״הגָדת הפּרָת״ של יוסף כהן אלרן - סיפור בתוך שיר

הרצל חקק, משורר

הוצאת צבעונים

על: יוסף כהן אלרן, הגדת הפרת, הוצאת צבעונים, 2019, 108 עמודים

יוסף כהן אלרן רוצה לקחת אותנו למחוזות האגדה של חייו, לילדותו, להווי של הקהילה, לסיפור המשפחתי, שנותן לו חיים וכוחות יצירה. מי שקורא את ספרו החדש 'הגָדת הפּרת' נשאב לעולמות מלֵאי ערכים אציליים: אלרן מצליח לתאר לנו עולם סגולי, לצייר אותו בצבעים של קסם וערגה.

מעבר לסיפורי החיים, לסיפורי היומיום, אנו נסחפים לתהליכים רוחניים, לאותו נתיב סודי שחוצה את לב גיבוריו, הנתיב מגולה לגאולה. אין הכוונה של אלרן לתאר לנו רק גן של ורדים: בעטוֹ הענוג הוא יודע לתאר בנוסטלגיה מסֶכת עדינה של ימי עֶדנה בגולה, אך אינו חושש מלתאר גם רגעים של שֵבר, גם שנים של חושך ואימה, ומעבר לכּול - תהליכים של עיבוד החוויות בחלוף זמן, הרהורים מתוך מבט מרוחק, תובנות נוגות על החיים.

בכתיבתו של יוסף כהן אלרן יש רצון להבין מה הייתה החוקיות של אותו עולם שונה וזר, ובאווירת הקסם שבּה הוא צובע את דור הסבים הוא מנסה לתאר השתנוּת, מעֲבר מעולם של נפילים, של מיתוס, לעולם של הגשמה. וזה עולם לא קל: עולם של מאבק, רגעים אפורים, יום קטנוֹת, עולם של משבּרים.

בשירו 'שבת של הגדה' הוא כותב:

בתי קפה באור קָדים

כיסאות נצָרים בּינות עצים

ריחות קפה עם הֵל ותה

עם נענע בפינג’נים (עמוד 14).

מעבר לקסם שבתיאור העבר, יודע השיר לגלוש גם לתובנות שיגיעו בסופו של יום, להגיגים של שִיבה מאוחרת לחיים שהיו:

יבוא יום כּמוך אֵשב

על הגדה אמתַח כתפי

יגישו לי תה בפינג'ן

ובשבת מקופסה זעירה

שבכיסי טבּק ריחני

אריח ואתעטש

וישוב אז הנהר

ישוב להתרגש (עמוד 15).

אין סופרים רבים, שיודעים לתאר בשורות של קסם את ההווי הטהור של העולם שהיה. בשיריו מעלה יוסף אלרן דמויות מתוך אילן המשפחה, כדמויות  מיתולוגיות. ראינו זאת כבר בספר הפרוזה כובש הלבבות 'והמלאכים שותקים’, עליו קיבל אלרן את פרס קוגל. כך תיאר אלרן את עולמם האגדי של סבו וסבתו:

"זה היה העולם שלהם. כך סיפרו לי עליו. עולם זר ורחוק, שהדמיון שלי ניסה להלביש לו צורה ולא ידע איך. עולם של רוח חמה ושל רחשי דקלים ודרכי עפר… עולם מוטרף והפכפך שבו צמחה סבתי בת מאת השנים, מהיותה ילדה ועד היותה נערה ואישה".

גם באותו ספר פרוזה, כפי שהוא עושה בספרו החדש, מצליח אלרן לתאר גוונים עדינים: מה הם אותם מאפיינים, שהפכו את דור אבותיו לדור של נפילים. בקטע הפרוזה שהבאתי לעיל, אנו רואים דוגמה שמעידה על שביל הקסם שלו: עצם השימוש בתיאור 'סבתי בת מאת השנים'  מעניק לה מאפיינים אגדיים, דמות של גיבורה מקראית, והמשך העלילה בפרקים הראשונים אכן מצייר הכול בצבעים של עלילה קסומה שנשאבה מעולם קדום, מעולם של אולימפוס. הקשר בין הסב הקדמון לסבתא הנערצת מתואר כמשהו סמלי, כמשהו מיסטי שבו הנסתר רב על הנגלה.

בשירו על סבתו, שיר עדין ורווי אהבה, הערצה, ניסיון לדלות את תווי הקסם שלה, כותב אלרן שורות מתוקות מדבש:

אשה זקנה וימיה לא היו

הימים שאני היו לי

שותקת ישבה על כסאה (עמוד 90).

והשיר כמו סולל דרך לתיאור בשׂוֹרה שעומדת באוויר, מעין רוח טובה שתיכף תצוץ  ותחשוף תובנות נסתרות:

במקום ההוא שרק הַמְתָנה בו

וחכו לשקט שיביא בשׂורה.

השיר הולך בין השיטין, טיפין טיפין, מנסה לבנות דמות מלאכית שהיא שילוב נאצל של דמות הסבתא, התמזגות שביבים מעולמות שונים. דמות הסבתא מתמזגת בעולמות רוחניים – ואנו נסחפים להפלגה, ליציקת דמות הסבתא כהארה לדמות אמו של  המשורר:

ולפתע אור עיניה

ואחרי שאורו עוד שתקה

ואחרי רגע ארוך אמרה

ראשה מתנודד מתוך חולשה

קולה לוחש כאילו אמך

כאילו אמךָ באה אליי

והיא עומדת עכשיו לפניי (עמוד 91).

הקסם הזה בין השורות זכור לנו מן הרומן של אלרן  'והמלאכים שותקים’, בו הוא מנסה לתהות על סוד הקשר בין סבו לסבתו האגדית:

"היו שנים לא אחדות ביניהם. ולחשוב איך ילדה לו צאצאים ונעשו משפחה ואיך חיו בארץ ההיא, עם העמים ההם, באותו בית שגדל ועם השנים נעשה להם לבית אחוזה. היא דיברה ערבית, ידעה עברית וטורקית וגם הבינה אנגלית. כל תקופה ושפתה, כל תקופה ושליטיה של אותה חלקת אלוהים ששני נהרות גן עדן חבקו אותה, זרמו בה והרוו אותה".

הלשון מדברת ואומרת הכול. אנו נסחפים אחר מיתוס שכמו לקוח מתוך ספרים חיצוניים או מתוך מגילה עתיקה: סגנון של אגדה עתיקה, דמויות מעולם המיתולוגיה.

התפעלנו מן השיר על הסבתא ומן האווירה הנבואית, והנה גם בעלילה הפרוזאית של אלרן אנו חשים אותה זרימה. לא פלא, שהרומן מדבר על שתיקה ועל מלאכים. ברומן של אלרן העלילה נשמעת כטקסט נבואי, כסיפור שלקוח מימי בראשית. כמו אותם גיבורים מעולם התנ"ך שנעלמים ולא מותירים עקבות, כמו אותו חנוך שנעלם ואיננו 'כי לקח אותו אלוהים' – כך מתאר אלרן את דמות הסב שנלקחת בחטף מן הבית, ונעלמת כליל. מעבר למסך האגדי נותרת מציאות מרה: הסבתא נותרת לבדה, בתה עגונה, שכן גם בעלה נלקח ונעלם.

הן בספר השירה, והן בספר הפרוזה, בשתי היצירות אנו עדים לכתיבה סוחפת, שיש בה ניסיון לבנות מיתוס. ברומן אנו מתפעלים מן הדרך שבה בונה המחבר את דמות הסבתא המיתולוגית. לאורך כל היצירה מה שמדריך אותה אינם שיקולים פרוזאיים או חומריים רגילים, אלא מטרה רוחנית, שאיפה מיסטית.

יכולתו של אלרן לשלב תובנות שמחברות חומר ורוח, עבר והווה – כל אלה שבים גם בדרך שבה מתאר יוסף אלרן את קשיי ההסתגלות של דור האבות ודור הסבים לארץ החדשה, לבטי הקבּלה של העברית החדשה בארץ הקודש. אנו עדים לכך לכל אורך יצירת אלרן, ובספר 'הגדת הפרת'  בצורה מיוחדת: מדובר בלבטים מייסרים, שכן הדור שעלה מבבל עלה מארץ שבה העברית היא שפת קודש. כאן נאלץ הוא לחוש את המתח בין חול לקודש. להתמודד עם דור של צברים, שחש חופשי יותר.

לאבי העברית לא ניגרה

 על שפתיו

ואני זו כבר זרמה בי

לא הבנתי בילדותי

הנה עכשיו ידעתי את תפילותיו (עמוד 70).

המאבק בין הדורות מוסיף עומק דרמטי לשיר, ונדבכי העברית חוברים זה לזה, מתנגשים זה בזה:

דור על דורותיו

קראו אבותיו בתפילתם

ובא הדור של ילדיו

שפתם החדשה עכשיו (עמוד 71).

מה פלא, ששיר זה זכה לככב במקום בולט באנתולוגיה 'עוּרי שפת עבר' בעריכת לאה צבעוני. שיר זה הוא דוגמה כובשת לב לדרך שבה נלחמה העברית על חייה בהוויה העברית החדשה בארץ ישראל. שפת הדורות, שפת קדומים, שפת האבות – כל המפלָסים כמו זורמים בנחליו של השיר הממגנט הזה. עברית לכל אוהבֶיה.

באותה דרך מתאר יוסף אלרן את דמותם של אבותיו בספרו 'והמלאכים שותקים'.

את תיאור עליית הסבתא לארץ ישראל הוא מתאר כמאבק בין קודש לחול, כסיפור שיש בו מתח בין אגדה למציאות. תיאור זה מקבל מאפיינים של דמויות קודש: אגדת עלייתו של אברהם אבינו מארם נהריים לארץ הקודש:

"השנה הייתה שנת אלף תשע מאות ושבע עשרה, והנה העולם לא נותר העולם שהיה. נעשה זה כמרקחה. כך, בעולם העשֵן והמדמם ההוא, יצאו סבתי ובני ביתה בדרך לא דרך אל הארץ, שהאנגלים כינו אותה פלשתינה". ברומן של אלרן יש מצד אחד ניסיון לבנות דמויות הרואיות ומיתולוגיות – ומצד שני יש מציאות של 'ימי קטנות'.

גם בספר שיריו 'הגדת הפרת' מדלג יוסף אלרן בין פרוזה לשירה – והספר יודע לעטוף את  השירים בקטעי פרוזה פיוטית. מרבדים מיסטיים ומיתולוגיים אנו נלקחים לעולם של מאבק, של התאקלמות, של קשיי הסתגלות.

אלרן מתאר כיצד ראה את אביו בעיצומם של קשיי ההסתגלות למעברה, כיצד קשיי הקיום שוברים את האב הנערץ. מדמות של גיבור הוא הופך לאיש קשה יום. קשה למשורר לתאר רגע כה כואב. הוא חוזה באביו בוכה, ולבו נשבר:

פעמיים ראיתי אותו בוכה

בראשונה לא הבנתי

בצריף של המעברה הוא

זלג דמעות עיניו.

והלב של המשורר מבין את חוסר האונים:

רק לימים הבנתי

זמנים קשים היו

ולא יכול לתת (עמוד 92).

יוסף אלרן יודע, כי כאשר הוא כותב על אבותיו הוא מפַלס דרכו בין אגדות, בין גיבורים, שהילה של גיבורי-על נשגבים תלויה מעל ראשם. דווקא משום כך כואבת לו מפּלתם, מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא  - מן הגג הגבוה לבור העמוק: מכאן נבין כיצד משתמש אלרן במושג 'שתיקת המלאכים׳ כמוטיב שמציין מתח זה, נותן לו חיים וממד טראגי:

"כולם אותה הרוח, בכולם נגעה הגבורה והתהילה. ואני עומד ושותק, ואיך לא אשתוק אם באותו הלילה שתקו המלאכים". הרוח מוסיפה לכל העלילה, לגיבורים – הילה של מיתוס, גיבורים של נצח.

יוסף כהן אלרן
צילום: תפארת חקק

לסיום:

כמחבר הוא פותח את הספר בקטע פרוזאי ומסיים אותו בקטע דומה, מעין ניסיון לתת פרספקטיבה לכל השירה הביוגרפית. לכל אורך הדרך מצייר יוסף אלרן דמויות שיש בהן מן המתוק, מן המר. מאבק עם עולם של ערכי רוח, ובד בבד התנגשות עם עולם חומרי ו'ימי קטנות'.

האפילוג של אלרן בספר השירים די מר, מעין תחושה, כי קשה לעמוד מול גדולתם הרוחנית של אבותיו, קשה גם להכיל את סבלם. לאלרן נותר להציב להם יד ושם, לאהוב אותם – ללמד אותנו פרק בכבוד לסבל.

הקוראים נותרים עם התחושה המרה, שגאולה אינה מושגת בנסים. סיפורה של המשפחה הוא משל לסיפור הלאומי: טלטלה של חיים, טלטלה של מאבק למען המטרה. ערכי החיים שנשארו עדות לדורות הבאים – הם 'פרקי אבות' לכולנו, כתבי קודש לדורות הבאים.