פרופ׳ ברוך יעקב שורץ, האוניברסיטה העברית
בחודש מרחשון תשל"ח, ערב פתיחת שנת לימודיי השנייה לקראת התואר מוסמך בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, הלכתי בין כותלי בנין מייזר בגבעת רם. להפתעתי חשתי בפסיעותיו המתקרבות של מורנו ורבנו הדגול, הרב פרופסור רבי מאיר ב"ר חיים ומרת מרים וייס, זכר צדיק לברכה. בקולו החזק, הצלול והאצילי קרא לעברי. אחזוני חִיל ורעדה. אותה שעה לא היתה בינינו הכרות פורמלית; אמנם נרשמתי לקורס 'אמונות ודעות במזמורי תהילים' אך הלימודים טרם התחילו. ואף שכחודש לפני כן, ביום־טוב של ראש השנה, ישבנו זה מול זה בבית הכנסת, דבר שעתיד היה לחזור ולהישנות באורח קבוע בשנים שבאו לאחר מכן, לא היו בינינו דברים. לכן רבה היתה תדהמתי כשפנה אלי גדול־עולם זה.