יום רביעי, 26 ביוני 2019

גם אני בראתי עולם, אפילו שנים: על ׳נועזנו׳ של גלי רביץ

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המניין באגודת הסופרים העבריים בישראל


על: רביץ גלי, נועזנו, עורכת: טל איפרגן, 142 עמודים, הוצאת עצמית, 2019

גַּם אֲנִי בָּרָאתִי עוֹלָם, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם

על האני-הנשי ב-"נוֹעַזנוּ" [1] מאת גלי רביץ, המציע תיקון ליצירה הנשית המקראית העתיקה ולראשית שירת הנשים העברית בישראל
"בֹּקֶר אֶחָד
לִבֵּךְ יִתְאָחֶה.
הַשְּׁבָרִים יִפָּרְדוּ מִמֵּךְ
כְּנֶשֶׁל.
וְתָקוּמִי." [2]
מאמרי מבקש להתמקד בטקסטים שנכתבו בידי נשים, ובאני-הנשי בהם, החל מהיעדרותו המוחלטת ביצירות המופת שידי הפטריארכיה כתבו, דרך חבלי לידתו, פריצתו וראשוניות-הופעתו המעומעמת ביצירת הנשית המקראית הקדומה, זליגתו אל ראשית שירת הנשים העברית בישראל וכלה בהצעה אמיצה ונועזת לתיקונו מן העת האחרונה, כפי שהיא מופיעה בשירתה של גלי רביץ. 
מילות מפתח: מרחב טקסטואלי, מרחב טקסטואלי יהודי-עברי,  אפליית נשים, ממסד ספרותי גברי, סדר עולם גברי, תפיסת עולם פטריארכלית, שירת דבורה, מגילת איכה, יצירה נשית בימי הביניים, פרקטיקה של כוח, מסורת המסירה כפולה, שליטה, היעדר קול נשי, אני-נשי, נשיות, מסורת הכתיבה הפואטית של נשים בעברית, שיפוט מוסרי נשי.

אֵיךְ זֶה שֶׁגְּבָרִים כָּתְבוּ עַל אַהֲבָה וְנָשִׁים לֹא?
אהבה. מה יש בה, שעוד משחר האנושות טרדה את מוחו של האדם התבוני ואתגרה אותו לכתוב על אודותיה ולהכביר בנפלאותיה? אין זה סוד כי מיוון העתיקה יצאה "הבשורה הגברית" בדמותן של יצירות מופת, שהותירו את חותמן בתרבות המערבית ונלמדות עד עצם היום הזה. ולא זו בלבד שיצירות אלו התירו לתפיסת עולם גברית, בלבדית לבטא את יופייה, את מהותה ואת טבעה של האהבה, הן אף העניקו מנדט לדובר הגברי לעצב מנקודת מבטו וככל שעלה על רוחו את תפיסתה של הדמות הנשית כמושא האהבה העומד בניגוד גמור אליו, [3] כיצור שמהלכיו ניתנים לפרשנות דואלית, [4] כמי שכושר שיפוטו המוסרי לוקה בחסר [5] כדמות נחותה מגבר כמעט באופן מוחלט, [6] וככלי לסיפוק תאוות מיניות גבריות. [7]

זמן לא רב לאחר מכן עשו הטקסטים הספרותיים הגבריים כנפיים, שכפלו את עצמם ופשטו כאש בשדה קוצים בחלקים נוספים בעולם, ומכאן כי באירופה של ימי הביניים, הפליא הממסד הספרותי הגברי בעת ובעונה אחת הן לתאר את צפונותיה, לתהות על רזיה, ולהזהיר מפני מכמניה של האהבה, והן לשקף מפרספקטיבה גברית וחד צדדית את הדמות הנשית כמושא אהבה, שניתן לפתותו בנקל, לנטוש ולשבור את לבו, [8] כיצור על טבעי בדמותה של פרוצה יפה שכיבושה הנו חלק אינטגרלי ממערך אסטרטגי גברי, [9] וכתוצר של חולשה המונחית בידי שיגעון, [10] כל זאת מבלי שנשים הורשו לחדור אל המרחב הספרותי ולהביע בו את דעתן. 

גם מן המרחב הטקסטואלי-יהודי לא נחסכה שבטה של תפיסת עולם פטריארכלית, שכן, רק גברים היו אמונים על היצירה התרבותית-יהודית בכלל ועל מלאכת התיעוד ההיסטורית בפרט, כך שלא זו בלבד שהדובר הגברי הרהיב לתאר בכתביו מנקודת ראותו בלבד אהבה מה היא, הכביר בדימויים על אודות הדמות הנשית כמושא אהבה, החמוש בנשק של פיתוי מסוכן, וכיציר בריאה שיש בכוחו להרוס, [11]  אלא אף טרח להיעדר מוחלט של קול נשי בטקסטים היהודיים לדורותיהם. 

מדיניות גברית, שבלמה ודחקה משך אלפי שנים את ניסיונותיה הבלתי פוסקים של היצירתיות הנשית, תרמה לתחושה כי נשים לא כתבו כלל וכלל, אלא שבניגוד גמור לכך, על אף שמספרן היה כה מועט, מסתבר שבמאה ה-15 נשים כתבו לראשונה שירי אהבה חילוניים ומזמורים דתיים, בעילום שם או תחת שם מוצפן בגרמניה. [12] 

זאת ועוד, מאוסף ייחודי של שירים אשר נכתבו בידי נשים בימי הביניים באירופה, מאיסלנד ועד לביזנטין, עולה כי כתיבתן נגעה בתחומים מרכזיים בחיי נשים בתקופתן וביחסן למוסדות חברתיים ותרבותיים . שיריהן חושפים ומערבלים את הסטריאוטיפ של האישה מימי הביניים כגברת או כבתולה, על ידי הדגמת התפקידים והמשמעויות השונות שזוהו עם דמותה של האישה הכבושה במרחב הספרותי של ימי הביניים. [13]

יתר על כן, חלפו שנים רבות עד אשר וירג'יניה וולף, ראשונת הנשים הכותבות בעת החדשה, שהתדפקה על שעריה הסגורים של ספריית אוניברסיטת קיימברידג', שלא קיבלה נשים אל שורותיה,  העזה לפרוץ אל הטריטוריה הספרותית הנחשקת, הגברית בתכלית, נדחפה פנימה ואף קראה מתוכו תיגר כשהיא מסמנת לכל הנשים המעוניינות להביע את דעתן, להתחיל לכתוב: "מדוע זה לגברים, ולא נשים, תמיד היה כוח, עושר, תהילה?". [14] 

דיוננו על ראשית צמיחתה של שירת הנשים העברית,  מצריך מאתנו לשוב אל המרחב הטקסטואלי היהודי-עברי, היודע לספר לנו כי חרף העובדה שנשים חפצו לכתוב, הן מעולם לא זכו לאהדתה של הפטרונות הספרותית הגברית, שהדירה ודחקה את רגליהן אל מחוץ לגבולותיה. 

הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל הַאֲנִי-הַנָּשִׁי בַּיְּצִירָה הֲנָשִׁית הַמִּקְרָאִית הָעַתִּיקָה
היצירה הנשית הראשונה המצויה במקרא, הנה ככל הנראה [15] שירת דבורה, בספר שופטים, פרק ה', טקסט ספרותי לכל דבר, המבטא מנקודת מבט אישית-נשית כיצד העולם סובב סביב ציר נשי, וגברים משחקים בו תפקיד שולי, שכן, הוא מסמך תיעודי חי, נושם ובועט המגולל באמצעות מסירה כפולה, כלומר שירה נשית שניתנה בעל–פה אך נכתבה בידי גבר, [16] על אודות כניעתו של סיסרא תחת כוח הגוף, המיוצג בידי יעל אשת חבר הקיני , וכוח הרוח, המיוצג בידי דבורה הנביאה אשת לפידות, ואף העניק משנה תוקף לנבואתה של דבורה שהוכרה כנבואת אמת. [17] 

ועוד בעניין המסירה כפולה, לפיה השירה הנשית ניתנה בעל–פה אך נכתבה בידי גבר, אציין כי היא מופיעה לא רק בספר שופטים, אלא גם במגילת איכה, שעל אף ששרויה בה "אווירה נשיית", [18] בשל שלל הדימויים הנשיים הפורצים מתוכה, איש לא מיהר להכריז עליה כיצירה נשית, שנכתבה ביד אישה. חרף זאת, אטען בפניכם את העובדות ואניח לכם לשפוט בעצמכם, לא רק מה הוביל לכך שטקסטים מקראיים גבריים יישענו על יצירה נשית, כי אם מי הוביל לכך, ומדוע. 

הקינה הראשונה מתוך חמש הקיימות במגילת איכה נפתחת במילים: "כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" [19] ו-"נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל הַיּוֹם דָּוָה". [20]  כל בר דעת היה מבין שהאני הדובר היא אישה, שכן גבר לא היה מייחס לעצמו את המילה "דָּוָה" הסמוכה אצל נדה, ככתוב: "וְהַדָּוָה, בְּנִדָּתָהּ". [21]  זאת ועוד, בקינה השנייה מופיעה המילה "בַּת-צִיּוֹן" 6 פעמים ברצף  ואף יש בה פנייה של אישה אחת אל אישה אחרת, המאיצה בה לצאת במחוות בקשה לאל: "שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ", בדומה לזו המופיעה בשירת דבורה, כקול פנימי נשי (של דבורה) של אישה המאיצה בעצמה לצאת במחוות בקשה לאל : "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר". [22]   לנוכח העובדה שפרק ג' נפתח ב-"אֲנִי הַגֶּבֶר", סביר להניח כי גם כאן, עפ"י מסורת המסירה הכפולה, הקינה שנאמרה בידי אישה בציבור עברה לגבר. 

יתר על כן, ראוי לציין כי הקינה הראשונה והשנייה, מחזקות את הידיעה כי עוד משחר קיומה של האנושות, דווקא לנשים נשמר מעמד מיוחד כמקוננות. [23]  יחד עם זה, מקריאה חתרנית בשתי הקינות, עולה כי הן נאמרו על ידי שתי נשים שונות, שהשוני ביניהן לא רק נעוץ בפער זמנים, היוצר מערכת זמנים שונה לכל קינה ומבדיל בין אחת לרעותה, כי אם גם מעיד על אופייה האישי של כל מקוננת, וכיצד היא תפסה את החורבן בדרך ייחודית לה. [24]  הבה נעמוד על ההבדלים בין השתיים: באומרה: "כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה", [25]  "אֲנִי בוֹכִיָּה" [26]  ו-"שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי", [27]  דומה כי המקוננת הראשונה מודעת היטב לאני הנשי שלה, עד כדי הקבלה כמעט מוחלטת למקונן הגברי בקינה השלישית, המצהיר: "אֲנִי הַגֶּבֶר" [28]  ו-"אֲנִי מַנְגִּינָתָם". [29]  היא מצדיקה את הדין באופן מוחלט: "צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי", [30]  ואף אומרת: "עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי". [31]  לעומתה, לא זו בלבד שהמקוננת השנייה מסתירה את האני-הנשי המספר שלה, כי אם מציגה עצמה כהשתקפות לחברותיה הבוכיות: "אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ". [32] היא מתריסה כלפי האל: "וְלֹא זָכַר", [33]  "וְלֹא חָמַל", [34]  קוראת תגר עליו: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב", [35]  "זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ", [36]  ואף מתקוממת כנגדו: "לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה". [37]

יוצא, אפוא, שקינה  א' ו-ב' נאמרו, כל אחת בנפרד, מפי שתי נשים, בעוד שקינה ג' נאמרה מפי גבר. יתר על כן, עיון בקינה ד' יוצר תחושה כי היא חוברה לא בידי אישה ואף לא בידי גבר, כי אם ע"י אנדרוגינוס.  אסביר:

לעומת הקינה השלישית, ממנה עולה בוודאות כי היא נכתבה בידי גבר, שלא ראה, אלא רק את עצמו: "אוֹתִי", "בִּי", "בְשָׂרִי וְעוֹרִי",  "עַצְמוֹתָי",  "בָּנָה עָלַי", "הוֹשִׁיבַנִי", "גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא",  "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי", "גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה", "אֹרֵב הוּא לִי", הקינה הראשונה והשנייה, שהוגדרו כנשיות, מעניקות לא מעט מקום גם לגברים. ולראייה, הראשונה אוצרת בתוכה היבטים "גבריים":  "כֹּהֲנֶיהָ",  "שָׂרֶיהָ",  "מְכַבְּדֶיהָ",  "אַבִּירַי אֲדֹנָי",  "בַּחוּרָי",  "בָנַי",  "כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי", לא כל שכן, השנייה, הטומנת אף היא בחובה אספקטים "גבריים": "חִלֵּל מַמְלָכָה, וְשָׂרֶיהָ",  "וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן", "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה גַּם-נְבִיאֶיהָ, לֹא מָצְאוּ חָזוֹן", "זִקְנֵי בַת צִיּוֹן",  "נְבִיאַיִךְ", "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן", "וּבַחוּרַי נָפְלוּ". 

הקינה הרביעית מתעתעת. מצד אחד, למילים: "חַלְלֵי חֶרֶב, מֵחַלְלֵי רָעָב", [38]  שאין בהן, כי אם צורת רבים סתמית,  ואילו מצד שני, המילים:  "תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן", [39] מעידות על נטייה נשית מובהקת. ואם לא די בכך שהיא בנויה בדומה לקינה הראשונה והשנייה הנשיות, ובשונה מהשלישית הגברית, [40] הרי שבהשוואה לשלוש הקינות, דומה כי למקצב שלה זיקה גדולה יותר לנשיות, פרט שיש בו משום עדות כמעט ברורה לכך שהיא פריָה של אישה מקוננת, ולא של גבר. 

לא רק שהשוני בין שלוש הקינות הנשיות מאפיין כל אחת מהן, כי אם גם מעיד על קשת רחבה של נשיות: הראשונה גלויה ומובהקת, השנייה סמויה, ואילו השלישית מודחקת. יתר על כן, שלוש המקוננות היו, כנראה, בנות ירושלים, שחיו במאה השישית לפני הספירה, וחוו את החורבן על בשרן. [41]  

 ידוע שיצירה נשית בימי הביניים הייתה קיימת, אולם את תוצאותיה לא ניתן לראות אלא רק באופן חלקי, ודוגמאות לכך, הם שיר קצר המיוחס לבתו של ר' יהודה הלוי [42] , וספר מוסר בשם "מינקת רבקה", [43]  שנכתב בידי רבקה בת מאיר טיקטינר,  האישה היהודייה הראשונה שידוע כי חיברה ספר שלם וכיוונה אותו לנשים יהודיות נשואות. הספר זה הודפס לראשונה בפראג בשנת 1609, שנים רבות לאחר מותה של טיקטינר.  זאת ועוד, ידוע כי במאה ה-18 כתבה פריחא בת יוסף, בתו של משורר ואישה למדנית בזכות עצמה, שחייתה, ככל הנראה, במרוקו, שירה נשית, אשר למרבה הפלא נעדרה כל אופי נשי. [44]   באותה התקופה, באירופה, חיברה שרה בת-טובים,  את "שלושה שערים", ספר תחינות לנשים, עפ"י חלוקה לשלוש קבוצות בהתאם לתפקידי האישה בעולם ההלכה: חלה, נידה, והדלקת נר. 
   
האפשרות שנשים תפרסמנה את כתביהן החלה להיות מקובלת במאה ה‑19 בקרב נשים שרכשו השכלה חילונית, [45]  והנה כי, אנתולוגיה שראתה אור בסוף המילניום והוקדשה לשירי נשים בעברית חשפה טקסטים, פרי יצירתן של עשרות משוררות, שנכתבו בין סוף המאה ה-19 לסוף המאה ה-20 והאירה את ההיקף העצום של מסורת הכתיבה הפואטית של נשים בעברית. [46]  על רקע השתקתן של נשים במרחב הטקסטואלי באותה עת, בולטים ביופיים השירים: "היזכור יעלת החן ידידה", שנכתב לרעייתו עלומת-השם של דונש בן לברט,  ו-"מי ברוך נורא ואדיר", המיוחס ל-"אשת חיל הגבירה מרת מרזנא הרבנית מגירונה", ומעידים על כך שאשת דונש ומרזנא היו הנשים היחידות שקולותיהן נתגלו בכל השירה העברית בת ספרד של ימי הביניים, שלא ראתה בעין יפה ביטוי פומבי ליצירתיות נשית.  נוסף לשני השירים הנזכרים לעיל, מופיע באנתולוגיה גם שיר הספד קצר ומרגש שנכתב בידי טולוסאנה די לה קבלריה, אמו של יוסף בן לביא, על מות בנה שלמה.

זְלִיגָתוֹ שֶׁל הַאֲנִי-הַנָּשִׁי מִן הַיְּצִירָה הֲנָשִׁית הַמִּקְרָאִית הָעַתִּיקָה אֶל רֵאשִׁית שִׁירַת הַנָּשִׁים הָעִבְרִית בְּיִשְׂרָאֵל וְהַצָּעַת הַתִּיקוּן שֶׁל רָבִיץ
על השולחן בחדר העבודה שלי מונח ספר שיריה של רביץ, עדות חיה לאישה, שהאני-הנשי שלה חותר בתנועה עיקשת בתוך הדהודים של אהבה. אני מתיישבת על הכיסא המדושן, נוטלת בידיי את הספר, ולרגע אחד, רק לרגע אחד, עוצמת עיניים ומנסה לדמיין מה היה גורלה של שירת הנשים העברית בעת החדשה, לולא רחל מורפורגו, רחל בלובשטיין, אסתר ראב, אלישבע ביחובסקי ויוכבד בת מרים, הבולטות בה פרסמו את שיריהן. 

אני פוקחת את עיניי בבהלה. לא, לא מסוגלת לדמיין את שירת הנשים העברית ללא מקבץ הנשים פורצות הדרך שהוזכרו לעיל. באופן רנדומלי אני פותחת את הספר, בעמוד 15 וקוראת: 
"גַּם כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ פּוֹרֵט עָלַיִךְ,
הָרוּחַ
מַרְעִידָה בָּךְ
מֵיתָרִים."

רביץ מציעה אני-נשי אחר בשיריה. האני-הנשי של רביץ מערסל בחיקו את האמת שלו, ודבק ומאמין בה לאורך כל הדרך. רביץ כותבת את האמת שלה. אין זה פשוט להעלות על הכתב רגש כה מזוקק, שמנותב ישירות מתוך האני-הנשי שלה. בטוחני שנדרש אומץ רב לכך. הרבה יותר פשוט לכתוב מילים שאחרים יאהבו לקרוא, בפרט כשמדובר באהבה, אולם לרביץ יש אמת וזו האמת שלה: אישה אינה נזקקת שמישהו יפרוט עליה, הרוח עושה זאת נפלא. זה המסר. היא אינה מתנצלת. 

בראשית המאה ה-19 לקראת חתונתה כתבה רחל מורפורגו על שיר אהבה: 
"תּוֹדָה לָאֵל נוֹרָא
לֹא עוֹד אֶהְיֶה שׁוֹמֶמֶת:
אַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מוֹרָא,
לֹא עוֹד אֶהְיֶה דוֹמֶמֶת.
בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם
יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי:
נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי." [47]

לנוכח העובדה שבין "המשוררים הרציניים המעטים של התקופה, שהתמודדו התמודדות רוחנית ופיוטית אמתית עם תפישת עולמם הרציונליסטית האופטימית מזה ועם מצבו החברתי, התרבותי והנפשי של עמם מזה", מורפורגו, ש-"ביקשה להפגין ברק ושנינה, לא הצליחה בכך, שכן, כשרונה הפיוטי היה מזערי", [48] עד כי בעצמה היא סיפרה באיגרת שכתבה למנדל שטרן, עורך "כוכבי יצחק", כיצד נהגה לדחות את כתיבתה "יעיר אלי את רוח השיר" כשאמרה בלבה: "לכי אצל הסיר, הכיני לך צידה", [49]  אין זה מפתיע כי מורפורגו ששירתה היא ביטוי ל-"עולם יצירתי חנוק ומדוכא", [50]  תפסה את עצמה משנית, אישה קטנה השורה בצלו של גבר שעם נישואיהם ירעיף עליה יופי ופאר, ואף יגאל אותה משיממונה ומחרדתה. [51] 

נְהִיָּיתה של מורפורגו לכתוב שירה נתפסת בעיניה כדבר בלתי מוסרי: "אם ה' יוסיף חסדו עלי, ויסיר אנחותי, ויעיר אלי את רוח השיר, לא אמנע מהעלותו עולה לה' כאשר ברצוני, אולי אמצא תחבושת, להסיר הבושת", עולה בקנה אחד עם שיטתן של סאליבן-גיליגן-מקלין, לפיה נשים מגדירות את המוסריות שלהן כמתח מתמיד המתקיים בין היותן ישות עצמאית לבין היותן חלק מישות גדולה יותר, ולפיכך, השיפוט המוסרי הנשי מושתת על תפישת האחריות הנשית להפחית ממצוקות העולם, על אכפתיות לזולת, על הרגשת אחריות לסבלותיו ולצרכיו של הזולת ועל מגע אישי. [52]  

אני ממשיכה לעיין בשיריה של רביץ, אחד מהם תופס אותי בעמ' 19:
"בְּעוֹלָם שֶׁל בּוֹדְדִים
לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
זֶה לֹא
קְצָת."

מה שרביץ עושה, מורפורגו לא העזה לעשות. מורפורגו תפסה עצמה משנית, דומה שהסאב טקסט של שירה מבקש לאמר: תודה. תודה שאתה כאן איתי. רביץ עושה את ההיפך מזה. האני-הנשי שלה פונה אל הדמות שאמנם נסתרת לקורא,  אולם גלויה וידועה לה במילים הפשוטות ביותר היא אומרת: תגיד תודה שאני כאן. זה לא מעט.

בנשימה אחת, אני מרחפת לעמוד הבא, שם אני פוגשת שיר אחר של רביץ, שיש בו כדי להציע פרספקטיבה אחרת למורפורגו, שמשירה עולות וצפות תחושותיו של אני- נשי קטן ואסיר תודה על גדולתה של מתנת האל שניתנה בידו. רביץ אינה שבוייה בתחושות של הוקרה, היא יודעת וקובעת:
"מִי שֶׁיָּבִיא לִי
לֶחֶם חַם
אֵדַע
שֶׁבָּא אֵלַי
לָתֵת לִי בַּיִת. "

אולי זה חששה הגדול של מורפורגו להיתפס כמי שמגדילה עצמה מול מנדל שטרן, אשר מביא אותה לחתום בסיפא אגרתה במילים: "הקטנה שבקטנות רחל מורפורגו", עניין המתכתב עם שיטתה של ג'ודית באטלר, לפיה החברה מגדירה את עולמו של הסובייקט ואת מיקומו בתוכה, ולפיכך, סובייקט, שאינו פועל עפ"י המצופה ממנו, לא ישרוד. דבריה של באטלר יוחסו לגיבורה הנשית שעמדה בלב לבו של המחזה היווני "אנטיגונה", ואופיינה כמי שהפרה את החוק הגברי, לא פעלה בהתאם לציפיות החברתיות, ושילמה על כך בחייה. [53]  

לעומתה, מאפשרת רביץ לאני-הנשי שלה לעוף על עצמו, ובעמ' 111 היא כותבת ביהירות ובגאווה:
"אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ
אֱלֹהִים אֶחָד.
גַּם אֲנִי
בָּרָאתִי עוֹלָם
אֲפִלּוּ שְׁנַיִם,
כָּל אֶחָד
בְּתִשְׁעָה חֳדָשִׁים."

בשנת 1927 פרסמה רחל בלובשטיין את ספרה "ספיח", שסימן את כניסתה אל המרחב הגברי המאוכלס של משוררים ששלטו בכתבי העת ובשיח הספרותי הסוער והמתפתח באותה עת. שירה "אֹשֶׁר שָׁלֵו" נגע באהבה: 
"תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל  אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב אֹשֶׁר שָׁלֵו.
חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת
הַבֵּט, הַקְשֵׁב.
הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.
בַּלֵּב  אֹשֶׁר שָׁלֵו, צֳרִי."

מתוך רצון לְרַצּוֹת את הקליקה הספרותית הגברית ההגמונית, לא זו בלבד שבלובשטיין ביקשה "לדחות את עולם הדימויים הטעון והשתלטני שמדמה את השפה לאישה", כי אם גם בנתה "בשירתה עולם דימויים חלופי, המבקש להתנקות מקישוטי מליצה". [54]  יתר על כן, לאור העובדה ששיריה ב-"ספיח" עסקו "באופן יסודי ועמוק בתנאים הראשוניים ביותר של אפשרות ההיווצרות של קול, דיבור ומען, בגרעין הקול – מהיכן הוא בוקע, מה מאפשר אותו, ואיך הוא נשמע כשהוא מגיח לראשונה", [55]  אין זה מפתיע כי שיר זה על אהבה עולה בקנה אחד עם תחושה צורבת של היעדר מוחלט, של אי-שלמות משוועת ושל חצאי צבעים וקולות, כמו גם של סקרנות לשאול ולענות, שאינה באה על סיפוקה. 

תפיסתה של בלובשטיין מלמדת שגם נשים הפנימו את התפיסות, הנורמות ומערך הדימויים, שהכתיב המבט הפטריארכלי, שכן, שירה נשען על ייצוג גברי העומד בניגוד גמור לייצוג הנשי: בעוד שהוא דומיננטי, שולט בגורלו, שולט בגורלה של אישה, קובע את מהלכיו לטוב ולרע, מנותק מהווית החיים, אינו מאפשר לרגש להפעילו, הרי שהיא פאסיבית, גורלה נתון בידי גבר, היא מייצגת עולם של רגש, ומיוצגת כקורבן. 

אני שבה לעיין בשיריה של רביץ, אחד מהם מסתער עליי מעמ' 26:
"כְּשֶׁלֵּב אֶחָד מוּכָן
הוּא מְחַכֶּה לַשֵּׁנִי
שֶׁיָּבוֹא.
לֹא קַלָּה הַהַמְתָּנָה.
לִפְעָמִים,
אַתָּה מְחַכֶּה
פַּעֲמַיִם."

מה שרביץ חושבת, בלובשטיין לא חשבה. בעוד שהמשוררת רחל ביקשה לְרַצּוֹת, ודומה שהסאבטקסט של שירה הנזכר לעיל מבקש להגיד: אסתפק במועט, אהיה מרוצה גם מן הפחות,  הרי שרביץ עושה את ההיפך מזה. האני-הנשי שלה מדבר אל המיועד להיות שותפה לאהבה ואומר: אני מחליטה, אני קובעת, אגיע כשאגיע, לא יקרה כלום אם תמתין לי. 

חתירתו העיקשת של האני-הנשי אצל רביץ, עושה חסד עם  שיטתה של סימון דה-בובואר, לפיה מאז ומתמיד התודעה הגברית ראתה באישה את דמות ה"אחר", ומכאן כי היא נתפסה כיוצאת דופן וכאובייקט. עוד טענה דה-בובואר כי מנגנון של דיכוי נשים פעל כבר מראשיתה של התרבות האנושית, והתאפשר בעטיין של נסיבות היסטוריות וביולוגיות, צידד בנחיתות גורלה הפיזיולוגית והביולוגית של האישה, הוביל לדיכוייה, ותרם להבניית הגבר כישות טרנסצנדנטית ויוצרת. [56]  רביץ הופכת את הקערה על פיה ומשבשת את היוצרות. היא מחליטה, היא קובעת, היא הבוס, ואין נפלא מזה, בעיניי.

בשנת 1923 כתבה אלישבע ביחובסקי את שירה "לא הָיְתָה לִי אֵם, לא יִהְיֶה לִי בֵן",  שיש במילותיו, מצד אחד, ביטוי לתלישותה מההוויה התרבותית והחברתית שלה, ומנגד, שיקוף להדהודה של אהבה:
"לא הָיְתָה לִי אֵם, וְלא יִהְיֶה לִי בֵן.
הַשֶמֶש  הּוא אֹוהֲבֵנִי אהֲבַת-סֹודֹות,
הָאֹשֶר מְקַדְמֵנִי עַל דַרְכֵי הַשדֹות,
אךְ לֹא הָיְתָה לִי אֵם, וְלֹא יִהְיֶה לִי בֵן.
אֲנִי הֹולֶכֶת לְבַדִי לְאֹרֶךְ הַמְסִלָה
רֹאשִי זָקּוף וְהָרּוחַ אֶל פָנַי.
הֲלא אֶמֶת, כִי גַם אתָה, הָרּוחַ , חַי,
וְאֵין יָד לֹוטֶפֶת כְיָדְךָ הַקַלִילָה?
עֹולָמִי רַב נְגֹהֹות, כְיֹום רֵאשִית הַסְתָו
עַל שַדְמֹות-קָצִיר בְַארְצִי הַבְרּוכָה,
עֵת כָל הָארֶץ כַשָמַיִם לִמְנּוחָה,
עֵת כַנֵצַח לְהָדַר כָל רֶגַע שֶל זָהַב.
וְאִם יָדַע לִבִי, כְבָר שָכַח לְהִתְלֹונֵן
עַל כִי אֵין לִי אֹוהֵב מִלְבַד הַיֹפִי הַקָר,
עַל כִי רֶטֶט דָמִי לִי לְעַצְמִי הּוא זָר,
וְלֹא הָיְתָה לִי אֵם, וְלא יִהְיֶה לִי בֵן."

לא זו בלבד שהנפש הנגלית לעיני הקורא מכתיבתה של ביחובסקי מתגלה כגיבורה, כי אם גם מצטיירת כ-"מנותקת מנוכחות פיזית של הגוף", עניין שיש בו כדי להדגיש את נחיתות הגוף אל מול נשגבות הרוח. לנוכח העובדה שעיון מעמיק בשיר זה, חושף בפנינו צוהר לעולמה האישי של ביחובסקי, הגדוש "רִיק, קור ותלישות", ואפוף "בדידות, זרות וניכור", ולבחירתה של האני-הנשי הדוברת למצוא "באהבת השמש וביופי הקר תחליף לקרבה נפשית",  וב-"מגעו הקליל של הרוח" תחליף לאינטימיות,  אין זה מפתיע כי עולה ממנו תחושת היעדר ואי-נחת כה גדולה, עד כי הלב הספיק לשכוח אהבה מה היא. [57] 

גם רביץ נוגעת בצפונות הלב, בעמ' 19 כותבת:
" אַל תָּרִימִי יָדַיִם,
הָרִימִי עֹגֶן.
אַתְּ
לֵב
פּוֹעֵם."
בעוד שביחובסקי רואה בהם כמנותקים זה מזה, רביץ תופסת את הנפש ואת הגוף כמחוברים זה לזה וכבלתי ניתנים להפרדה, ומכאן כי, בניגוד לביחובסקי, ששירה מבטא את הגוף הנחות בצלה של עליונות הנפש, רביץ מסנכרנת בין תבונת הלב והנפש לבין כוחו של הגוף החותר לפעולה והופכת אותם למקשה אחת. האני-הנשי שלה כולו אומר: כשהלב בוחר, הגוף פועל. 

הערות שוליים: 

[1]  רביץ גלי, "נועזנו", עורכת: טל איפרגן, 142 עמודים, הוצאת עצמית, 2019

[2]  שם, עמ' 9

[3]  על הקשר בין גורלה של פנלופה לגורלו של אודיסיאוס התועה במרחבים ועל הגברים החיים את גבריותם כניגודה של הנשיות ב-"איליאדה" של הומרוס, ר' בהרחבה:
Kass Amy, "The Homecoming of Penelope",  in Yuval Levin, Thomas Merrill, and Adam Schulman, eds., "Apples of Gold in Pictures of Silver: Honoring the Work of Leon R. Kass", Lanham, MD: Lexington Books, 2010, pp. 1-20

[4]  על התפיסה הדו-ערכית כלפי נשים בכתבי אפלטון ואריסטו

Adair Mark,  "Plato's View of the 'Wandering Uterus'", in: The Classical Journal, 91(2), 1995, pp. 153-163
Prudence Allen, " The Concept of Woman, Volume 1", The Aristotelian Revolution, 750 B.C. - A.D. 1250, Wm. B. Eerdmans , 1997
Bar On Bat-Ami, Engendering Origins: Critical Feminist Readings in Plato and Aristotle",  SUNY, 1994
Calvert Brian, “Plato and the equality of women,” in: "Phoenix", Vol. 29, No. 3, 1975,   pp. 231–43
Cavarero Adriana, "In Spite of Plato: A Feminist Rewriting of Ancient Philosophy", 1st Edition, Routledge, 1995
Clark Stephen, "Aristotle's Women", in: "History of Political Thought 3", (2) 1982, pp. 177-191
Pappas Nickolas, "Plato and the Republic", 1st edition, Routledge, 2013
Smith Nicholas, "Plato and Aristotle on the nature of women", in: "Journal of the History of Philosophy", 21 (4), 1983, pp. 467-478

[5]  Kohlberg  Lawrence, "The Psychology of Moral Development: The Nature and Validity of Moral Stages", Essays on Moral Development, Volume 2, Harper & Row, 1984

[6]  אלאור תמר,  "בעקבות האישה והאיש, הטבע והתרבות – ההיסטוריה התרבותית של ההבחנה בין המינים", בתוך: "דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר", עורכות: ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין, חנה נווה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 85-119

[7] Curran Leo, "Rape and Rape Victims in the Metanorphoses", in Peradotto John and  Sullivan John Patrick eds.,  "Women in the Ancient World: The Arethusa Papers" , SUNY Press, 1984, pp. 263-267

[8]  סתיו אריה, "תרגום ומבואות", בתוך: "אלגיירי דנטה, 'הקומדיה האלוהית – התופת', הקיבוץ המאוחד, 2007

[9]  ב-"דון קיחוטה" שנכתב בידי מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה ב־1597 האישה,  כפרוצה על טבעית היא  מטרה לכיבוש.

Nadeau Carolyn, "Women of the Prologue: Imitation, Myth, and Magic in Don Quixote I", Bucknell University Press, 2002, p. 110

[10]  Crump Wright Courtni, "The Women of Shakespeare's Plays: Analysis of the Role of the Women in Selected Plays with Plot Synopses and Selected One Act", University Press of America, 1993

[11]  אביטל-רוזין עדי, "הלזאת ייקרא אשה? על כינונה של זהות נשית סטריאוטיפית במרחב הטקסטואלי-יהודי", בתוך: "ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך", 2018

[12]  Classen Albrecht, "Late-Medieval German Women's Poetry Secular and Religious Songs", Woodbridge : D.S. Brewer, 2004

[13]  Larrington  Carolyne,  "Women and Writing in Medieval Europe", Routledge, 2003

[14]  Woolf  Virginia, "A Room of One's Own", Houghton Mifflin Harcourt, 1989

[15]  Bar-Ilan Meir, "Some Jewish Women in Antiquity", Scholars Press, 1998 pp. 79-81

[16]  המסורת על מלחמת ישראל בכנעני בספר שופטים כפולה: פרק ה' הוא שירת דבורה, שירה שניתנה בעל-פה, ואילו פרק ד' הוא תיאור פרוזאי העשוי בידו של גבר. עוד על המסירה הכפולה, והכתיבה הכרוכה בכך: בר–אילן מאיר, "התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל", זאב חנוך ארליך ויעקב אשל (עורכים), "מחקרי יהודה ושומרון", ב', קדומים, המרכז האוניברסיטאי אריאל, תשנ"ג, עמ' 42-29

[17]  אביטל-רוזין עדי, "כִּי בְּיַד אִישָּׁה" עיון בנבואת דבורה ובמעשה יעל, בתוך: רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת", אופיר, 2015, עמ' 273-303

[18]  גויטיין שלמה דוד, "עיונים במקרא", מהדורה שלישית, יבנה, תשכ"ז, עמ' 273-277

[19]  איכה א', יא'

[20]  שם, יג'

[21]  ויקרא, טו', לג'

[22]  שופטים ה', יט'

[23]  טיגאי יעקב חיים, "קינה, קינות", אנציקלופדיה מקראית, מהדורה שנייה, ירושלים תשמ"א, טורים 125-144

[24]  סגל משה צבי, "איכה ג", תרביץ, כרך י"א, חוברת א', תשרי ת"ש,  המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, עמ' 1-16

[25]  איכה א', יא'

[26]  שם, טז'

[27]  שם, כא'

[28]  איכה ג', א

[29]  שם, סג'

[30]  שם, יח'

[31]  שם, כב'

[32]  איכה, ב', יח'

[33]  שם, א'

[34]  שם, ב'

[35]  שם, ה'

[36]  שם, ז'

[37]  שם, כ'

[38]  שם, ד', ט'

[39]  שם, ג'

[40]  מושקוביץ יחיאל צבי, "איכה", בתוך: "דעת מקרא: חמש מגילות", מוסד הרב קוק, תשמ"ג, עמ' 12

[41]  זינגר אסנת, "עיונים בתחינות הלאומיות המקראיות על חורבן הארץ והמקדש", עבודה לשם קבלת התואר מ.א. אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, תשמ"ז, עמ' 77-82 , עמ' 100-101 ועמ'  106-107

[42]  אשכנזי שלמה, "מחברות פיוטים, תחינות ותפילות", בתוך: "מחניים", קט, תשכ"ז, עמ' עה-פב

בן–מנחם נפתלי, "אברהם אבן–עזרא: שיחות ואגדות–עם", (אסף וערך: נפתלי בן מנחם), איגוד סופרים דתיים בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ג , עמ' 27 

לוין יעל, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל - עיון היסטורי", כנישתא, ב תשס"ג, עמ' פט-צז

[43]  גרסה מצולמת לספר נמצאת בתוך: וונדר מאיר (עורך), "עתרת רבקה, ארבעה ספרי תחינות נשים, מינקת רבקה, ספר המוסר יקר המציאות", ירושלים, תשנ”ב

[44]  שטרית יוסף, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח", בתוך: "פעמיים" 4, 1980, עמ' 84-93

חזן אפרים, "השירה העברית בצפון אפריקה", מאגנס, תשנ"ה, עמ' 278-279

[45]  Balin Carole, "Jewish Women Writers in Tsarist Russia, 1869-1917", Ph.D. dissertation, Columbia University, 1998, pp. 1-7

[46]  Kaufman  Shirley, Hasan-Rokem  Galit and  Hess Tamar, "The Defiant Muse: Hebrew feminist poems from antiquity to the present : a bilingual anthology", Feminist  Press at the  City University of  New York, 1999

[47]  מורפורגו רחל, "עוגב רחל", מחברות לספרות, תש"ג, עמ' 9

[48]  מירון דן, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות: על ראשית שירת הנשים העברית", הקיבוץ המאוחד, 2004

[49]  "עוגב רחל", שם,  עמ' 77

[50]  ברלוביץ יפה, "רחל מורפורגו: התשוקה אל המוות, התשוקה אל השיר: לטיבה של המשוררת העברית הראשונה בעת החדשה", זיוה שמיר (עורכת), סדן: מחקרים בספרות עברית, כרך ב', 1996, עמ' 11־40

[51]  קלויזנר יוסף, "היסטוריה של הספרות העברית החדשה", כרך ד', האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"א, עמ' 44-56

[52]  Sullivan Amy, Gilligan Carol, McLean Taylor Jill, "Between Voice and Silence: Women and Girls, Race and Relationship", Harvard University Press, 1997

[53]  באטלר ג'ודית, "טענת אנטיגונה", תרגום: דפנה רז, רסלינג, 2004

[54]  אולמרט דנה, "בתנועת שפה עיקשת: כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות", אוניברסיטת חיפה, 2012, עמ' 50

[55]  סתיו שירה, "הֱיה לי אם ואח: רחל וביאליק" בתוך: "מחקרי ירושלים בספרות העברית, כט'", בעריכת אריאל הירשפלד ותמר הס, החוג לספרות עברית, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ז, עמ' 213-235

[56]  דה בובאר סימון, "המין השני", כרך ראשון, בבל, 2001, עמ'  31-89

[57]  שריד-גולדפישר סיון, "נרטיב ההגירה של המשוררת אלישבע לארץ-ישראל והשלכותיו על שירתה ועל אופן התקבלותה במרחב הספרותי", בתוך: הגירה - כתב עת אקדמי רב תחומי מקוון, גיליון מס' 3, המרכז האקדמי רופין, 2014, עמ' 1-26

רשימה ביבליוגרפית:
אביטל-רוזין עדי, "הלזאת ייקרא אשה? על כינונה של זהות נשית סטריאוטיפית במרחב הטקסטואלי-יהודי", בתוך: "ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך", 2018
אביטל-רוזין עדי, "כִּי בְּיַד אִישָּׁה" עיון בנבואת דבורה ובמעשה יעל, בתוך: רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת", אופיר, 2015
אולמרט דנה, "בתנועת שפה עיקשת: כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות", אוניברסיטת חיפה, 2012
אלאור תמר,  "בעקבות האישה והאיש, הטבע והתרבות – ההיסטוריה התרבותית של ההבחנה בין המינים", בתוך: "דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר", עורכות: ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין, חנה נווה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
אשכנזי שלמה, "מחברות פיוטים, תחינות ותפילות", בתוך: "מחניים", קט, תשכ"ז
באטלר ג'ודית, "טענת אנטיגונה", תרגום: דפנה רז, רסלינג, 2004
בן–מנחם נפתלי, "אברהם אבן–עזרא: שיחות ואגדות–עם", (אסף וערך: נפתלי בן מנחם), איגוד סופרים דתיים בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ג
בר–אילן מאיר, "התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל", זאב חנוך ארליך ויעקב אשל (עורכים), "מחקרי יהודה ושומרון", ב', קדומים, המרכז האוניברסיטאי אריאל, תשנ"ג
ברלוביץ יפה, "רחל מורפורגו: התשוקה אל המוות, התשוקה אל השיר: לטיבה של המשוררת העברית הראשונה בעת החדשה", זיוה שמיר (עורכת), סדן: מחקרים בספרות עברית, כרך ב', 1996
גויטיין שלמה דוד, "עיונים במקרא", מהדורה שלישית, יבנה, תשכ"ז
דה בובאר סימון, "המין השני", כרך ראשון, בבל, 2001
וונדר מאיר (עורך), "עתרת רבקה, ארבעה ספרי תחינות נשים, מינקת רבקה, ספר המוסר יקר המציאות", ירושלים, תשנ”ב
זינגר אסנת, "עיונים בתחינות הלאומיות המקראיות על חורבן הארץ והמקדש", עבודה לשם קבלת התואר מ.א. אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, תשמ"ז
חזן אפרים, "השירה העברית בצפון אפריקה", מאגנס, תשנ"ה
טיגאי יעקב חיים, "קינה, קינות", אנציקלופדיה מקראית, מהדורה שנייה, ירושלים תשמ"א
לוין יעל, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל - עיון היסטורי", כנישתא, ב, תשס"ג
מורפורגו רחל, "עוגב רחל", מחברות לספרות, תש"ג
מושקוביץ יחיאל צבי, "איכה", בתוך: "דעת מקרא: חמש מגילות", מוסד הרב קוק, תשמ"ג
מירון דן, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות: על ראשית שירת הנשים העברית", הקיבוץ המאוחד, 2004
סגל משה צבי, "איכה ג", תרביץ, כרך י"א, חוברת א', תשרי ת"ש,  המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל
סתיו אריה, "תרגום ומבואות", בתוך: "אלגיירי דנטה, 'הקומדיה האלוהית – התופת', הקיבוץ המאוחד, 2007
סתיו שירה, "הֱיה לי אם ואח: רחל וביאליק" בתוך: "מחקרי ירושלים בספרות העברית, כט'", בעריכת אריאל הירשפלד ותמר הס, החוג לספרות עברית, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ז
קלויזנר יוסף, "היסטוריה של הספרות העברית החדשה", כרך ד', האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"א
רביץ גלי, "נועזנו", עורכת: טל איפרגן, 142 עמודים, הוצאת עצמית, 2019
שטרית יוסף, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח", בתוך: "פעמיים" 4, 1980
שריד-גולדפישר סיון, "נרטיב ההגירה של המשוררת אלישבע לארץ-ישראל והשלכותיו על שירתה ועל אופן התקבלותה במרחב הספרותי", בתוך: הגירה - כתב עת אקדמי רב תחומי מקוון, גיליון מס' 3, המרכז האקדמי רופין, 2014

Adair Mark,  "Plato's View of the 'Wandering Uterus'", in: The Classical Journal, 91(2), 1995
Balin Carole, "Jewish Women Writers in Tsarist Russia, 1869-1917", Ph.D. dissertation, Columbia University, 1998
Bar-Ilan Meir, "Some Jewish Women in Antiquity", Scholars Press, 1998 
Bar On Bat-Ami, Engendering Origins: Critical Feminist Readings in Plato and Aristotle",  SUNY, 1994
Calvert Brian, “Plato and the equality of women,” in: "Phoenix", Vol. 29, No. 3, 1975
Cavarero Adriana, "In Spite of Plato: A Feminist Rewriting of Ancient Philosophy", 1st Edition, Routledge, 1995
Classen Albrecht, "Late-Medieval German Women's Poetry Secular and Religious Songs", Woodbridge : D.S. Brewer, 2004
Clark Stephen, "Aristotle's Women", in: "History of Political Thought 3", (2) 1982
Crump Wright Courtni, "The Women of Shakespeare's Plays: Analysis of the Role of the Women in Selected Plays with Plot Synopses and Selected One Act", University Press of America, 1993
Curran Leo, "Rape and Rape Victims in the Metanorphoses", in Peradotto John and  Sullivan John Patrick eds.,  "Women in the Ancient World: The Arethusa Papers" , SUNY Press, 1984
Kaufman  Shirley, Hasan-Rokem  Galit and  Hess Tamar, "The Defiant Muse: Hebrew feminist poems from antiquity to the present : a bilingual anthology", Feminist  Press at the  City University of  New York, 1999
Larrington  Carolyne,  "Women and Writing in Medieval Europe", Routledge, 2003
Nadeau Carolyn, "Women of the Prologue: Imitation, Myth, and Magic in Don Quixote I", Bucknell University Press, 2002
Kohlberg  Lawrence, "The Psychology of Moral Development: The Nature and Validity of Moral Stages", Essays on Moral Development, Volume 2, Harper & Row, 1984
Pappas Nickolas, "Plato and the Republic", 1st edition, Routledge, 2013
 Smith Nicholas, "Plato and Aristotle on the nature of women", in: "Journal of the History of Philosophy", 21 (4), 1983
Prudence Allen, " The Concept of Woman, Volume 1", The Aristotelian Revolution, 750 B.C. - A.D. 1250, Wm. B. Eerdmans , 1997
Sullivan Amy, Gilligan Carol, McLean Taylor Jill, "Between Voice and Silence: Women and Girls, Race and Relationship", Harvard University Press, 1997

45- Woolf  Virginia, "A Room of One's Own", Houghton Mifflin Harcourt, 1989




אין תגובות:

פרסום תגובה