על ספרו של סייד קשוע, גוף שני יחיד

שמעון בארי, סופר, משורר, עורך הפרוזה של במה חדשה

הוצאת כתר

על: סייד קשוע, גוף שני יחיד,  עריכה: דרור משעני, הוצאת כתר, ירושלים 2010

את סייד קשוע – הכרתי כקורא של הטור השבועי שפרסם בעיתון "הארץ". בקריאה זו זיהיתי את נשקו הסודי - היכולת לצחוק על חשבון עצמו ללא גבול וכך לאפשר לו לצלוב גם את כל האחרים. סייד קשוע כפי שנתגלה לי אז, היה פיליטוניסט חד קולמוס ששימש לעורך מילוי המשבצת החסרה שהשאיר לנו אפרים קישון המנוח.

במהלך כתיבת מאמר זה, עשיתי מאמץ לגלות את שורשי ההומור של סייד קשוע ולאבחן את סגנונו. חשבתי שקריאת "גוף שני יחיד" תאפשר לי השגת מטרה זו. קשוע, לא נזקק לאוצר מילים עשיר, כדי לכתוב. הראיה האנליטית המופלאה שלו מצליחה להתעלם מן הדעות הקדומות המזינות אותנו בשפע ולמוטט במילים קצרות המוטחות כאבחת גרזן - את הסטראוטיפים של הערבי ושל היהודי היושבים בארץ. דעות קדומות – מרפדות את רביצתנו במגדל השמרנות. מבודדות אותנו מסביבה מאיימת ומנעימות את ישיבתנו בביתנו – מבצרנו הנעים והנוח, גם כאשר סביבתנו החיצונית עולה בלהבות.

ה"אני" של קבוצה אתנית, הוא המצאה וירטואלית והוא מקבל את כוחו דווקא מאנרגית האנטי כלפי הקבוצה שניצבת מולו. לדוגמא: - אם אני משתייך לקבוצה אתנית כלשהי – ספק, אם יש לקבוצה שלי – "אגו קבוצתי", אולם אין ספק, שהוא נוצר כאשר קבוצה מנוגדת לקבוצה שלי יכולה לשמש לי לעיצוב קוויה של מפלצת שנואה נוראה שיכולה להפוך לשק החבטות של הקבוצה שלי. 

בשפת התחביר – גוף שני יחיד מייצג את "אתה" הנוכח. רמז אולי למרכיבים ביוגרפים. אבל הוא גם רמז להחלפת הזהויות שמתרחשת בספר. גיבורי הספר, הם אינדיבידואלים בודדים בשתי החברות היהודית והערבית על גווניה. המחבר משתדל להציגם כדמויות דרמטיות לא גרוטסקיות, אבל בתיאוריו האירוניים החודרים, הוא הופך כל אבן של צביעות חברתית וחיציו פוגעות בכל מוסכמה, כולל באורח החיים הניהיליסטי השבע, שמקיימים חלק מגיבוריו. לא השתחררתי מתחושה, שלכל אחד מהם יש נגיעה אוטוביוגרפית לפיסה מחייו של המחבר. הגיבורים מוצגים כאן, מנקודת השקפה של המחבר המתבונן בהם מלמעלה כאילו היו תיאטרון בובות. הוא מקנה להם אמינות ואובייקטיביות של גיבורי דרמה.  כשמפשיטים אותם ממעטה המוסכמות - כשהם מנוקים מההשפעה הסביבתית - הם דומים זה לזה להפליא (היהודי והערבי) - ולהפתעתנו מסוגלים אף ליצור גשר הידברות ביניהם, גם כאשר הרקע שעליו צמחו שונה לחלוטין. קשוע לא מתבייש לעשות חשבון גם עם בני עמו המצליחים. עם אותם ערבים ישראלים שאוחזים במקצועות אקדמאים מבוקשים והם "גולים בתוך ארצם". אחת הדמויות בספר, היא עורך הדין הפליליסט המצליח, טיפוס שהשיקולים לרכוש את מכונית המרצדס שלו נובעים מצורך לא רציונאלי להתנשא מעל יריבו המקצועי. את מזכירתו הוא מעסיק רק בשל היותה בת של בכיר בפת"ח  - כדי להשיג לגיטימציה בעיר המזרחית. הוא ואשתו משתייכים לחוג נוצץ של אקדמאים ערבים שמקיימים אורח חיים ראוותני ושאפתני, מתרחקים מהמטבח הביתי המסורתי ובזים לאלה שבסולם החברתי מתחתם – לקוחותיהם וחבריהם הכפריים שלא זכו להשכלה דומה. התיאור האליטיסטי כל כך נוקב וכל כך ריאלי, אבל  אינו מעורר צחוק. אם הוא יעיר משהו, זו תהיה טינתו - של מי שיזהה את עצמו עם דמויות הגיבורים.

כך, בנקודות החיכוך הרבות שנמצאות בירושלים, זו שחוברה לה... – מפוצלת ומחוברת, אבל לא בזירה השנייה – בכפרים הערביים שסגורים להשפעות המודרנה. לא בעיירה טירה – זו שמחולקת למזרחית ומערבית וליהודים וערבים. רק בירושלים - נוצרים קשרים שלא יכולים להיווצר במקומות אחרים. לנו כקוראים, מתגלה שכאשר ניתן ליצור קשר בין אישי - נקי מהשפעות סביבתיות – הוא יכול להיות חזק ומאריך ימים.

החיצים השלוחים של סייד קשוע, פוגעים בעוצמה רבה, גם כשהוא טועה. לדוגמא כאשר הוא חושב שבלשכות רווחה המשרתות אוכלוסיות ערביות העובדים הערבים בהן מתבטלים. הוא אינו יודע שנגע זה מתאים לחתך רחב יותר של אוכלוסיית העובדים הציבוריים – ללא הבדלי גזע.

קשוע, נטש כאן את הסאטירה ממאמריו השבועיים בה השתמש ככלי ניגוח חברתי ועבר לכתיבת רומן בסגנון מפשיט ריאלי וכואב שפוגע בעוצמה הרבה יותר מחיצים משוחים באירוניה. מסתבר שהוא העריך - שגם הקהל שלו עלה בדרגה ומסוגל להבין את הזרם התת קרקעי העובר בין שורות הרומן.

קשוע "זכה" להיות מוקע גם על ידי גורמים בחברה הערבית וגם על ידי גורמים בחברה היהודית. הוא מוחרם על ידי קאדים בעיירת מולדתו ומוכרז כשמאלני קיצוני בחוגי היהודים. "זכות" זו לבדה, היא בעיני אות כבוד ומדליה לסופר ישראלי ראשון ממוצא ערבי (תקנו אותי אם אני טועה).

‏‏ מבחינת התוכן, צפונות בו הפתעות, לכן אין בדעתי לקלקל את הנאת אלה שמתכננים לקרוא את הספר, רק מספר מילים. מדובר פה בפנטסיה בלתי אפשרית שמתגשמת בדרך של צירוף מקרים. תשוקה עזה של אדם להחליף את זהותו, להשיל את עורו ולהתכחש לעברו.

צר לי לספר לכם, שלא מצאתי בספר עקבות של הומור. אירוניה - כן, ציניות - בשפע וגם שנאת אדם. כאשר הערבים זוכים בה למנה גדושה - הרבה יותר מהיהודים, שאף הם מתוארים בספר ללא כחל ושרק. אני שואל את עצמי "אז למה לא צחקת?" אולי מפני שהתיאורים הם ריאליסטים עד אימה. יותר מעוררי איבה מאשר צחוק. אעיז ואומר אולי מפני שקשוע כותב בכעס ולכן לא יכול להצחיק.

קיימים בספר פגמים, שאתה מזהה בתיאורי הדמויות. כמו – חוסר הבנה לרגשיות של האהבה. אהבה לילדים, אהבה להורים. עורך הדין הפליליסט, מתייחס לילדיו – כמו אל מטרד הכרחי ולא כמו אל בני אדם קרובים. הסטודנט מטירה, מתייחס לאמו בחוסר אהבה עד איבה.

לצערי, לא הצלחתי לעמוד בניסוי שנטלתי על עצמי – הומור לא מצאתי. מצאתי פאזל של דמויות שמערכת היחסים ביניהן אמנם נפתרת בתרשים הבסיסי, אבל כשהדמויות קורמות בשר ספרותי, מתגלה חוסר העקביות של המספר במתן עומק לדמויות וביכולת להחזיק מתח עלילתי עד סוף הסיפור.

כשאתה צופה בחיים מנקודה ארכימדית, הם נראים לך עלובים ולא חשוב אם אתה עורך דין או אקדמאי עשיר מהחוץ הנוצץ, או סטודנט עני שלומד על מלגה ומרוויח פרוטות מעבודת דחק. ובגלל שהחומרנות כל כך מנוולת, אין טעם בסאטירה עם שאיפות תיקון חסרות תוחלת. עדיף לקפוץ על העגלה הנוסעת, להיאבק על מקום טוב – הטוב ביותר אם אפשר, וליהנות ממשמני הארץ.

לא הצלחתי להבין מדוע הרומן נגמר בקול ענות חלושה על אף שכל התעלומות שמקשרות בין הגיבורים בו נפתרות בהצלחה. אולי זה בגלל שהרומן יועד להפוך לסרט. ככזה, יש בו מספיק חומר נפץ חברתי להעיף כפר שלם לשמיים ואולי אף יותר.

להלן, אביא ציטוט מתוך נהמת ליבו של הגיבור הסטודנט מטירה שבשל בעיות של נקמת דם נאלץ לצאת לגלות עם אמו האלמנה ולגדול בג'לג'וליה שבה סבל מניכור ומהתעללות חבריו. וכך הוא מקלל את בני סביבתו הקרתנים:-

"אפסים מטומטמים, אילו רק הייתם יודעים את מה שאני יודע. אילו רק הייתם מבינים כיצד אתם נראים בעיני האנשים שגרים מחוץ לחורים שבהם אתם חיים. אילו רק הייתם תופסים כמה עלובים החיים שלכם שבהם אתם גאים כל כך. אם הייתה לכם טיפת מודעות למעמד שלכם, הייתם מתביישים לצאת מהבית. פסגת ההצלחה שלכם היא להיות מנהלי אתרי בנייה או לרצות את הלקוחות היהודים. אתם מעוררים בי חמלה, אתם והמכוניות הגדולות שלכם והבתים המרווחים שבניתם. לעולם לא תצליחו לחמוק מהמלכודת שלתוכה נולדתם, איש מכם לעולם לא ירחיק מעבר לגבולות הכפר שלו, ששורטטו מראש בידי אחרים. ובעיקר אתם, הגברים, נדמה לכם שאתם גברים שבגברים, לא מפחדים מדבר, שאתם יכולים להרעים בקולכם על שכונה שלמה. אתם תמצית הזבל האנושי. תמשיכו להסתובב עם כלי הנשק שלכם, תרקדו בחזה נפוח את דבקת החתונות שלכם, תתחתנו עם נשים בתולות שידעו לשמור על כבודכם ויחזקו את אשליית הגבריות שלכם. אני יודע דברים שאתם לעולם לא תדעו, אני מכיר עולמות שלעולם לא תכירו. אני נכנס למחוזות שבהם אתם והילדים שלכם לעולם תהיו לא רצויים. כן אני הבן של הזונה שלכם, אני בז לכם, לועג לכם בפרצוף. רק אני יודע כמה בדיוק אתם שווים."(שם עמ' 252).

הנאום האישי הבוטה כל כך, הוא האמירה החזקה ביותר של הספר ואין לי כל ספק שהמספר, בחר בסטודנט, כדי לומר דברים שהוא עצמו האמין ורצה לומר.

יהיו שיגידו שזו יריקה לבאר שאת מימיה שתית. אחרים יטענו שאלו פסוקי שטן. לי אין ספק – המהומה שלא פרצה אחרי הספר הזה, הוכיחה שהחיים המשותפים של ערבים וישראלים שצומחים הרחק מעיני הפוליטיקאים, חזקים ואמיצים יותר מכל חקיקה שמנסה לעצור אותם.

לסיום – למרות חולשותיו הספרותיים של הספר, אני ממליץ בחום לקרוא אותו. גם מפני שסייד קשוע הוא כשרון גדול שכתיבתו מרתקת וגם מפני שהוא ערבי שחושב כערבי ונותן לנו לקרוא את מחשבותיו בעברית.

סייד קשוע עזב את הארץ ואני מקווה שזה זמני והוא עוד ישוב. במיוחד לאור הפריחה המופלאה של דור ערביי ישראל שנקלט בכל מערכות חיינו ושולח נציגים מפוארים לתרבות העברית – לעיתונים, למדיה, לתאטרון ולקולנוע. השלב הבא יהיה התנערות של הדור הנפלא הזה ממפלגות המגזר שלו ושליחת נציגים ראויים לייצגו במפלגות הגדולות.