יום שני, 17 ביוני 2019

סמוצ׳ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בורשה


פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית


אני ממליצה בחום על ספרו החכם והמקורי, רחב הידע, דק ההבחנה, הנוגע ללב והאנושי כל כך של הסופר, העיתונאי, העורך והמתרגם, בני מר: "סמוצ׳ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בורשה". בית שלום עליכם, הוצאת מאגנס תשע"ט. איור הכריכה: מיכל אריאלי. 
בני מר, תלמידי לשעבר, שהוא מתרגם רב זכויות מיידיש, שערך את מוסף ״ספרים״, בעיתון "הארץ" ועובד היום כעורך ראשי בהוצאת מאגנסכתב ספר יוצא דופן השייך למלחמת הזיכרון בנשייה. הוא קרא שורת שיר על רחוב אחד בשכונה יהודית אחת, שוקקת חיים, שהיה ואיננו עוד אחרי השואה, וקיבל על עצמו "לאסוף את השברים ברחוב האבוד ולהרכיב מהם סיפור חיים של רחוב אחד" (סמוצ'ה, עמ' 240), שהיה "מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם" (שם, עמ' 3). וזו שורת השיר של בינם הלר שהניעה והתניעה את החיפש המקיף על רחוב סמוצ'ה:
צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת.
הוא חיפש את השברים והרסיסים של הקליידוסקופ של החיים היהודיים המקומיים בסְמוֹצֶ'ה, בכל מקום שאפשר ואי אפשר להעלות על הדעת. הוא חיפש בנחישות, בחריצות מחקרית, בהשראה ספרותית ובעקביות היסטורית ומצא במזל ובתבונה ובשיתופי פעולה ספרותיים, מחקריים והיסטוריים, עיתונאיים וארכיוניים, את שורות השיר ושורות הספר, העיתון, הכרוניקה והארכיון, בהם סיפורי החיים של דיירי רחוב סמוצ'ה, הוא רחוב הדרקון, רחוב קטן של אנשים אלמונים, קשי יום, שחיו בשכונה יהודית בווארשה בין שתי מלחמות העולם. הספר הערוך כמסע לאורך בתי הרחוב ודייריהם עם גיחות לדיונים בנושאי מפתח כמו חינוך וספרות ותיאטרון השייכים לחיי רחוב זה, עוסק ב"אנשים קטנים", רגילים, אנשים מהשורה הנאבקים על מחייתם ומגדלים את ילדיהם ורוצים לצאת ולבלות או למכור או לקנות או ללמוד, שאלפים כמותם חיו בו בין שתי המלחמות בערים באירופה והטביעו את חותמם. הוא חיפש ומצא בכל עיתוני היידיש של ורשה בין שתי מלחמות העולם (המצויים באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל אביב), בארכיונים השונים בארץ ובעולם, בתוכניות התיאטרון השכונתי, בעיתונות הפלילית, בארכיון העירוני, בדפי עד ביד ושם, בתחרות החיבורים של היוו"ע,* במודעות בעיתונים, בספרות היידיש שאלפי כותריה סרוקים בספרייה הדיגיטלית* ובספרות העברית בת המקום והתקופה, בשירת היידיש ובספרות הפולנית הרשומה במחקר בין שתי מלחמות העולם, בלקסיקונים ספרותיים ובמפות היסטוריות, בשרידי כתבים של מאות אגודות וספריות, "בתי מדרש ושטיבלך, חדרי קריאה ומערכות עיתונים, תיאטרונים ובתי קולנוע", ולא מניתי אלא חלק קטן מהמקורות הכתובים, המצולמים והמוסרטים, שהמחבר המוכשר יצא לחפש ומצא והשתמש בהם. מזמן לא קראתי מעשה משזר מקורי, מעמיק ומקיף כל כך של עקבות וסימנים וצלילים על חיי רחוב אחד שוקק חיים והומה אדם, של אנשים מן השורה, יהודים של יום יום, שהיה בו כל מה שיש במקומות בהם אנשים חיים ועובדים ויוצרים ומגדלים ילדים ולומדים ומלמדים ומתפרנסים וחולמים, לפני שהפך לזיכרון הקשור בגטו וורשה, וגם היה בו "עולם של רוחניות יהודית, עולם הנכסף לדעת ולחירות, כיסופים שלא ידעו גבולות" (מרדכי צאנין, "וארשה שהייתה ואיננה עוד", דבר 16.4. 1948) (בספר, עמ' 8), רחוב שכל תושביו היהודים נהרגו במלחמת העולם השנייה ובאיימי השואה, אבל לא מותם הוא נושא הספר, אלא דווקא חייהם קשי היום והנאבקים, התוססים והרוחשים על כל גווניהם, ביידיש, ובחילון, בציונות ובחרדיות, במודרנה ובקומוניזם ובונדיזם ובעולם היהודי המסורתי ובשביתות וחגיגות, שמחות ודאגות. אותם חיים שלמים שהוא איננו יכול להניח להם להישכח ואיננו רוצה להפקיר אף הד ובן הד שלהם, אף חותם ואף עקבה שנותרה, לתהום הנשייה
National Yiddish Book Center   
לזכות המחבר ייאמר שציין את העובדה שרבים מדי נוטים לעבור עליה בשתיקה: "בגלל מיעוט המקורות והעדויות על נשים ברחוב לא הצלחתי לתאר כהלכה את עולמן; מלבד אזכורים לא מספקים של נשים, העיתונות והספרות מתמקדות כידוע בדרך כלל בגברים. אולי יום אחד תימצא דרך לשחזר את החלק החסר הזה ברחוב, וגם את חלקם של מיעוטים אחרים. לא עלי המלאכה לגמור." (שם, עמ' 10)

הנה כל השיר של בינם הלר שהניע את תחילת החיפוש של בני מר על עקבותיו של רחוב סמוצ'ה
"מיין שוועסטער חיה" -אחותי חיה, בתרגומו של בני מר:

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת.

כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ.

וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.

אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.

וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ רַק אֲנִי.

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

====
ראשי תיבות: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט; יידיש: "המכון המדעי היהודי" או "המכון המדעי היידי" בווילנה בשנים 1932, 1934 ו-1939

=====
השיר מצוטט כאן באדיבות הוצאת מאגנס. 

אין תגובות:

פרסום תגובה