על 'דוגמת חיי אדם' של אוריאל אקוסטה

אלי יונה, משורר

על 'דוגמת חיי אדם' של אוריאל אקוסטה

ברצוני להמליץ על ספר כמעט בלתי מושג – בלתי נתפס, ביד ושכל – "דוגמת חיי אדם” [1] מאת אוריאל אקוסטה,[2] שנכתב בשנת 1640 בלטינית, לשונהּ הספרותית של אירופה עד למאה ה־18, והורק יפה לכלִי שפתנו המתחדשת בידי שמעון ברנשטיין ב־1928, לא כספר עצמאי אמנם, אלא כפרק ממבחר מסותיו על אישים יהודיים מיוחדים בשם 'חזון הדורות’. [3]

אך כדי להתוודע לספר – מבחינה כמותית קונטרס ובדיעבד מכתב פרידה גלוי מעלמא הדֵין – יש להתוודע קודם למחבר, שכן לולא הקשרו, לא נוכל לרדת לעומקו. 

על מרטין לותר, הרפורמטור הנוצרי, ודאי שמעתם... אוריאל אקוסטה אפוא היה מקבילו היהודי, ואמנם סִפרו הראשון (1616) שכפר בעיקרֵי האמונה היהודית המקובלת גם כיום, נקרא "11 התזות" לפי דגם "95 התזות" המפורסם של לותר. 

נולד לאב קתולי ולאם מָרָנִית (יהודייה אנוסה) בפורטוגל האינקויזִיטורית וחי בה בין השנים 1590-1612 כנוצרי מן המניין – אף שימש כגזבר כנסייה לתקופה מסויימת – עד שברח לקהילה היהודית המשגשגת והמותרת באמסטרדם כדי להתגייר ולהשתלב בה.

פורטוגל של אז הייתה כה פוריטנית ביחסהּ ליהדות, עד שלימודים תורניים פורמליים נאסרו בה והדרך הבטוחה יותר לחדש את הקשר לדת האבות הייתה באמצעות התנ"ך עצמו, "הברית הישנה", הווי אומר, ללא מתווכים, הווי אומר ללא רבנים, הווי אומר, ללא תלמוד.

לכן ב"הִגְ'רָה" שלו לאמסטרדם, זינק אוריאל למעשה בזמן מבחינה תורנית, מסוף המאה השנייה לפנה"ס, בה נחתם התנ"ך, לדומיניוּם עתיק השנים של היהדות הרבנית, הפְּרושית במהותהּ:

בתקופת בית שני ניטש קרב איתנים בין שתי כיתות עיקריות, הצָדוֹקים והפְּרוּשׁים. הצדוקים דבקו בתנ"ך ככתבו וכלשונו, לטוב ולרע, ואילו הפרושים גיבשו ואימצו את התורה שבעל פה, לטוב ולרע (בעיקר לרע אליבא דאקוסטה). עם חורבן הבית השני נחרבה לאיטהּ גם הגישה הצדוקית, שכן הייתה מותנית מדי בקיומו הגשמי של המִקדש. 

תפיסתית היה אוריאל צדוקי, "הצדוקי מאמסטרדם" כפי שכינהו יפה קרל גוצקוב בטרגדיה שלו עליו, אבל צדוקי הומני נאור, ובתור שכזה לא מצא את מקומו לא בנצרות ולא ביהדות הממסדית, שהרי כפר גם במיתולוגיזציה המשותפת שלהן את הכתובים, כגון הפיכת גיא בן הינום ל"גיהינום", גן בעדן ל"גן עדן", את משיח הכוהן ל"מלך המשיח" ועוד כהנה וכהנה "המצאות אנושיות" לשיטתו, על כן נרדף באמסטרדם כמו בפורטוגל, והפעם מצד אחיו היהודים, כמה אירוני, על אף התגיירותו המלאה בה:

"אחרי עבור ימים מספּר, נוכחתי שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שציווה לנו משה. בשעה שהתורה צריכה להישמר בטהרתהּ ובדיוקהּ כפי המצוּוה בה, הנה אלה שלשווא קוראים להם בשם חכמי היהודים,  המציאו המון דינים המתנגדים לה בהחלט. לא יכולתי לעצור ברוחי וידעתי שאקיים מצוַת אלוהים אם אצא להגן באומץ לב על טהרת התורה."

ואכן, הוא לא עצר ברוחו, על אף כל הנידויים והחרמות נגדו, עד שרוחו עצרה בעדו באפריל 1640, באקט אלים של הרס עצמי גמור.

אם כן "דוגמת חיי אדם" בתרגומו של ברנשטיין, מכתב התאבדות בדיעבד, הנו בעצם כתב האשמה ותוכחה נגד כל רדיפה דתית וחוסר סובלנות חברתית, ומכאן הרלוונטיות הכבירה שלו גם לימינו אנו. ערכו הספרותי הנו פועל יוצא של נפש המחבר ולא תוצר מלאכותי של סופר, ומכאן עוצמתו המרובה. מאוד מזכיר את 'הזיותיו של מטייל בודד', ספרו האחרון של ז'אן־ז'אק רוסו, שנכתב גם כן מתוך תחושת נרדפות קשה וייאוש קיצוני:

"אין לי עוד בעולם הזה לא רֵע, לא קרוב ולא אח," כך כותב רוסו, "אני חי על פני הארץ הזאת כעל כוכב זר, שאליו נפלתי כביכול מן הכוכב שחייתי בו.” [4]

ואילו אקוסטה, אחיו לגורל: "החלטתי בלבי לסבול את הכל ולבלי לזוז מדעתי. ככה החרימוני מכל הקהל ואפילו אַחי, שמלפנים הייתי מחנכם ומדריכם, היו עוברים על פניי כזרים לא ידעוני ומפּחַד שונאיי לא היו פוקדים אותי לשלום ברחוב."

ואמנם שני המחברים נרדפו על ידי הממסד הדתי של תקופתם ושניהם מתו במהלך האוטוביוגרפיה שלהם. את רוסו שברו דרך הרוח, שהכריעה לבסוף גם את הגוף, ואת אקוסטה שברו דרך הגוף, שהכריע לבסוף גם את הרוח, בטקס התרת חרמוֹ בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם:

"אז יקראו לפניי כתב, שבו הטילו עליי לבוא לבית הכנסת עטוף בלבוש אבלים ונר של שעווה שחורה בידי, ולהשמיע לפני הקהל דברים ידועים, די מחפירים, שחוברו על ידיהם ושבהם אני מודה ומתוודה, שמה שעשיתי זועק עד לב השמיים. אחרי זה עליי להִלקות ברצועה של עור או במקל לעיני כל העם בבית הכנסת; נוסף לזה עליי להשתטח על קרקע בית הכנסת, למען ידרכו הנאספים ברגלם על גופי."

ברוב ייאושו לשוב לחיק קהילתו נענה אקוסטה לתנאי הכניעה המשפילים הללו, אלא שה"אפטר־שוק" שלהם כה זעזעוֹ מבפנים עד שהוביל להשתפכות נפשו על הדף – שהתגבשה ל'דוגמת חיי אדם' – ולשפיכת דמו בידו שלו.

אך מעבר לסקירת חייו הקצרים וייסוריו הארוכים, מהווה היצירה הזו גם מסה תיאולוגית מאלפת. חיפושו של אוריאל אחר הדת הנכונה נגמר באותו היקש של מלך כוזר, שאין חידוש אחרי תורתנו אלא הכפלת דברים והַרבותם. [5] וכך כותב אוריאל:

"אמרתי לנפשי, הלא בברית הישנה מאמינים גם היהודים וגם הנוצרים ובברית החדשה – רק הנוצרים. ובהיותי מאמין במשה, באתי לידי החלטה, שמחוייב אני לשמוע לתורתו. "

גם כוונתו של אוריאל הייתה רצויה, אך מעשהו בלתי רצוי בעינֵי הקונטמפוררים שלו.

באותו חיבור הגותי למחצה, שבלי ספק השפיע על ברוך שפינוזה (בן עירו וזמנו) מסְפּר שנים אחריו, מנסה אוריאל גם ליישב בין חוקי האל לחוקי הטבע, מה קודם למה, סיבתם, תכליתם, האם הם מתנגשים או משלימים ואולי חד הם?

"הטוב שבתורת משה וכמו כן בתורת האחרים כולל בתוכו בשלמות את החוק הטבעי. מיד כשעוזבים את החוק הטבעי מתעוררת הקנאה, מיד בא פירוד הלבבות ואפסה היכולת לבוא לידי מנוחה. וכשמרבים להתרחק ממנו, אז מי יתאר את הצרות והתלאות הנוראות המתחוללות לרגלי זה? בטבענו אנו אוהבים את יוצאי חלצינו, הבנים אוהבים את אבותם, האח את אחיו, הרֵע את רעהו. מטבענו רוצים אנו לשמור את כל אשר לנו הוא, ואנו שונאים את אלה המפריעים את שלוותנו ורוצים לגזול מאיתנו בכח או במרמה את מה שיש לנו. מרצוננו הטבעי הזה יוצא ברור, שאסור לנו לעשות דבר שאנו אוסרים אותו על האחרים... הנה ככה מוצאים אנו על נקלה את העיקר שבכל תורה ותורה."

דרמת חייו הטראגית, מעין חזרה מודרנית על תלאות ישו, הן מבחינת הקונפליקט שלו עם הממסד הדתי והן מבחינת דרך הייסורים הדומה שעבר, ריתקה אמנים והוגים רבים ומרגש לדעת שדרמטורגים כמו קרל גוצקוב וישראל זנגוויל שאבו השראה מחיבור זה ממש ואפילו רבולוציונרים יהודים מאוחרים כהרמן ילינק האגדי.

את התרגום הבלעדי של ברנשטיין שנכלל בספרו 'חזון הדורות' קשה להשיג אף בחנויות יד שנייה, אך עותק פוטוגרפי שלו נגיש לכל בספרייה המקוונת של אוניברסיטת בר אילן:

https://www.biu.ac.il/HU/antigona/homage/acosta/ac-heb/index-h.html

https://www.biu.ac.il/HU/antigona/homage/

 בקישורית זו תמצאו את המקור בלטינית ותרגום לעברית, גרמנית ואנגלית.
חג ספרים שמח!

הערות

[1]  במקור הלטיני EXEMPLAR HUMANE VITAE ומתרגמים גם אחרת, "דוגמה לחיי אנוש" ועוד.

[2]  מְעַבְרְתִים גם "דה קוסטה" ו"ד'אקוסטה", אך העדפתי להשתמש בנוסח המתרגם.

[3]  הוצאת בלוך – ניו יורק 1928

[4]  תרגום של אירית עקרבי, הוצאת כרמל תנשנ"ב

[5]  ספר הכוזרי קטז