שאול המלך בספרות העברית

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

רסלינג

על: רחל עופר, משכמו ומעלה: שאול המלך בספרות העברית, הוצאת רסלינג, תל אביב 2019, 324 עמודים

איך בונים ספר על גלגוליה של דמות מקראית בספרות? האם על פי סדר הכתובים המקראיים פסוק אחר פסוק, כפי שיש למשל בספרה של עירית עמינוף, שמשון הלך אחר עיניו: שמשון בראי התלמוד והמדרש (2010), או על פי נושאי חתך, כפי שעשה דוד פישלוב בספרו מחלפות שמשון: גילגולי דמותו של שמשון המקראי (2000)? ד״ר רחל עופר, מרצה לספרות במכללה האקדמית הרצוג ובמכללת אפרתה, בחרה בדרך השנייה. ספרה שראה אור זה עתה עוסק בגלגולי דמותו של שאול המלך בספרות העברית החדשה, עם דגש על יצירות שיריות. הוא מתייחס לשיריהם של אלכסנדר פן, דן פגיס, אמיר גלבע, חיים גורי, יוכבד בת-מרים, רנה לי, זרובבלה פיין ועוד ועוד. בנוסף לשירה יש בספר קריאה גם ביצירות פרוזה כמו שתי המסות של ברדיצ׳בסקי על שאול או הרומן מלכים ג של יוכי ברנדס.

דמותו של שאול שבתה את דמיונם היוצר של סופרים ומשוררים עבריים בגלל מורכבותה ואנושיותה. דומני שאם יעשה משאל רחוב על שאול בספרות העברית, יסתמן רוב ברור שיצביע על שאול בשירתו של שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי חיבר על שאול חמש בלדות, שהמפורסמת ביותר ביניהן היא ׳בעין דור׳, שבני דור המדינה יודעים אותה בעל-פה מראשיתה:  ׳… וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח / עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. / וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ: / –"פֹּה תָגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ׳ ועד סופה: ׳בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח / עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, / וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא, / וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא׳. אצל טשרניחובסקי שאול המלך הוא קורבן חף מפשע שהועלה על מזבח ההיסטוריה היהודית. משיכתו של שאול טשרניחובסקי לשאול המלך קשורה, בין השאר, למשיכתו של אדם לדמות מקראית הנושאת את שמו. כמו למשל אצל רחל בלובשטיין שכתבה על רחל המקראית ׳הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן׳. 

ספרה של עופר דן בדיאלוג המורכב שמנהלות הספרות העברית החדשה עם המקורות המקראיים. חלק מהיצירות קרובות למקרא והן מעין פירוש מדרשי לו וחלק מהן התרחקו מאד ממנו והן עוסקות במובהק בצרכי זמנם, מקומם ונפשם של היוצרים. 

עופר מביאה את התאוריה של הרולד בלום, מבכירי התאורטיקנים של הספרות בארצות-הברית במאה ה-20. כדי להסביר את נושא ההשפעה הספרותית השתמש בלום בדגם הפרואידיאני שבמרכזו האיבה האדיפלית שבין הבן לבין אביו. היא מיישמת זאת לזיקה הדיאלקטית שבין המשוררים והסופרים המודרניים למקרא. המקרא הוא ׳אביהם הספרותי׳ והם מנסים למרוד בו ואפילו ׳לרצוח אותו׳. ההתפלמסות עם המקרא, היא טוענת, חריפה במיוחד בשירתו של זלמן שניאור. לדידו שמואל ודוד הם חתרנים, תככנים וחוטאים. בניגוד לשאול. בשירו ׳קינה לבית שאול׳ (1942) מתואר דוד כמי ש׳שורש עוון שרשו וגפן מואבים גפנו. תמר בחטא הולידתהו, רות יחמתהו בגורן… אשר לא יבוא בקהל עד עולם - בא בדור שלישי׳. 

מה שחסר לי בספרה של עופר הוא ניתוח פרטני ומעמיק של הרמיזות המקראיות שבשירים. בשיר הזה, למשל, היה מועיל לדבר על כינויו של דוד כ׳פתלתול׳ בזיקה לשירת האזינו המציגה את העם כ׳דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׳ (דברים לב, ה); את ההתכתבות עם נבואות החוטר, ׳וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׳ (ישעיה יא, א) בכתוב שדוד בשורש עוון שורשו; את שורשיו של דוד מתמר הכנענית שהולידה את פרץ במרמה מיהודה חמיה (בראשית לח); את זיקת שורשיו של דוד למואב - לא רק אל רות המואביה אלא עמוק יותר למעשה בנות לוט באביהן והולדת מואב מגילוי עריות, שכרות ואונס (בראשית יט); ואת הצו בספר דברים ׳לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד־עוֹלָם׳ (כג, ד). לפי השיר המעשה בגורן במגילת רות היה הרבה פחות תמים ועדין ממה שמסופר ברות פרק ג. לפי שניאור שם התעברה רות מבועז. ולחטא הזה מקשר המשורר את תהלים נא, ז: ׳הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׳. 

רוב היצירות שנבחרו לספר מגלות אהדה ואמפתיה לשאול, הרבה פעמים תוך הסתייגות משמואל ומדוד, ששאול נאבק בהם. ׳הנטייה להצדיק את שאול באה לידי ביטוי גם במחקר המקרא, ומבחינה זו קיימת התאמה בין הגישה המחקרית לבין גישתה של הספרות העברית׳ (עמ׳ 55). דומני שחוקרי המקרא הביקורתיים יעידו שאין דבר כזה ׳הגישה המחקרית׳. יש גישות שונות של חוקרים שונים, ולחוקרים ביקורתיים אין נטייה להצדיק דמות מקראית זו או אחרת. הם מנסים לבאר ולפענח את הטקסטים באופן אוביקטיבי. 

המחברת מקבצת את המסורות המקראיות על שאול לשלושה אשכולות: שאול החוטא המורד בערכי הדת כאשר הוא נאבק עם אלוהיו ועם הנביא, שאול הגיבור הלוחם שתיפקד כמנהיג לאומי, ושאול המדוכא המאזין למוסיקה שדוד משמיע באזניו. 

בראשית דרכה בחרה הספרות העברית לראות בשאול את דמות המורד הגדול, בשלב השני עבר המוקד מיצירות מלאות פאתוס על הגיבור הנערץ להצגת שאול כרודף שררה. בשלב השלישי ישנה הדגשה על הדיכאון והמנגינה, כשיקוף לתפיסה שהמוסיקאי והאומן משמשים תחילף לדת הנביאים, והתקופה הרביעית, שמתחילה בשנות ה-90 של המאה העשרים, היא התקופה הפוסט-מודרנית שאין לזהות בה מוקד ברור אחד. מה שיש בה הוא שבירה של ההיררכיה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, שילוב של לשון המקרא בשפת היום יום, והיעדר שיפוט ערכי. לרובד זה היא משייכת את ספרה של יוכי ברנדס, מלכים ג. עופר כותבת שבתשתית הרומן מצוייה התפיסה, שהמקרא מתאר את הארועים באופן חד-צדדי ומגמתי תוך מתן ביטוי לאינטרסים של השליטים השונים. מלכים ג, בא לחשוף אותם ולספר את ׳האמת׳. שאול בספרה של ברנדס הוא דמות מופת ללא דופי. סגנון הספר הוא ׳טלנובלי׳ הלובש חזות פופולרית קלילה, אך נותן ביטוי אידאולוגי לוחמני למדי להשקפת העולם של הסופרת (עמ׳ 268).

עופר כותבת, שהעיון בהשתקפות דמותו של שאול בספרות העברית החדשה מאפשר שיח ספרותי-תרבותי מתחדש על זהותנו היהודית בעברה תהליכי שבר והתגבשות למן תקופת ההשכלה ועד ימינו (עמ׳ 17). עופר מדברת אמנם על ׳זהותנו היהודית׳ ולא על ׳זהותנו הישראלית׳, אך בגוף הספר נושא הזהות הישראלית עולה גם עולה, החל מההגות הציונית של אישים כמו יגאל אלון וברל כצנלסון ועד זמננו. 

הספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטור של המחברת, שנעשתה בהדרכתו של פרופ׳ הלל ויס מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. הספר בהיר ונוח לשימוש. בסופו באה רשימה של היצירות הנדונות בו, נספח עם תיאור קצר של כל אחד ואחת מיוצריהן, הערות ורשימה ביבליוגרפית (לא מצאתי בה את: שרי אלדן [מלקטת], שאול בספרות החדשה, תשכ״ז).

בספר יש גם תרשימים בצורת עץ, אך למרבית הצער המלל הרב שבהם נדפס באותיות כה זעירות, עד שרק חדי עין במיוחד יוכלו לפענחו. 

לסיכום, ספר מעניין ורחב-יריעה, שישמש בוודאי זרז למחקרים נוספים על השתקפות אישים מקראיים בספרות העברית.