ד״ר עודד תמוז, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
על: פבלו דה סנטיס, מדעי הרוח, מספרדית: יוסי טל, עריכת תרגום: אברי הרלינג, עורך ומוציא לאור: אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות, 2017
הספר איננו ניתן לקטלוג בקלות, יש בו איכויות של ספר מתח. העלילה מתחילה לאט והקצב הולך וגובר עד שבסוף אי אפשר להניח את הספר מהיד. יחד עם זאת הספר הוא גם סאטירה על מדעי הרוח. הכלי הסאטירי שבו משתמש הסופר היא ההגזמה. בימות העלילה הן שתיים: בניין הפאקולטה למדעי הרוח שהוא עזוב בחלקו הגדול ומוזנח, ובית משוגעים לאינטלקטואלים שהוא מעין אספקלריה של הבימה הראשונה. כל הדמויות בספר (באוניברסיטה ומחוצה לה) משורטטות בעזרת מעט מאוד תכונות אלא שכל אחת מהן מוגזמת וכך קל מאוד לעקוב אחרי העלילה.
הספר כתוב בגוף ראשון. המספר הוא סטודנט שמתחיל לעבוד כעוזר מחקר של פרופסור המתמחה בכתבים - שספק אם קיימים - של סופר בשם שספק אם היה קיים. במהלך עבודתו, הופך עוזר המחקר לאט לאט לבלש ומנסה לגלות את עקבותיו החמקמקים של הסופר. בתוך התהליך מגלה המספר שהוא עצמו הופך בהדרגה לכלי משחק בידי שאר הדמויות בספר ושקריהן. אחת הקשליאות בהן משתמשת הדמות הראשית (הסופר שלא ידוע אם הוא קיים) היא: ״אין טעם בכתיבה, אלא אם היא יכולה להשפיע על המציאות״ (עמ׳ 110). בסוף הספר מוצגת גם הקלישאה הזו בראי עקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.