יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
בנאי נוטל לבנה ובונה ממנה טירה. מלך נוטל אבן ומציב ממנה חומה. זה פשוט. מי משגיח בלבנה כשהוא דר בתוך ארמון, ומי באבן כשהוא לא יכול לעלות בחומה. זה כוחו של משל. הוא פשוט. אין לו עניין עם הנמשל. אם אדם הוא הלבנה או האבן, והחברה היא הטירה או החומה, אם האזרח הוא הפרט ממנו נבנה הכלל, והצבור מתעצב ביד האנשים והנשים החוברים בו אלה לאלה, אי אפשר ללכת בפשטות או בפשטנות אל המשל. חברה בה הפרט אינו חשוב אלא מפני שממנו נבנית טירה ותכלית האבן הוא לשמור ולהגן על החומה - שונה במהותה מחברה בה טירה אינה חשובה אלא מפני שחוסים בה פרטים, ותכליתה של חומה היא לשמור או להגן על החשופים בלעדיה. שונה עוד יותר משתי קודמותיה חברה בה חומה מופקדת על אבניה ואבניה על החומה. אבל, נאה נדרשת, וקשה מקיימת. המתח בין הפרט לבין הכלל אינו מקל על לא על הכלל ולא על הפרט להציב גבולות בתוכם נוצרת הרמוניה, ומוליד ציניקנים הרואים בכל אידיאל אוטופיה או אשליה, או במקרה הטוב, חזון שיחכה עד שיבא אליהו שעודנו מחכים לו ועדיין הוא לא בא.
