי שנאמר בו: "ושמחת בחגך" (דברים טז  14). חובה לשמוח. השמחה היא שמחתו של החקלאי, האיכר. נסתיימה העונה החקלאית. האסמים מלאים. התבואה נאספה, תקופה של רגיעה.

אבל השמחה מוגבלת דרך הזיכרון הקולקטיבי התנ"כי של יציאת מצרים, וכשזוכרים, אז מכניסים דברים לפרופורציה, ופרופורציה היא המידה הראויה. ולכן, הסוכה, המשכן הזמני, ממלאת תפקיד חינוכי משמעותי. חרף השפע האדם איננו גר במשך ימי החג בביתו אלא בסוכה הארעית. אנחנו זוכרים מי אנו ומאיפה באנו ומי הביאנו. משמעות רוחנית נעלה. אנו נקראים לצניעות.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ

‏דברים כח6 בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ

סְכָךְ לְסֻכּוֹת (סיפור אמיתי)

פרופ' יוסי גמזו

                         

ערב סוּכּות תרצ"ט אירע התמוּה מכּל תמוּה. כּל שאיננוּ מוּבן, מטִבעם של דברים הוּא סיבּה לאימה. אבל כּאן נצטרפוּ שתי אֵימוֹת, האחת ידוּעה, השניה מסוּתרת.

גם זו סוכה. מדובללת

 זו, הנִסתרת –  זהוּת הרוצחים, וההיא, הגלוּיה –  הדם. בּכפר-חסידים, בּזכרון-יעקב, בּגבת, בּיקנעם, בּבת-שלמה, בּגבעת-עדה, היוּ יהוּדים נועצים בּעוד-יום כּלונסאות בּאדמת חֲצֵרָם. עד שהיוּ עמוּדי הסוּכּה מִתאחים כִּביכול למין שֶלֶד, חוברים כַּכּתוּב בּחזון יחזקאל כּמין עצם קָרֵב אל עצמו, ועד שעמדה כּל סוּכּה על תִּלָּהּ כּעֵדוּת לכוחה של מסורת, היוּ מְקִימֶיהָ פּטוּרים מִלָחוּש בּאסון התלוּי על ראשם. אך רק נִמתחוּ יריעות או שׂמיכות כִּכתלים בּין פִּרקי אותו שֶלֶד ואך הוּעלוּ שם כּפּות התמרים והֵחֵל סיכּוּכוֹ של הגג –  היה איזה פּתיל נעלם מאווש כּנחש הזוחל לו בָּעשׂב. עד שהבינוּ בּוֹנֵי הסוּכּות מה קורה, נתרחש הפּיצוּץ. כּל זה, על אף יסוּרי הנִספּים, הבּשֹר הרטוּש וההֶלֶם, אפשר שלא היה יוצא מִכּלל מיקרה בּודד, לוּלא שוּכפּל אותו תרחיש בּכל פּינות הארץ ויד מכַוֶנֶת וּמֶסֶר בּרוּר נִזדקרוּ כּמרצע מִשּׂק. תֹאמר: מוקש ישן מן התקוּפה העותומאנית ניעור לחיים תחת קרוּם-העפר וגבה את חייו של דוֹרכוֹ. אך איך לבאר צירוּפם של מִקרים בּו חוזר על עצמו דפוּס קבוּע: שכּל זה קורה בּסוּכּות ותמיד עִם פּריסת ענפיו של הסכך? סוּכּה (כַּכּתוּב בּמסכת סוּכּה) שהִנָהּ בּחזקת מדוּבללת –  צִלָּהּ מרוּבֶּה מִפּלישת חַמָּתָהּ והריהי כְּשֵרָה על פּי דין. אך מה שוודאי שאיננוּ כּשר ואיננוּ כּדין הוּא הקשר: שבּין פּיגוּעי מיקריוּת לא מיקרית זו וּבין אוּכלוּסְיָה יהוּדית. זה, ואזלת בּלשיו של אותו C.I.D, הבּולשת הבּריטית, לחשֹוף כּדבריו של פּוֹלוֹנְיוּס בּ"הַמְלֶט" את עצם העוּבדה שיש שיטה בַּשיגעון, הֵעיד כּי הכּתובת היתה רשוּמה על הקיר בּערְבית מדוּבּרת, אבל האנגלים הִצטיינוּ מעולם בּדִיסְלֶקסִיָּה פּרוֹ-מוּסלמית.

מקווה טהרה מימי הבית השני ומאגר מים עצום נחשפו בצומת האלה

רשות העתיקות מודיעה כי בחפירות של רשות העתיקות בצומת האלה, נחשף לאחרונה מקווה טהרה מימי הבית השני. בסמוך אליו, נחשף מאגר מים עצום. 

 מקווה הטהרה. צילום: אסף פרץ, באדיבות רשות העתיקות

כאב שמשון

הרצל חקק, משורר

כְּאֵב שִׁמְשׁוֹן

 שמשון הגיבור. אשדוד. הפסל: ברוך וינד
 לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל

אֲנִי מַתְחִיל. כָּךְ יָדַעְתִּי שֶׁיִּקְרֶה.

מַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר. כֹּחוֹתַי בִּי נִפְרָדִים.

רְכִיב וְעוֹד רְכִיב. וְכֹחַ הַשָּקּוּל. הֵיכָן

הַכֹּחַ הַשָּׁקוּל. לְאָן יָרוּץ הַדָּם.

עִמִּי כֻּלָּם עַתָּה. כָּל כְּאֵבַי הַבּוֹדְדִים.

דָּבָר לֹא נֶעֱלַם. אֶבְכֶּה אֶבְכֶּה וְרַק

לִבִּי שׁוֹמֵעַ חֶרֶשׁ. אֲנִי שׁוֹקֵק צוֹעֵק

וְגַם דָּמִי נִפְעָם קוֹשֵב.

מערת שמשון בין צרעה לאשתאול: צילום

צילום: אבי מזור

יום הכיפורים בתורה

‏ 29 וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ 30 כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ 31 שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃

ויקרא טז

יונה - לפשר העימות בין הנביא לאלוהים

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

Pieter Lastman - Jonah and the Whale

א.

במחזור ספרי הנבואה הקלסית יונה הוא יוצא דופן  גם אם הקריאה לתפקיד נמסרת לו במסורת  הנוסחתית של הנבואה הקלסית :  וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר.  (א 1 השוו: יואל א 1, מיכה א 1, צפנ א 1 ). ועם זאת, הספר מובע בסגנון הנובלה הספרותית, בסגנון פרוזאי נרטיבי (שירה משורבבת) בנוסח הנביאים הראשונים או הדיווח הלא אישי (כמו עמוס ז 10-17 או ישע' ח 1-4). ועדיין הספר איננו נכלל במחרוזת ההיסטוריוגרפית של הנביאים הראשונים (כמו מחרוזת סיפורי אלישע). יונה הוא ספר העומד ברשות עצמו. מכול מקום, פעולתו הנבואית של יונה היא יוצאת דופן. שלא כנביאים הקלסיים החותרים להשפיע על קהלם דרך סגנון רטורי עשיר, אמירתו של יונה לאנשי נינוה (ג 4) מצומצמת לחמש מילים, ותו לא.  גישה אנטי רטורית  זו היא שקבעה את צורתו וייעודו  של הספר. מטרתו של מאמר זה היא להבהיר את המשמעות האנטי רטורית של האיום הקצרצר של יונה כמפתח להבנת הספר. הטענה היא שהספר מעוצב כנרטיב פרוזאי במגמה לשקף  מתח בין פעילות יונה הנביא והמסר של הספר, והשימוש בסגנון האנטי רטורי של קריאת יונה לאנשי נינוה הוא פונקציונאלי.

"עַל אָחוֹת יָפָה שֶׁלִבְּבָה וְשָׁמְמָה" קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר בת דוד ,שמואל ב, יג

עדי אביטל ־ רוזין, מורה, חוקרת ספרות נשים ומְחַבֶּרֶת הספר "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" 

תָּמָר בַּת דָּוִד, שֶׁגּוּפָהּ, נַפְשָׁהּ וְזַעֲקָתָהּ כָּרְעוּ, נִכְנְעוּ וְנִשְׁתַּתְּקוּ
 תַּחַת כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ שֶׁל סֵדֶר עוֹלָם גַּבְרִי. 

עדי אביטל-רוזין

מה יש בו, בסיפור תמר בת דָּוִד, אשר מקריאת הפשט בלבד מגולל בפנינו, בכב' פסוקים, את קורותיה של בת מלך, שעשתה כמצוות אביה ויצאה בחדווה ובטוּב לבה לסעוד את לבו של אחיה החולה, כדי להתקין לו ארוחה, אך, אוי! שוד ושבר, על פני האפשרות להוקיר לה תודה והערכה על מאמציה, כופה עצמו עליה, אונס ומענה אותה אחיה, עולב בה ומשפיל אותה, ומשם היא מתגלגלת אל שממונה? אלא שבקריאה צמודה וחתרנית, ניכר כי הסיפור האמתי, הוא על אודות אישה צעירה ויפה, אשר כבתוכנית פעולה מדוקדקת, מושכים בחוטיה חמישה גברים-שותפים ובתיאום לא מתוכנן אך מדויק ביניהם, בין אם בעקיפין ובין אם במישרין, מי יותר ומי פחות, כל אחד מהם תורם את חלקו בהידוק חגורת החנק הפטריארכלית סביב צווארה, עד לחדלונה.  

בצנעת פונדק הפנאי: וינייטה ליום הכיפורים התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

יורם לילך

יום הכפורים הוא יום של שהייה פרטית ואינטימית של כל איש ואישה עם עצמו או עם עצמה. יש בו 'בין אדם לחברו', ויש בו 'בין אדם לקונו', מפני שכולו בינו לבין עצמו. בלי רעלות. אפילו לא של משי. בלי מחיצות, אפילו לא שקופות. בלי כיסויי הכחשה. בלי הסוואת צידוקים. אדם במלבושי עורו. באמת שלו כמות שהיא, נברא בצלם מול צלמו. 

כל יום ויום מימי השנה אדם נע והולך ועולה בסולמות ויורד במרתפים ובא אל צמתים בהם הוא מציב את שלטי הדרכים אל הרוחות אליהן הוא בוחר ללכת. הבחירה היא עינוי. היא לעולם בין שתי מסילות הנסללות לפני ההלך "כמסילות ישרים", כל אחת טוענת שהיא ברירה כשרה של רעותה,  ואדם נתבע להגיד לעצמו "מַה־טּ֑וֹב" ולכוף ראשו לפני "וּמָֽה־ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗" (על פי מיכה ו',ח'), ולדעת כי אין יתרון  לבחירה בעֲשֵׂה־ט֗וֹב אלא מפני שאפשר לבחור לא לס֣וּר מֵ֭רָע ( על פי תהלים ל"ז,כ"ז) "...ומִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים....." (קהלת ו',י"ב), ו "מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־ יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (שם).  ייסורים.

הסליחה האלוהית בתורה – בין תפילה לקרבן

אריאל סרי-לוי, האוניברסיטה העברית

מהי סליחה? מה מובנו של הפועל סלח בעברית המקראית?

אריאל סרי-לוי

מהן מטרותיה של הסליחה האלוהית? על איזה סוג של עבירות האל סולח ועל מה איננו סולח? מהם המנגנונים הרגשיים והפולחניים המובילים אל הסליחה? כיצד תיאורים שונים של הסליחה במקרא, ובייחוד בתורה, משקפים גישות תיאולוגיות ומוסריות שונות באשר לחטא, לפולחן ולדמות האל?

לדעתי יש להבחין בין שתי תפיסות של סליחה בתורה ובמקרא בכלל: תפיסתו של המקור הכוהני שבתורה מזה, ותפיסתם של יתר מקורות התורה ורבדים נוספים של ספרות המקרא מזה.

השמחה להגיע, הכמיהה לצאת: וינייטה לימים נוראים התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

בדרכים הארוכות עושה האדם תחנות. הוא רוצה את השמחה של לבוא ולהגיע.

ציור: יורם לילך

הוא חושק במתח לצאת מחדש. נפשו מבקשת להתבונן במה שהיה. היא כמהה להתנסות במה שיהיה. על כן הוא עושה ראשי שנים.

הזמן לא עומד. הוא יצא לדרך במפץ "ויהי אור" ואין לו מנוחות של שניות או דקות, או ימים או ירחים, או שנים או יובלות. הוא לא לן לעולם ואינו מכיר בקטעים הקטנים או הגדולים שעושה בו אדם שיודע לקצוב זמנים כי רק הוא מכל הבריות בחלד יודע שזמנו שלו קצוב. אין יצור חי בעולם זולתו היודע לומר את המילה 'היום', או 'אתמול', או 'מחר'. בכל לשון. בכל פינה מפינות הפלנטה. אין מציאות אנושית בלא תחנות. הן לא שוות. אבל הן תחנות. מלינים בהן את הזמן. לא כל השנים שעשו בני האדם דומות. יש קצרות יותר. יש ארוכות מאחיותיהן. יש עוצרות על פי השמש. יש נבנות על פי הלבנה. יש על פי כוכבים ומזלות. אך באחת הן שוות כולן, האדם עוצר בהן לשמוח על כברת הדרך בזמן כביכול שעשה במשך השנה והנה הוא הגיע, וללבוש מלבושי חג לכבוד התקווה בה הוא יוצא אל התחנה המחכה לו בקצה כברת הדרך הנפתחת לפניו.

לראש השנה

פרופ' יוסי גמזו,  משורר, סופר

                               

כבר מתחילה תַשְעָ"ד עם ברכותיה וכבר מתחילה תַשְעָ"ה עִם בִּרְכוֹתֶיהָ *

'שנה טובה' עם ריח של פעם...

 וְלַשָּנָה, כְּפִי שֶאוֹמְרִים, יֵש  רֹ א ש, * דְּהַיְנוּ: רֹאש שָנָה, שֶמָּסָרְתֵּנוּ * קָבְעָה 

כִּי אֶת חַגּוֹ, בִּשְווּנְג בָּרִיא * כָּאן נַעֲלֶה עַל רֹאש כָּל שִׂמְחוֹתֵינוּ * כְּבָר בִּתְחִלַּת הַלּוּחַ הָעִבְרִי – * 

אָז לֹא הָזוּי וְלֹא בִּלְתִּי רֵאָלִי * יְהֵא זֶה אִם נַגִּיש פֹּה בְּלִי כְּפָפוֹת * לְרֹאש זֶה, רֹאש עִם מוֹחַ 

רַצְיוֹנָלִי, * צְרוֹר בַּקָּשוֹת צְנוּעוֹת אֲבָל דְּחוּפוֹת: * שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל * 

ברכות במוסיקה

 סמדר כרמי גיברמן, מוסיקאית

מאז ומעולם שימשו הברכות מקור השראה למלחינים והם שילבו אותן ביצירותיהם. המחשבה הראשונה על ברכות במוסיקה הובילה אותי אל תהלים קי"ח 26: ’ברוך הבא בשם ה‘’ - Benedictus qui venit in Nomine Domini (כאן ובהמשך אני מביאה את הטקסטים כלשונם ומתרגמת אותם לעברית). הטקסט הזה מופיע כטקסט קבוע בכל המיסות  והרקויאמים, וכאלה יש אלפים! המיסות המומלצות הן קודם כל המיסה הגדולה של באך, הרקויאם של מוצרט והמיסה סולמניס של בטהובן.

Bach's Mass in b-minor

לבנדיקטוס מהמיסה הגדולה של באך יש ביצוע יפה  מכנסיית תומאס  בלייפציג Thomaskirche  (שבה עבד באך עצמו ב-27  שנות חייו האחרונות). הביצוע הוא בניצוחו של בלומשטט  Herbert Blomsted, עם המקהלה והתזמורת של הגוואנדהאוז  Gewandhaus. זמר הטנור הוא כריסטוף  גנץ.

יש הקלטה של אותו ביצוע יחד עם ה-Osanna  (הושע נא)  שבא  אחריו עם כל המקהלה בשמחה וששון. מופלא הוא גם הבנדיקטוס מתוך הרקויאם של מוצרט, וניתן להאזין לו בניצוחו של גו'ן אליוט גרדינר.

יובל להקמת האגודה לסקר ארכיאולוגי של ישראל

צר או ציר?

על ישעיה סג 9

מלאך

השבת הזו היא השביעית והאחרונה בש"שבעתא דנחמתא" ואף הפטרתה לקוחה מדברי הנחמה שבספר ישעיה (סא, י-סג, ט), וראשיתה במילים: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי..." (יהודי תימן מתחילים פסוק אחד קודם לכן.) הקטע המסיים את ההפטרה (סג, ז-ט) סוקר את היחסים ששררו בין ה' לעמו במהלך ההיסטוריה. הוא פותח בכותרת כללית, המביעה את כוונת הסקירה ההיסטורית לתאר את חסדי ה': "חסדי ה' אזכיר..." וכו' (פסוק ז). לאחר מכן בא קטע קשה להבנה, העוסק בבחירת עם ישראל על ידי ה' ובדאגתו להם: "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לא (הקרי: לו) צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם" (פסוקים ח-ט).

בפסוק זה ישנו הבדל בין נוסח ”הכתיב“ לנוסח ה"קרי", כלומר בין הדרך שבה נכתבת מילה כלשהי לבין המסורת הקריאה שלה. לפי נוסח הקרי יש לקרוא את המילה "לא" בפסוק ט כאילו נכתבה "לו", כלומר: "בכל צרתם לו צר". לפי גירסה זו עולה מן הכתוב שבכל עת שישראל נתונים בצרה, כאילו ה' עצמו נמצא איתם בצרה. וכך הובן הכתוב על ידי חז"ל (כגון בבלי, תענית טז ע"א). רעיון זה היה בעל חשיבות רבה בייחוד בעידנים של גלויות, כאשר נדרשה התפיסה לפיה ה' סובל יחד עם עמו גם בעת צרה. המשך הכתוב הובן לפי זה כמציין את דאגתו של האל לעמו על ידי “מלאך פניו" שנשלח להושיעם.