ואלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים: ש״י עגנון, תהלה

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

כיצד המבנה המקראי של "על שלושה וארבעה" מעצב את הפער שבין יופיה של ירושלים לבין המציאות האנושית המורכבת? קראו על ניצני האביב, מוטיב האור והמתח שבין גאולה לגלות ביצירתו של ש"י עגנון, תהלה. 

"כבר יצא רוב החורף ונראו ניצני האביב. 

השמים עמדו בטהרם והאדמה נתערטלה מעגמימותה. 

החמה שיחקה ברקיע והעיר צפה באורה. 

ואלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים."

ש״י עגנון/תהילה

תגיות: עגנון, תהלה, ירושלים, על שלושה וארבעה

הנובלה פורסמה בקובץ "עד הנה" (1950), והקטע לקוח מהפרק המתאר את הליכת המספר לכותל המערבי בתקופת המנדט הבריטי. 

הקטע הקצר הזה מנוסח בתבנית הדרמטית של ״על שלושה וארבעה״ המוכרת מן המקרא. שלושת האיברים הראשונים יוצרים את המתח והציפייה לעיקר שיבוא באיבר הרביעי והאחרון. יש בהן תנועה מלמעלה למטה שהיא תנועה מהרוחני לגשמי: מהשמים לאדמה ומהחמה שברקיע לעיר, עד שהעיר כולה "צפה באורה". מעין חזון אפוקליפטי של ירושלים של אור. 

ברובד הגלוי יש כאן תמונת מעבר עונתית מן החורף אל האביב: החורף נסוג, ניצני האביב נראים, השמים טהורים והאדמה משתחררת מעגמימותה. זהו עולם הרמוני, כמעט אידילי, שבו האור שוטף את העיר, והחמה ״משחקת” ברקיע, שזו לשון המעניקה לטבע איכות חיה, דינמית ומיטיבה. התיאור כולו בנוי על לקסיקון של טוהר, אור ותנועה, היוצר תחושה של רעננות ושל התחלה חדשה.

אולם אידיליה זו נשברת באיבר הרביעי החותם שמערער את כל מה שקדם לו: ״ואלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים”.  השמחה האפשרית נותרת בגדר פוטנציאל שלא התממש. בכך נחשף הפער בין מציאות הטבע לבין מציאות האדם: בעוד הטבע מתחדש כסדרו, חיי האדם נתונים תחת ״צרות” המעכבות את היכולת להשתתף בהתחדשות זו.

מילת ״אותנו” מרחיבה את החוויה מן הפרטי אל הקולקטיבי. אין מדובר בצרה אישית בלבד, אלא בתחושת מצוקה רחבה, אולי אף היסטורית-לאומית, המאפיינת את עולמם של גיבורי עגנון. תיאור האביב המגיח הוא ביטוי לציפייה לגאולה. הטבע עצמו מתעורר ומתנקה, כאילו העולם הפיזי מוכן לדבר גדול.

 בסמוך לאיבר הרביעי השובר את הקסם עגנון מוסיף וכותב בסגנון האיובי של ״עוד זה מדבר וזה בא״:  "הוי צרות רבות ורעות באו עלינו, ממש עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבואן". הניגוד האכזרי בין שלושת האיברים הראשונים לבין האיבר הרביעי הופך את הפער למסר מרכזי. ואכן אחת התמות הגדולות של  "תהלה" הוא הפער בין קדושת ירושלים ויופיה לבין מציאות הגלות המשפילה בתוכה. ירושלים מאירה ויפה, אך עם ישראל בה סובל. הטבע מבטיח חידוש, אך ההיסטוריה מכבידה. הציפייה לגאולה מתוחה ואינה מתממשת.

הפנינה הספרותית הזאת מכילה בתוכה את כל המתח שעגנון בונה לאורך הסיפור: בין האור לחושך, בין התקווה לצרה, בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה.