להזכיר נשכחים: על דוד שיץ - האדם והסופר

פרופ׳ אבינועם מן, האוניברסיטה העברית

ספרות עברית טובה, הן פרוזה הן שירה, נכתבת בארץ, ולא רק בה, בקצב מסחרר, ואני מניח שגם אנשי ספרות מקצועיים מתקשים לעקוב אחריה, אני אפילו אינני מנסה. וכך אני יכול להתעלם מעצלנותי הטבעית, לא היא הגורמת. ואחת התוצאות מריבוי מבורך זה היא, שספרים וסופרים רבים הראויים להיזכר נשכחים או כמעט נשכחים, ואם נזכרים בהם, הספרים קשים להשגה. אחד מסופרים אלה הוא דוד שיץ (1941-2017). 

1941 לא הייתה שנה טובה לילד יהודי להיוולד בברלין. לאמו הוא היה הילד הרביעי (את אביו, השלישי מאבות הילדים, שלא היה יהודי, לא פגש מימיו), וכשהיה בן שישה שבועות, גילה איש אס-אס לאם שצפויה פשיטה על כפר מגוריה. האם בקשה משכנה לשמור על הילדים עד שתחזור, ועברה לגור עם אותו בן זוג שלישי, וכך עברה את כל המלחמה, כשהשכנה מגדלת את הילדים במסירות. אחרי המלחמה נמסרו הילדים לבתי יתומים, ואימם ביקרה אותם לפעמים. אז נודע לדיטמר, כפי שנקרא אז, שהוא יהודי, ובגיל שבע נשלח, עם אחיו הגדול, לארץ, במסגרת עליית הנוער. בדרך שונה שמו לדוד. בארץ שהה שלוש שנים קשות אצל משפחה במושב בית יצחק, אחר כך במוסד בכפר הנוער ניצנים, ששיץ תיארו כ'המקום האלים ביותר עלי אדמות'.

בספרו 'הצד השני של המטבע' (תשט״ו) מספר אורי אבנרי על חנייתו של גדודו, במלחמת העצמאות, בתנאי שדה. לרשות הגדוד עמדו שלוש מקלחות שדה, ולא היה זה אפשרי להקצות אחת מהן לחיילת היחידה בגדוד. לכן אותה חיילת, כל אימת שנכנסה למקלחת, הייתה שרה כל הזמן, כדי שידעו שהיא שם ולא ינסו להיכנס. אחד החיילים, סטודנט, תאר זאת כמטריאליזם היסטורי, "התנאים החברתיים החיצונים גורמים לפיתוח האמנות". באותו משפט אפשר לתאר את שיץ במוסד, כדי להימנע ממכות היה מספר לנער האלים ביותר סיפורים, מהם שקרא ומהם שבדה מליבו. כך נחנך סופר. 

לאחר שסיים בית ספר יסודי הועבר למוסד אחר, ששמו, 'בית השוליה', מעיד עליו. שם הוכשר להיות פועל דפוס, אלא שבמקביל, ביוזמתו הוא, למד בבית ספר ערב. עם סיום לימודיו התגייס, ולאחר שירותו הצבאי למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, השלים תואר 'מוסמך' בהיסטוריה, ונסע להיידלברג בגרמניה ללימודי דוקטורט בהיסטוריה, שהפסיק אותם לאחר שנה, כשהחליט להתמסר (ואולי מוטב לומר, 'להתמכר') לספרות.

לאחר נסיון כושל לכתוב שירה, פרסם שיץ כמה סיפורים קצרים, ואז, ב-1978, את הרומן 'העשב והחול’ (ספרית הפועלים), רב מכר שתורגם לגרמנית וצרפתית, וזכה לשבחי הביקורת. ספר מורכב מאוד, כתוב בגוף ראשון, מפיו של מספר המנסה לעקוב אחר תולדות משפחתו, החל מסבתו העוברת כנערה מהכפר לעיר הגדולה וינה, בימי תפארתה לפני 'המלחמה הגדולה', מלחמת העולם הראשונה. והסיפור נמשך מהסבתא לביתה, וממנה לילדיה, המספר, אָחִיו ואחיותיו, במלחמה הגדולה השנייה ולאחריה. אין זו אוטוביוגרפיה של שיץ, אך ברור שיש בספר יסודות אוטוביוגרפיים. ואפשר לסכם את תוצאות חקירותיו של המספר במשפט הפותח את הספר, "רע היה לשוב הביתה". 

שני הספרים הבאים שלו, קובץ סיפורים ורומן, אכזבו את המבקרים, אך אז הופיע 'שושן לבן, שושן אדום' (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד 1988), המתחרה ב'העשב והחול' על התואר 'פסגת יצירתו'. זהו מעין טרילוגיה בכרך אחד, כל אחד מחלקיה מסופר בגוף ראשון מפיו של מספר אחר, והוא מספר על חבורת נערים ונערות קטנה המגיעה לארץ מייד לאחר הקמת המדינה, ונקלטת במושב מוזר במקצת. החלק הראשון מספר על חייהם במושב זה, וכן לפניו, במחנה מעבר לעולים חדשים בארץ, ומכיל את זכרונותיה של אחת הנערות מחייה בגרמניה. ושוב ניתן לתמצת חלק זה במשפט הפותח, "במקרה פגשתי את לילי ובמקרה רע איבדתיה". שני החלקים האחרים ממשיכים לעקוב אחר כמה מבני החבורה. בולט בספר הקשר החזק בין בני החבורה, אף שנוצרה במקרה, לעומת חולשת הקשר עם התושבים הותיקים. 

שיץ כתב עוד כמה ספרים, רומנים וקובצי סיפורים. מהם הרומן 'אבישג' שהיה רב-מכר שנקטל על ידי הביקורת. הוא השתדל לכתוב כמה שעות כל יום, ואם לא הצליח ראה את יומו כמבוזבז. יום אחד ב-1999 לא הגיע לארוחת ליל שבת משפחתית (היה נשוי פעמיים, ויש לו שלוש בנות), וכמה ימים אחר כך נמצא משוטט בעירו ירושלים, ואובחן כחולה, מן הסתם כבר מזה כמה זמן, במחלת פיק, מחלה ניוונית נדירה, שגרמה בהדרגה לאובדן כשריו הקוגניטיביים כליל. עד למותו שהה שוב במוסד. בשנתו האחרונה הוציאו משפחתו וידידיו את הקובץ 'שעת החתולים', סיפורים וקטעי רומנים שלא קובצו קודם לכן, זהו כנראה ספרו היחיד שעדיין זמין בקלות היום, כספר חדש. את האחרים עדיין ניתן למצוא בחנויות לספרים מיד שנייה. ספר אחרון זה מכיל אחרית-דבר מאת מוריה דיין קודיש, אחרית דבר שנעזרתי בה רבות בכתיבת סקירה זו. 

לא את כל ספריו קראתי, אך אני ממליץ מאוד על 'העשב והחול' ו'שושן לבן, שושן אדום'. ספרים מורכבים ומרשימים.