יום רביעי, 19 ביוני 2019

על "השירים הגנוזים" של לאה גולדברג

נויה שגיב, מרצה למקרא, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב וסופרת ילדים


הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים

לאה גולדברג, השירים הגנוזים, ד"ר גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים, בני ברק 2019, 453 עמודים

לפני שבועות מספר פרסם בפייסבוק עידו קליר, בנה של המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ', את דבר הוצאתו של ספר חדש ובו חליפת מכתבים בין אמו לבין אהוב נעוריה יוסף בר-יוסף: "שלך, מכתבים לאהוב" (הוצאת לוקוס, 2019). הוא כתב בפוסט אישי ומרגש על הלבטים, על המורכבות, על החלטה בסופו של דבר כן לחשוף את המכתבים (בעצה אחת עם מושא אהבתה של רביקוביץ'), ועל התרומה שהוא מבין שיש לפרסום, על אף החשיפה.
 הפוסט האישי והיפה לא נכתב מעטו של עורך או איש מחקר, אלא ממקלדתו של הבן, השומר הנאמן ביותר לאמו. בדבריו, מציג עידו עמדה שיש בה לא רק אהבה וכיבוד אם, אלא גם הבנה עמוקה של איש תרבות את חשיבות פרסומם של כתבים של יוצרת מרכזית בתרבות הישראלית. מתוך הפוסט: "המכתבים, לדעתי, גם מספרים כמה דברים מעניינים על אימי ועל תקופה בכלל, ויותר מכך - פשוט כתובים נפלא. כל אדם שהשפה העברית יקרה לליבו יהנה לקרוא אותם לדעתי”.
הוצאה לאור של כתבים גנוזים לאחר מות יוצרים היא סוגיה אתית לא פשוטה. האם לכבד את רצונם של היוצרים ולהשאיר את הגנוז- גנוז, חבוי ונעלם? האם אין בכך משהו חטטני ומציצני? שהרי לא היינו נכנסים לתוך ביתו של יוצר באישון ליל ומחטטים במחברותיו ומפרסמים אותן למחרת, לו היה בחיים. למרות זאת, יש בפרסום הכתבים פעמים רבות חסד. חסד עם הקוראים, חסד עם עולם המחקר ובמובנים רבים חסד עם היצירות שנותרו גנוזות בחושך.
 תתארו לעצמכם עולם בלי כתבי הגניזה הקהירית? (שם אמנם סיבת הגניזה היא "אי תקינות" הכתבים מבחינה דתית ולא בחירה של היוצר לגנוז את כתביו, אבל תרומתם המחקרים של הכתבים משמעותית מאד). תארו לעצמכם שחברו של קפקא, מקס ברודי, היה מקיים את צוואתו של קפקא ומשמיד את כתביו? אז לא היו בפנינו טקסטים מופלאים כמו "הטירה", "המשפט" ועוד.
ומדליה וקפקא - ללאה. בימים אלה (מאי 2019) יצא לאור ספר: "השירים הגנוזים" של לאה גולדברג, בעריכתו של ד"ר גדעון טיקוצקי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. טיקוצקי, כמו מרבית העורכים של טקסטים גנוזים אשר יוצאים לאור, מספר בראשית הדבר על ההתלבטות, על הדילמה הערכית. וכמו כל עורכי הספרים שהוציאו לאור כתבים גנוזים, מסיים את ההתנצלות בהחלטה, בסופו של דבר, כן לפרסם. שהרי הראיה בידינו, מדיפה ריח של ספר חדש שאך יצא מן הדפוס, ומכילה אוצרות ישנים וגנוזים. 
גולדברג עצמה מתייחסת לנושא הפרסום לאחר המוות ביומניה: "חושבת אני שיומניהם של "האנשים המפורסמים" המתפרסמים אחרי מותם הם הזיוף הגדול של חייהם, היינו צילם. כי על פי הרוב יש צורך לכתוב את מה שקשה לומר, על מה שאין אפשרות ורצון לדבר באוזני אחרים. רוב היומנים הם הצורך של האדם להתאונן על צרותיו ולו גם באוזני עצמו, ולפיכך מרבית רגעי השמחה והאור הולכים בו לאיבוד ). 1.7.55בתוך: יומני לאה גולדברג, עמ' 359). או במקום אחר: "ואחר כך מוצאים יומנו של אדם ועושים על פיו איזו רקונסטרוציה של חייו. זה הבל גמור" (26.10.59: שם, עמ' 392). אולם היא גם זו שמצהירה ביומן שהיא השמידה את מחברות יומני נעוריה, אולם למעשה מעולם לא עשתה כך, והם נמצאים לפנינו בדפוס! מתוך דבריה יש לקחת את הבקשה לזהירות ולעדינות בטיפול בכתבים. 
ספר זה, של השירים הגנוזים, עומד בשורה אחת עם ההחלטה לפרסם את יומניה של לאה גולדברג (ספרית הפועלים, 2005, עריכה: רחל ואריה אהרוני), את הסונטות הגנוזות וגרסאות מוקדמות לשירים מוכרים בתוך ספר הסונטות של גולדברג (שירי אהב"ה וזה"ב, הקיבוץ המאוחד, 2008, עריכה: עפרה יגלין), פרסום הרומן הגנוז "אבידות" (הקיבוץ המאוחד, 2010, עריכה: ג׳ טיקוצקי), ואת חליפת המכתבים בין גולדברג לחברתה הטובה מינה לנדוי (נערות עברות: הקיבוץ המאוחד, 2009, עריכה: יפעת וייס וגדעון טיקוצקי) וחליפת המכתבים בין גולדברג למשורר טוביה ריבנר (אולי רק ציפורי מסע, הקיבוץ המאוחד, עריכה: ג׳ טיקוצקי). פרסומים המרחיבים לא רק את ההנאה שלנו, כצרכני תרבות משפע יצירתה, אלא גם מאפשרים לחוקרים להבין עוד את יצירתה המופלאה והמורכבת. 
ראו כמה אוצרות נחשפו. אני חושבת שבסופו של דבר ההחלטה לפרסם את שיריה הגנוזים של גולדברג היא מוצדקת ונכונה מכמה טעמים. בראש ובראשונה כי השירים ראויים, ואינם גורמים למבוכה או מורידים מערכה של המשוררת, רק להיפך. שנית, הדינאמיות שבהחלטה לפרסם או לא לפרסם איפיינה את גולדברג גם בחייה. שירים שפרסמה בנוסח אחד, שונו ופורסמו אחר כך בנוסח אחר, שירים שפרסמה בקבציה הראשונים, החליטה אחר כך שלא לפרסם בקיבוץ שיריה, ולהיפך. לא אטען ש"אי אפשר לסמוך עליה", אלא כי גם לה, כיוצרת, היו דינמיות ושיקולי דעת משתנים בפרסום, ממש כפי שמעידים יומניה, ואולי אם הייתה חיה עוד כמה שנים, הייתה כן מחליטה לפרסם את השירים הגנוזים? שלישית, בהמשך לסעיף הקודם, הוא, שיש הסכם לא כתוב עם יוצר המפרסם את יצירותיו, גם אם באופן חלקי, שהוא מבקש לפרסם את שיריו. וגם אם אלה או אחרים לא נתפרסמו, יש בו את הרצון ואת ההסכמה להיחשף. רביעית, ואולי החשוב מכל, היא ההבנה כי לאה גולדברג אינה אדם פרטי. האישה שחיה עם אמה עד יום מותה, שטיילה לבדה, שמעולם לא התחתנה ולא הולידה ילדים, שמילאה עשרות רבות של מחברות ודפי מכתבים בכתב ידה, שעטפה את עצמה בטבעות עשן, אינה אדם פרטי. הרבה לפני שהפכה להיות שטר "מאה גולדברג". עוד בחייה, גולדברג הייתה דמות מרכזית בהוויה התרבותית של מדינת ישראל ושל ציבור ישראלי - ילדים ומבוגרים. מאמצע שנות השלושים ועד היום, שנים לאחר מותה. ובמובנים רבים היא זוכה היום לעדנה גדולה יותר משזכתה בחייה. חשיבותו של הספר, הוצאתו, ותכניו, משמעותיים למעגל הרחב של ציבור הקוראים וחשובים לאין שיעור לקהל החוקרים (הרחב מעט פחות). 
ולתוכן הדברים. במה ייחודו של ספר "השירים הגנוזים"? עוד מוקדם מדי לחקור אותו, כרגע הפעולה העיקרית של היא של התענגות מכריכה עד כריכה. אולם בכל זאת - כמה מחשבות בתוליות. 
ראשונה, היא מלאכת המחשבת של העריכה. טיקוצקי, מבכירי החוקרים של גולדברג היום ומנאמניה כבן אוהב, חילק את השירים לפי תקופות שנים "מקבילות" להוצאת קבצי השירה. בכנות ובעדינות הוא סידר אותם, והשאיר את המקומות הלא ברורים כסימני שאלה. מבחינה זו, מלאכת העריכה של הספר עולה בקנה אחד עם עבודתו העדינה על כתביה לאורך זמן. (טיקוצקי גם ערך את ספר שיריה הגנוזים של דליה רביקוביץ', הקיבוץ המאוחד, 2017)

שנית, מתוך העיון בשירים עצמם, בתחושת בטן, נדמה לי שיש בשירים המפורסמים אלמנטים ארספואטיים שלא מצאתי בשום קבצי שירה אחרים שלה. שירים המדברים באופן מובהק וגלוי על מלאכת השירה, על גורל השירים, על מקום השירה של גולדברג בחייה. 
מחשבה שלישית, ואני מודה שממנה חששתי בשבועות שבין הרגע בו נודע לי על פרסום הספר ועד לרגע שהשליח הביא את הספר אל סף ביתי, היא שאלת הזיקות של גולדברג בשיריה למקרא (נושא עבודת הדוקטורט שלי, הנכתבת בימים אלה). האם בשירים הגנוזים יהיה קשר לעולם התנ"ך? ובכן, תודה לאל, מצאתי בכתשעים שירים מתוך מאתיים החמישים זיקות למקרא ולעולם תוכן יהודי. נועזות ומפתיעות יותר מאשר בשיריה שפורסמה בחייה. במקום אחד היא מציינת את שם האל (מה שלא היה בשירים שפורסמו): "האספיד את עצמי? מות זה בשבילי לא בחר יה" (עמ' 65), ובמקום אחר היא כותבת:" בכל קדשי בעטתי/ שכחתי את כל השמות" (עמ' 320) ובמקום אחר: "ואתה מספר איך מצאו זה את זה בארון הספרים/ ארוס ורבי עקיבא" (עמ' 105). 
האם גולדברג הייתה מרוצה מהוצאת ספר "השירים הגנוזים"? סביר להניח שלא. כשם שהייתה מלאת ביקורת על הוצאת ספרה הראשון "טבעות עשן" (1935) על ידי חבריה בארץ, שלונסקי ואלתרמן, אשר חיכו לה בארץ, לעולה החדשה, עם הספר כרוך, והיא התרגזה על שגיאות הגהה ועריכה.  
הספר מכיל אוצרות עבור אוהביה של לאה גולדברג, אשר עם השנים הולכים ומתרבים, והפופולריות שלה ושל כתביה רק הולכת וגוברת בקרב מגזרים וגילאים רבים. וזה חסד גדול לאחר מותה. 
בשנת 1970, חודשים ספורים לאחר מותה, זכתה גולדברג בפרס ישראל לספרות. מבין הבודדים שקיבלו את הפרס לאחר מותם. וכך גם הספר-פרס הזה. 

*תודה לעידו קליר על אישור פרסום ההתכתבות וכמובן המלצה חמה גם על הספר: "שלך, דליה-מכתבים לאהוב״. עריכה: שיר חפר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה