נֹח פותח צוהר לתיבה

בלפור חקק, משורר

יָרַד מַבּוּל עַל נֹחַ

נֹחַ עָשָׂה תֵּבָה
כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יוּכְלוּ לְהָבִין אוֹתוֹ

מִלֵּב אֶל לֵב

הוּא עָשָׂה חַלּוֹן בַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן

שֶׁיּוּכְלוּ לְהָצִיץ אֶל סְפָרָיו

וּלְהָבִין מִקְצָת מַה שֶּׁהוּא כּוֹתֵב

הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה (איוב ט', י"א): המתבוננים המשתאים - וינייטה לפרשת בראשית

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

‏וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר

הדרך הנראית סלולה אל האמונה בבורא עולם המשגיח על מעשי בני האדם, שומר להם שכר על שעושים את רצונו ונפרע מהם אם אין מקיימים מצוותיו, עוברת דרך ההתבוננות בפלאי הבריאה מעוררי ההשתאות. הפגישה עם שלמות חוכמתו, עם עוצמת גדולתו של הבורא, מכניעה את המתבונן המשתאה לראות גם את  עצמו כחלק מן הבריאה, וכשם ששמים וארץ, כל אשר בם, מתקיימים מכוח הציות לצווי ההרמוניה הקוסמית מיסוד רצון צורם - כן מתקיים גם המתבונן המשתאה, האדם, הנענה לרצון יוצרו. איוב על ייסוריו, הוא במתבוננים המשתאים, במעידים כי היא עיגנה בו את האמונה, "עֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת עַד אֵ֣ין חֵ֑קֶר וְנִפְלָא֗וֹת עַד אֵ֥ין מִסְפָּֽר. הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה, וְ֝יַחֲלֹ֗ף וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ" ? (איוב ט', י"א). הקורא הרגיש  יתרשם כי איוב אינו נשען על הכרה כי יש  זיקה  מוכחת בין בורא נפלאות היקום לבין קבלת עול מלכותו באמונה. הוא לא שם, לא במחוז ההנחות ולא במחוז ההוכחות. הוא מדבר את ליבו, שואל קבל עם, גם קבל כל מי שמייסר אותו על שהוא מקבל את דין יוצרו, 'היעלה על הדעת כי אעבור על פני בורא עולם "וְֹ֣לא אֶרְאֶ֑ה, וְֽלֹא אָבִ֥ין"? ההתבוננות המשתאה גואלת לדידו משבי הספק את האמונה ואת קבלת עול מלכות אלוהיו. 

פפירוס מהמאה ה-7 לפנה״ס המזכיר את שמה של ירושלים בכתב העברי הקדום

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

צבא העתונאים, הצלמים וטכנאי הקול שהגיעו בצהרים לקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל שבירושלים לא יכול היה שלא לחוש בהתרגשות העצומה שבאוויר. היא היתה כל כך סמיכה עד שדומה עליך שיכולת לחתוך אותה בסכין. ממצא חשוב מאין כמותו עתיד היה להחשף תוך זמן קצר לציבור - פפירוס מתקופת בית ראשון, כתוב בכתב העברי הקדום, הנוקב בשם ירושלים! 

נשים בתפקידי רב - ניצנים וניפוץ חלקי של תקרת הזכוכית

הדה רכניץ, מרצה וחוקרת בנושאים אמריקאיים

הישגן הגדול ביותר של הפמיניסטיות היהודיות בארה"ב, היה הסמכתן לרבנות של נשים וקבלתן לתפקידים דתיים נוספים. היו כבר בהיסטוריה נשים שנחשבו כרבניות. אך הן לא הוסמכו לכך בדרך הקונבנציונאלית.

"התנאית" אסנת ברזאני (כנראה  1670-1590), הייתה נכדתו של הרב המקובל נתנאל ברזאני וביתו של הרב שמואל הלוי בראזני, רב ידוע מאד בכורדיסטאן שפסיקותיו היו חשובות לקהל המקומי. נראה שהוא לימד את ביתו (לא היו לו בנים ) לא רק תורה כי אם גם קבלה. אסנת העריצה את אביה וראתה בו את מלך ישראל. באחד ממכתביה, תיארה אסנת את דרך חינוכה "מעולם לא עזבתי את פתח ביתי או יצאתי החוצה; הייתי כמו נסיכת ישראל... גדלתי בחיקם של מלומדים, שהיו קרובים לאבי, ע"ה. אף פעם לא לימדו אותי עבודה אחרת, פרט ללימוד הקדוש". היא נישאה לאחד מתלמידיו המבריקים ביותר של אביה, רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שהבטיח לאביה שלא יאלץ אותה לבצע עבודות בית מכל סוג שהוא ויאפשר לה להתמקד בלימוד התורה ("והוא (אבי) הכריח את בעלי להישבע שהוא לא יאלץ אותי לבצע כל עבודה והוא אכן התנהג כפי שנצטווה.

שִׂימָהּ בְּפִיהֶם וקדושת הזמן הזה - וינייטה לסוכות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

בשלהי פרשת וילך, בה מדבר ה' פה אל פה אל משה עבדו, בלשון יחיד אישית ואינטימית מאין כמוה "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת ... הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ " (דברים ל"א,י"ד-ט"ו) נאמרות גם המילים "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"  בלשון רבים, אתה ויהושוע, ומיד, בניגוד לכל הגיון דקדוקי רציונלי פנימי, חוזר הפסוק ללשון יחיד האינטימית ואומר " וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" – במפיק בהא', אתה לבדך - "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם,י"ט). לא ייפלא ממנו כי החדירה מעוררת התמיהה של לשון רבים אחת למקבץ לשונות יחיד תכופות, מערערת את עמידתם היציבה של הפרשנים על קרקע הפשט. אין עוררין על העובדה כי על פי הוראת ה' המפורשת, "קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ  וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם) נכחו גם משה גם יהושוע במעמד בו נצטוו על הכתיבה ועל ההוראה. גם אין עוררין כי באותו מעמד דיבר ה' מתוך הענן אל משה, "וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה..." (שם, י"ד–ט"ז) אבל אשר ל"כִּתְבוּ לָכֶם", לשון רבים, נתהסס לו ובא לו ספק. הרמב"ן מתיר ספקו ואומר, "כִּתְבוּ - למשה, כי הוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, והנה משה כתבה, ויהושוע עומד עימו וקורא". אבל רבי חזקיה בן רבי מנוח, ה'חזקוני', פותר ספקו אחרת ואומר, "כִּתְבוּ - ליהושוע אומר הקדוש ברוך הוא כך". הרמב"ן רואה את השקת  תהליך הנחלת התורה לדורות במשה. הוא העיקר. הוא כתב מה שיהושוע לימד. מה היה מלמד לולא הונח לפניו הכתוב? התהליך מתחיל בכִּתְבוּ. ה'חזקוני', רואה את מעשה ה לַמְּדָהּ כמעשה הנותן משמעות לכִּתְבוּ, שאלמלא מלמדים מה שכתוב, מונח הכתוב כאבן שאין לה הופכין, אבל כשמלמדים אותה היא מתחיה ומחיה, ויהושוע, בצמד כִּתְבוּ ברבים, זוכה לבכורת יחיד. הוא האיש  שנצטווה, לא מפי משה אלא מפי הגבורה עצמה,  לקיים את " וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

נחשפו עדויות להבקעת "החומה השלישית" של ירושלים בסוף ימי בית שני

אתר החפירה במגרש הרוסים. 

על הרצפה ניתן לראות את אבני הקלע, עדות מוחשית לקרב שהשתרר כאן לפני 2000 שנה. 

צילום: יולי שוורץ, באדיבות רשות העתיקות

עדויות לשדה קרב והבקעת "החומה השלישית" שהקיפה את ירושלים בסוף ימי הבית השני, נחשפו ב"מגרש הרוסים" שבמרכז ירושלים. הממצא התגלה בחפירה ארכיאולוגית שערכה רשות העתיקות בחורף האחרון, במקום בו עתיד להבנות הקמפוס החדש של האקדמיה הישראלית הלאומית לאמנות ולעיצוב – "בצלאל". במהלך החפירה, גילו הארכיאולוגים שרידי מגדל שבלט מחומה, ומול חזיתו המערבית של המגדל נמצאו עשרות רבות של בליסטראות ואבני-קלע, אותן ירו הרומאים ממכונות יריה אל עבר שומרי החומה היהודים, אשר ניצבו בראש המגדל.

שלוש הגבירות - אביגיל, מיכל ובת שבע

הוצאת עתון77

ר. מיפו, שלוש הגבירות, ספרי עתון77, 2016

הספר מוקדש לשלוש הגבירות, אביגיל, מיכל ובת שבע, אשר מחוכמתן למדתי והשתכרתי. וגם לכל אותן נשים נפלאות אשר מוזכרות בתנ"ך, אבל, מי שכתב לא מצא לנכון להזכירן בשמן. יהי הספר הזה יד לזכרן.

התחלתי לכתוב את הספר לפני שנים רבות. בעצם אני יודעת בדיוק את התאריך, זה היה בשנת 1987. רציתי לכתוב סיפור משל קצר על תקופת שלטונם של המלכים שאול ודויד, אבל לאחר שהעמקתי יותר בנושא, הבנתי שלא אוכל לכתוב זאת. במיוחד לאחר שראיתי במו עיני את הגרזינים ואת כלי המלחמה העתיקים במוזיאון. 

סוכת ארעי מרוממת: וינייטה לחג הסוכות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

לשמה של רות בן דוד מייליקובסקי נוחה עדן

סוכות, סבינה סעד

המפגש הראשון עם הספק, שבלעדיו אין האדם מממש את ייחודו בבריאה, הוא הרגע בו פורץ הארעי את חומת הקבע המקיפה את עולמו של ילד. בינקותו הכל קבע. אהבת האם העוטפת אותו היא נצח. אם חלילה הפקירוהו החיים ליתמות או לניכור, גם היתמות גם הניכור הם נצח. עריסתו, הרצפה עליה הוא זוחל, החול בו הוא משחק, הסיפור המיישן אותו, הבובה הנרדמת עימו, הקולות שעושים שתי וערב של פשר, ושל משאלות, ושל פחד, ושל ניחומים, ושל הברות המצטרפות מאליהן למילים הקוראות לדברים בשמם, הכל נצח. נצח הוא אי שאינו מוקף בזמן. הדרך אל חופיו היא אין סופית. 

ותעמוד לגורלך לקץ הימין

משׁה  שׁפריר, משורר

פיסול: אלכסנדר קירזנר. צילום: יואב מזור. שדרות אלרוב, ירושלים. 

"בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ" – כָּךְ לָחַשׁ הַנָּחָשׁ,

"...וִהְיִיתֶם כֵּאֱלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

וְאוּלַי גַם הוֹסִיף וְלָחַשׁ הַנָּחָשׁ לְחַוָּה:

'אַךְ עַד קֵץ יְמֵיכֶם אַתֶּם לֹא תֵּדְעוּ

אֵיזֶהוּ הַיּוֹם בּוֹ מוֹת תְּמֻתוּן'.

וְכָּךְ גַּם אָמְרוּ זִקְנֵי מִיקֶנֵי לַמֶּלֶך אַגַמֶמְנְוֹן: * *

"אַל תִּתְעַמֵּק בְּסוֹף עֲתִידְךָ, חַכֶּה לְבוֹאֹו".

"וְתַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין"- כָּךְ אָמַר הַנָּבִיא דָּנִיאֵל,

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ" כָּךְ גַּם קָבַע קֹהֶלֶת.

ברכת הסליחה - בין מקרא ללשון חכמים

אוסי דרורי, האוניברסיטה העברית

ברכת הסליחה היא הברכה הששית בתפילת "שמונה עשרה"  -

סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. 

מְחול לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. 

כִּי אֵל טוב וְסַלָּח אָתָּה:  בָּרוּךְ אַתָּה ה', חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוחַ: 

התקבולת ס.ל.ח / מ.ח.ל  מורכבת משורש מקראי שחדל להתקיים בתקופת המשנה- ס.ל.ח, ומחלופתו החז"לית שלא מופיעה כלל במקרא – מ.ח.ל.

הסליחה, המאפיינת את האל בעולם המקראי,  "כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד 9) , היא היפוכו של החטא שמאפיין את ההוויה האנושית מאז סיפור קין והבל.

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי

פרופ׳ יוסי גמזו

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,  

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק

Praying Hands (Betende Hände) by Albrecht Dürer

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד 

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת 

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל - מבט מקדים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

צילום: יואב מזור

בלב לבה של ירושלים בירת ישראל נמצאת קרית הלאום. נמצאים בה הכנסת, משרדי הממשלה ובית המשפט העליון (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת), קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (מדע, מחקר וספורט), בתי ספר (חינוך), נבנית הספריה הלאומית החדשה (ביטוי ל׳עם הספר׳) ונמצאים בה בשכנות זה לזה מוזיאון ישראל (אומנות וארכאולוגיה) ומוזיאון ארצות המקרא. בין שני המוזיאונים הללו  נבנית בימים אלה פנינה חדשה - "הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל ע"ש ג'יי וג'יני שוטנשטיין". מתחם ארכטקטוני חדשני ורב השראה שנועד לאכסון, טיפול, שימור ומחקר של שרידי התרבות החומרית שנמצאו בארץ ישראל, ועתיד להיות גם מרכז חינוכי שיציג את העבר לאנשי ההווה ודור העתיד. מהפרה-היסטוריה ועד לפני כ-300 שנה. המבנה המשתרע על 35,000 מ״ר תוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה ובנייתו אמורה להסתיים בסביבות 2018 (אולי...), ואז הוא ייפתח לקהל הרחב.

ברית תקוות עולם: וינייטה ליום הכפורים

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Wassily Kandinsky, 1939 - Composition X

שנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה (ב'תמ"ח, 2448) לבריאת העולם הייתה שנה של אירועי יסוד בתולדות האדם היהודי. בניסן בה, יצאו ממצרים. בסיון בה, ניתנה תורה מסיני, בתשרי בה, חל יום הכיפורים ראשון וניתנה מתת התשובה, הסליחה והכפרה לדורות. למחרת, נצטווו ישראל לעשות מקדש וירד ה' לשכון בתוכם.  הכל בשנה  הפלאית האחת ההיא.

 הרוצה להאיר בזרקור כל אחד ואחד מאירועי היסוד האלה, לראות בו עיקר גדול - יגלה צפונות, ויש לו על מה לסמוך, והרוצה להתבונן ברצף, משל הוא אומר כי  לא באה יצירת מצרים אלא כדי לחצות את הים אל סיני, וניתנו מצוות לחיים טובים אבל יש בהן שעונשן מיתה וסוף, ולכך ניתנה 'תשובה' המקיימת את התקווה ואת החיים, ולא ניתן שכר ועונש אלא כמבוא של בינתיים עד שיופנם כי סוף תכלית הטוב הוא עשיית הטוב לשם הטוב, ושיעבוד מצרים אינו תם אלא בחירות שקונים בני האדם בהכינם את ליבם להיות מקדש בו שוכן אלוהיהם תמיד, וכל האירועים אינם אלא אחד - גם הוא יש לו על מה לסמוך. מכל מקום ובין כך ובין כך, מתת התשובה, הסליחה, והכפרה, היא המהפכנית באירועים וראויה גם לדידם של הרואים בכל האירועים אירוע אחד, להתבוננות מיוחדת.

חידה לקראת יום הכיפורים

עמנואל כהן

לעיל צילום של מסך שאילתה בתוכנת 'מקראות גדולות הכתר', כיצד שאילתה זו קשורה ליום כיפור ומה ניתן ללמוד ממנה בהקשר זה? שימו לב לפרטים שסומנו בריבוע כחול. 
החידה היא, כאשר מריצים את השאילתה, מה מייחד את יונה לעומת אחרים.
חייבים לבצע את השאילתה כדי לתת תשובה מלאה לשאלות שנמצאות תחתיה.

את תוכנת הכתר ניתן להוריד ללא תשלום באתר: https://www.mgketer.org

תיאור מפעל ׳מקראות גדולות הכתר׳ - כאן. 

את התשובה שילחו ל׳תגובות׳ של פוסט זה. 

*תודה למשה מורבצ'יק על הרעיון לחידה זו.

החידה נפתרה תוך זמן קצר על ידי פותר בשם חגי גלרנטר. כל הכבוד, חגי! הפתרון רב ההשראה וההסבר של מר עמנואל כהן, מופיעים ב׳תגובות׳ לפוסט. 

ציפי טלשיר - מחקר קפדני ואהבת האדם

פרופ׳ כנה ורמן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

במסיבה שנערכה בקיץ 2006, עם פרישתה של ציפי מראשות המחלקה למקרא ארכיאולוגיה והמזרח הקדום התבקשתי לומר מילות ברכה. הבעתי אז סברה שמחבר ספר משלי שרטט את דמותה של ציפי בספרו. 

הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ. 

בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵידָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. 

לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. 

אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם.

הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב…
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. (ח, א-ה, י)

פסוקים אלה, ואחרים בספר, מעלים תיאור מדויק של פעולתה של ציפי בארבע השנים שבהן כיהנה כראשת מחלקה, כשטרחה להביא את תכנית לימודי המקרא לידיעת הציבור, שדלה ודברה על לבם של סטודנטים וסטודנטיות, הושיטה להם יד, הוליכה אותם במסדרונות המחלקה ובמבוכי הקורסים, סוככה עליהם מפני נפתולי הבירוקרטיה, ועודדה והתאמצה ובקשה להפכם למַשְׂכִּילִים בְּכָל־חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע (דניאל א, ד). 

פרופ׳ ציפי טלשיר ז״ל - תבונת הלב

ד״ר טובה פורטי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

יום רביעי, ג בתשרי תשע״ז, 5 באוקטובר 2016, בית העלמין בקיבוץ מעלה החמישה

ציפי אהובה שלי, 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת. זכיתי להסתופף בצל חכמתך וליהנות מחסותך הבוטחת והמנחה שהייתה לי אם ואחות. 

בחודש ינואר האחרון התכנסנו חבריך ומוקירייך לחגיגת ספר יובל לכבודך שכותרתו "ממחבר למעתיק”,* ותכניו המחכימים מסמנים ולו במעט את רוחב היריעה המחקרית שפרשת לפנינו. 

Eisenbrauns

זו הייתה אמורה להיות גם מסיבת הפרישה שלך שבאה לפטור אותך מהוראה בלבד ולהעניק לך רגעים של עונג כולם קודש למחקר. אך כמה אכזר היה הגורל שדווקא לפתחו של אופק טומן הבטחות נפלת למשכב.

ציפי, היית בעיני מופת - אשת חיל של העת החדשה. אישה שמשכילה לשלב זוגיות, הורות וקריירה מקצועית מבריקה. אישה לוחמת להשגת האמת שלה בעולם אקדמי שנשלט על ידי המין הגברי. אישה לוחמת למען איכותו ומעמדו של החוג למקרא, אישה לוחמת למען שילובן של נשים באקדמיה, מנחה בנאמנות חוקרים וחוקרות בראשית דרכם, ובעיקר אישה שאיננה מתפשרת על איכות מחקרית בבחינת נאה דורש ונאה מקיים. 

שלום מדם - אני אדם

משה שפריר, משורר

אנשי העפר הראשוניים

"שָׁלום מָדָם, אֲנִי אָדָם

וְלָךְ יִקָרֵא אִשָּׁה,

כִּי מֵאִישׁ לֻקַּחְתְּ,

וַאֲנִי הוּא הָאִישׁ

וְאַתְּ מִמֶּנִּי לֻקַּחְתּ.

אַתְּ עֶצֶם מֵעֲצָמוֹתַי,

צֶלַע אַחַת מִצַּלְעוֹתַי

- שֶנֶּעֶטְפָה בְּבָשָׂר מִבְּשָׂרַי,

כִּי הָיִינוּ גַם יַחְדָּו לְבָשָׂר אֶחָד

לְאַחַר שֶׁסָּעַדְנוּ מִפְּרִי הָעֵץ הָאֶחָד.

שם האחת חנה ושם השנית פנינה. טעימת קריאה מהרומן: ולו שתי נשים

פרופ׳ חוה עציוני-הלוי, ולו שתי נשים, הוצאת אריה ניר , תשע״ב 2012

פיסול: ד״ר ברונו פסקל. צילום: יואב מזור. שדרות אלרוב, ירושלים

פתח דבר של חנה

אולי קראתם על תולדות חיינו במגילת ספר. אבל מה שכתוב שם, על היותי עקרה ועל תפילתי לבן שנענתה, הוא רק אפס קצהו של מה שאירע. היו תשוקות חבויות ומעשים שהתרחשו בסתר, ועל אלה אספר לכם בספרי זה ללא רתיעה. 

אספר על האורַח הנקלה שבו ביישה אותי צרתי פנינה, אך גם על האשמה הכבדה שרבצה עליי בשל מה שעוללתי לה. אספר על הדרך שבה כיפרתי על עווני, דרך קלוקלת שגם בשלה חשתי אשמה. 

אספר אף על המהמורות בחייו של בני, שמואל. הוא נביא ושופט מהולל בישראל, ואיש זולתי וזולת פנינה אינו יודע את אשר התחולל בנפשו, ועד כמה קרוב הגיע לחטא שלא יסולח. ורק בחסד עליון... אבל על זאת עוד אכתוב...

תפילה מדף מחזורי הקטן

יצחק מאיר, משורר

 

תְּפִלָּה בְּיָמִים נוֹרָאִים הָאֵלֶּה

תְּפִלָּה בְּיָמִים נוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּדַף מַחְזוֹרִי הַקָּטָן:

תִּפָּקַחְנָה עֵינַי לִרְאוֹת  מַה קָּרוֹב אֵלַי הָרָחוֹק,

מָה רָחוֹק הַקָּרוֹב כֹּה מִמֶּנִּי,

מַה שּׁוֹקֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קַל בְּיָדַי

וּמַה קַּל אַף עַל פִּי שֶׁמַּכְבִּיד הוּא עָלַי,

מָה רָם, וְאוֹבֵד בֶּעָנָן עַד אֵינֶנּוּ

וְגַם שָׁמַיִם שֶׁלּוֹ אֵינָם,

ברכות שנה טובה בפרוס שנת תשעז

עדויות לרפורמה של חזקיהו נמצאו ב'מקדש שער' שנחשף בתל לכיש

בגן לאומי תל לכיש נחשף 'מקדש שער' מהמאה ה-8 לפנה״ס ובו מה שמתפרש כעדויות לביטול הפולחן במקום בידי חזקיהו מלך יהודה שעליו נאמר:‏ הוּא הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה (מל״ב יח,ד). 

מימין צילום האתר (השער בצד שמאל), גיא פיטוסי, רשות העתיקות

משמאל הדמיה של שער העיר בלכיש: אדריכלים רם שואף והילה ברגר און, מנהל השימור ברשות העתיקות.

החפירה הארכיאולוגית נוהלה בחודשים ינואר-מרץ 2016 על-ידי רשות העתיקות, ביוזמת משרד ירושלים ומורשת ובשיתוף רשות הטבע והגנים. חלקו הצפוני של השער נחשף לפני עשרות שנים על-ידי משלחת בריטית ומשלחת של אוניברסיטת תל אביב, והחפירה הנוכחית עסקה בחשיפה מלאה של השער. 

שער העיר השתמר לגובה 4 מטרים וכלל שישה תאים, שלושה מכל צד, ובתווך עבר הרחוב הראשי של העיר. גודלו של השער היה 24.50X 24.50 מטרים. משמע, זה שער הגדול ביותר המוכר בארץ מתקופת בית ראשון. 

שמעון פרס, עם הרצל לארץ חדשה

מתוך: המלצות על ספרים תשע״ה 2015
יונה ברטל, יועצת בינלאומית
ממליצה על הספר: שמעון פרס, עם הרצל לארץ חדשה, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב תשנ״ט 1999, 180 עמודים.

עיצוב העטיפה: מנשה קדישמן.* 

ולפני הכול גילוי נאות, אני מלווה את שמעון פרס יותר מעשרים שנה, מלשכת ראש הממשלה דרך היותי סמנכ"לית בית הנשיא ועד היום הזה. בתקופות סוערות אלו הייתי עדה, בין היתר, לכתיבת רבים מששה-עשרה ספריו של פרס, כולל ספר זה.

צריך מידה גדושה של אומץ לב וחוש הומור כדי לקחת את חוזה המדינה, מייסד התנועה הציונית בגולה, הרצל, לביקור בישראל המודרנית, הבועטת והמתחדשת.

מקראות גדולות, הכתר - האתר החדש

עמנואל כהן

מהדורה מקוונת

מפעל 'מקראות גדולות הכתר' באוניברסיטת בר-אילן, נוסד על ידי פרופ'  מנחם כהן, לשעבר דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בעל שם בתחום נוסח המקרא, המסורה וכתבי היד של ימי הביניים. 

המפעל הוא פרויקט רחב היקף, הכולל צוות של עוזרים ועובדי מחקר, ומתנהל כבר כ-30 שנה בראשותו של פרופ' כהן על פי חזונו המדעי והפדגוגי. 

תכלית המפעל להביא בפני לומדי התנ"ך טקסטים מוהדרים של כל אחד מהרכיבים של מקראות גדולות הכתר על פי כתבי יד עתיקים, ולהנגיש את הטקסטים לקורא באמצעות עזרי עיון ייחודיים. טקסטים אלו מובאים  הן  בגרסה מודפסת והן בגרסה מקוונת, ומהווים כלי ללימוד ולמחקר.

פיענוח דיגיטלי של פרקים מספר ויקרא ממגילה שרופה מעין גדי וניתוחם הטקסטואלי

פיענוח דיגיטלי תקדימי חשף פרקים מספר 'ויקרא' במגילה עתיקה המתוארכת למאות הראשונות לספירה.

צילום: ברנט סילס

לפני יותר מארבעים שנה, נתגלתה מגילה שרופה בחפירות מטעם המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בבית הכנסת בעין גדי, בראשות פרופ׳ דן בר״ג ז״ל, פרופ׳ אהוד נצר ז״ל וד״ר ספי פורת יבל"א. אך במשך עשרות שנים היא נשארה סגורה ללא אפשרות לפתוח אותה, שהרי היתה מתפוררת במגע ידיים. 

לפני כשנה, יזמה הארכיאולוגית פנינה שור, ראש המעבדה לשימור מגילות מדבר יהודה ברשות העתיקות, סריקת המגילה בשיטת CT, ופנתה למומחה בפיענוח דיגיטלי של טקסטים עתיקים, פרופ' ברנט סילס מן המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת קנטאקי (ארה"ב), כדי לבדוק אם ניתן לקרוא את המגילה באמצעות שיטות טכנולוגיות מתקדמות מבלי לפתוח את המגילה.

בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה - דברי מבוא

הוצאת מאגנס

'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י ע"ב) 

לאה מזור (עורכת), בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"א, עמודים 16-9

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

משחר התרבות האנושית פיעם בבני האדם דחף עמוק מאין כמוהו להכיר ולהבין את ’הכל‘ - מהעצמים ובעלי-החיים שעלי אדמות ועד גרמי השמים המצויים במרחביו האדירים של היקום. את הדחף הזה כינה אפלטון ביוונית θαυμάζειν. ב-θαυμάζειν כוונתו להשתאות ולפליאה מהן מתחילה כל הכרה וכל ידיעה אנושית. וכך נאמר בדיאלוג תאיטיטוס (155d בתרגומו של י“ג ליבס): ’ואמנם רגש זה, התמיהה (θαυμάζειν), מסמן מאין כמוהו את הפילוסוף, ורק מכאן נובעת הפילוסופיה‘. (ביוון העתיקה כללה הפילוסופיה את המדע).

ראש השנה – מתי מועדו? על הזיכרון ועל הנשייה

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

ראש השנה – מתי מועדו? על הזיכרון ועל הנשייה

מסורות מן העת העתיקה - מאבקים בין צדוקים לפרושים

מגזרת נייר, ציפורה נאמן

ראש השנה ויום הכיפורים, המכונים במסורת 'ימים נוראים', לא היו קשורים זה לזה בעת העתיקה. ראש השנה אינו נזכר בתורה בשם זה שכן השנה המקראית לא החלה בראשון בחודש השביעי, א' בתשרי, אלא החלה בראש חודש האביב, א' בניסן, כאמור במפורש בספר שמות יב, ב:  'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. התורה מכנה את המועד החל בראש החודש השביעי בשם  שבתון זכרון תרועה (ויקרא כג, כד) או יום תרועה (במדבר כט, א).[1]

ספר היובלים שנכתב בחוגים כוהניים במאה השנייה לפני הספירה, ונמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, מעיד שהמועד הנחוג בראשון בחודש השביעי הוא אחד מארבעת ימי הזיכרון הקשורים לחישוב הלוח בן 364 הימים ולמניין ארבע תקופות השנה.  מניין ארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת, כשבכל עונה 13 שבתות/שבועות, נלמד מסיפור המבול, המהווה תשתית לחישוב הלוח, שחלוקותיו הרבעוניות והשביעוניות חרותות על לוחות השמים ומביעות את נצחיות הסדר האלוהי המחזורי המקודש. 

בין story ל history: מלכים ב' יח 16-13

אדוה הכהן-בומנדיל, מורה ואשת חינוך

הצהרת כוונות

היידן וייט

ההיסטוריון בן זמננו היידן וייט (Hayden White) השפיע רבות על חקר ההיסטוריה והפילוסופיה של ההיסטוריה, בהיותו קול רהוט לטענה כי ככל ספרות – גם בכתיבת ההיסטוריה נוכח הבדיון.[1] מזכירי שמו בהקשר מקראי יתכוונו כנראה לגבות את שלילת האמינות ההיסטורית של המקרא, מתוך הוכחת אופיו הספרותי-בדיוני. לעומת הנטיה לקשר בין דברי וייט לשאלת האמינות ההיסטורית במקרא, אציע קריאה חדשה בדברי וייט, המאפשרת ליצור זיקה שונה בין טענותיו לחקר המקרא. אנתח להלן יחידה מן ההיסטוריוגרפיה המקראית (הנלמדת בחינוך הממלכתי לבגרות): מלכים ב' יח, 16-13.

באר מים רבים - וינייטה לכי תבוא

יצחק מאיר, הוגה דעות ומשורר

יצירת סבינה סעד

משא צוואת הפרידה של משה רבנו מעל עמו הולך אל הימים הבאים בהם יחדלו מלחמות כיבוש הארץ המובטחת, לא יאיימו עוד שרידי תרבות עבודת הכוכבים והמזלות על המאמינים בלב שלם באלוהי אבהותם, וישראל יגיעו אל המנוחה ואל נחלת השלום , יעבדו את אדמתם וייראו ברכה. אין נימה של אוטופיה בדברים. ארץ ישראל אינה 'שום מקום' מדומיין, והעם איננו זקוק לחלום כדי להמציא לו פתרון. ארץ ישראל היא מנגד. גם המלחמה היא מנגד. גם העם אשר יצא את ארבע מאות שנות הגלות והעינויים בחצות ליל הפדות והלך ארבעים שנה במדבר כדי להגיע אל מחוז החפץ המחכה במציאות, נושא כבר את מולדתו על שכמו. הוא נכון להיאבק עליה אבל הוא אינו יודע עוד להיות נכון לשלום שיבוא. הוא לא חווה אותו מעולם. אבל הוא יבא.  "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא", אומר לו משה בצוואת הפרידה, ותסקל את אדמות טרשיה, ותחרוש, ותזרע - תחיה בעמלך את השלום, והארץ תיענה ותיתן לך פריה. או אז "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ותניח את הטנא ופרי האדמה שבו כאות תודה על הטוב אשר זכית בו עם בואך לארץ ותאמר,  "....וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים,כ"ו, א'-י'). 

ד״ר איריס יניב - רב חילונית-הומניסטית - על מקרא ויהדות

ד״ר לאה מזור מראיינת את הרב ד״ר איריס יניב

הרב ד״ר איריס יניב

הרב ד״ר איריס יניב, את משלבת חינוך עם יהדות בכלל ומקרא בפרט. את מתבטאת במסגרות אקדמיות (הוראה, מחקרים וקונגרסים), אך בעיקר פונה אל הקהל הרחב דרך תכניות הרדיו שלך, הטלוויזיה, האינטרנט, פסטיבלי היהדות, הרצאות בנושאים מגוונים, ויש לציין במיוחד את פעילותך כרבה. 

את הראיון הזה אתך הייתי רוצה להקדיש לדעותיך בסוגיות ערכיות שנוגעות ליהדות וחברה. 

א. התואר שלך הוא ״הרב ד״ר איריס יניב״. רב או רבה? איזו רבה את ומה משך אותך לתחום הרבנות? 

אני רב חילונית-הומניסטית. הוסמכתי לרבנות ב- 2010 ע"י מכון "תמורה" בירושלים לאחר לימודים של ארבע שנים, כולל סטאז'. ללימודי הרבנות התקבלתי כשהיה לי כבר תואר שני במקרא ותואר שני בחינוך, ובמקביל ללימודי הרבנות סיימתי את הדוקטורט שלי, שעסק בהוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי העל יסודי. במסגרת לימודי הרבנות למדנו טקסטים מארון הספרים היהודי, על גלגולם של חגים ומועדים בלוח השנה, על גלגולם של טקסי חיים יהודיים, כיצד לערוך טקסים וכיצד להנהיג קהילות  - זאת בהתאמה לתפקידים השונים של רבנים. כמו כן, היו לנו הרבה שיחות ודיונים על תפיסות אלוהות שונות ועל חילוניות. 

ענין של אומץ

עדנה מיטווך-מלר, משוררת, עורכת, מתרגמת 

Edna Mittwoch-Meller reading from her poetry book

כַּמָּה אֹמֶץ דָּרוּשׁ הָיָה לְהָגָר
לִפְרֹשׁ מִן הָאַהֲבָה וְלָלֶכֶת לַמִּדְבָּר.
אַחַר-כָּךְ בָּא סִפּוּר אַמְנוֹן וְתָמָר.

The religious experience in the Book of Psalms

Shamai Gelander, The religious experience in the Book of Psalms, Peter Lang, New York 2016, 250 pages

Synopsis

Virtually all books of the Old Testament express the world view and opinions of their authors, with a didactic purpose in mind. The writings of the historiographers, priests or prophets purportedly bringing the word of God are in fact expressions of the views of the spiritual leadership that conceived and consolidated the biblical monotheism. Although two books – Job and Ecclesiastes – express the dissenting views of authors who went against the prevailing and traditional views of morality, they are philosophical tracts reflecting the criticism and objections of rebellious individuals.

Not so the Book of Psalms. What makes the Book of Psalms unique is the fact that it provides an outlet for an individual or group of people who have come to pour their soul out before God. In other words – the psalms are an expression of the world of the pious individual and of his beliefs. That is not to say that they were composed by simple folk: the psalms themselves contain sufficient clues to indicate that they are the work of master poets. Nonetheless, the psalms are what the authors sought to place in the mouths of the worshipper – thinking, no doubt, that they would aptly express what was on his mind. In any event, one of the primary aims of this book is to try and uncover what the speaker is experiencing in each instance: what were his circumstances when voicing his prayer, and what feelings and ideas came together to forge the emotional and spiritual belief experience. 

מִי יֵדַע אֶת מי?

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

שָׁמַעְתִּי אֶת רֵיחַ בְּגָדֶיךָ.

רֵיחַ הַשָּׂדֶה.

עוֹרִי זָכָר.

יָדַעְתִּי שֶׁתֵּדַע

שֶׁאֲנִי-

שׁוֹמַעַת תָּמִיד אֶת רֵיחֲך 

וְיוֹדַעַת

שֶׁאַתָּה-

וַאֲנִי

מִן הַשָּׂדֶה.

אֲבָל,

בַּסֵּפֶר 

תֵּאומְךָ.

הֲירִיחַ אֶת רֵיחַ פְּחָדַי?

תחת השמש: תפיסת החיים וההווה אצל קהלת

שמאי גלנדר, תחת השמש: תפיסת החיים וההווה אצל קהלת, הוצאת רסלינג, תל אביב 2016

״אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה״ (מסכת שבת ל ע״ב). ספרו החדש של שמאי גלנדר, תחת השמש, מתמודד עם טענת הסתירות: ״מגמתו המרכזית של עיון זה היא להציג את ספר קהלת כחיבור שמרכיביו המגוונים מצטרפים לתפיסת עולם עקבית בכל הנוגע לאורחות חייו של האדם, למציאות ולאמונה. נראה שאת גישתו היסודית של קהלת מנחה סדרת רעיונות שהם מעין חזון על ׳החיים הנכונים׳, ובשמם של רעיונות אלו הוא תוקף את מה שבעיניו עומד כמכשול, היינו את מה שהוא תופס כ׳חיים שגויים׳. דברי הביקורת והגינוי נועדו מעיקרם לשרת את ׳הדרך הנכונה׳ ולפלס אותה. בכך מצטרפים שני צדדים אלה, השלילה והחיוב, לא לקובץ של אמירות נפרדות המשקפות מצב קודר, ובוודאי אינן מהוות אוסף המכיל אם סתירות, אלא לכדי תמונה מקיפה״ (עמ׳ 7). 

תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה)

ד"ר גלי דינור, מכללת לוינסקי

תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה)

אנטוניו מולינרי, דוד ואביגיל

המקרא מציג בפנינו שורה של נשים מצילות. למשל, בת פרעה, שבחמלתה הצילה את משה (שמ' ב 1- 10) ובכך פתחה את הפתח להופעת המנהיג שיוציא את עם ישראל ממצרים ויובילו במדבר אל הארץ המובטחת, ודבורה שהושיעה את בני ישראל מיד יבין מלך חצור (שופ' ד -ה) [1]. המקרא מציג נשים מצילות נוספות שמאופיינות כחכמות: האשה החכמה מתקוע שגרמה לדוד להתפייס עם בנו אבשלום (שמ"ב יד 1--24) וכך הצילה את דוד ואת בנו, וגם אביגיל טובת השכל, שבדרך פעולתה התגלתה כיוזמת נועזת שהצילה את דוד - המיועד למלוכה - מפני שפיכות דמים [2]. שפיכות דמים היתה עלולה להדיר אותו דוד מכס המלוכה.