יום חמישי, 20 ביוני 2019

על ספר התקומה של עזריאל קרליבך

יוסף עוזר, איש חינוך ומשורר עברי



על: עזריאל קרליבך, ספר התקומה, כרך 3, ספרית מעריב, 1967

התבקשתי לכתוב על ספר. ואני רוצה לכתוב על ספר שהושלך לפח. מצאתי אותו בטריטוריה הקרובה לאוניברסיטה בגבעת רם. אויה לי לולא היה הפח מושיע וסימן לי את מה שהיה פאר שהפך לאט לאפר.
אנשי עט היו מי שבאמת הוליכו את האומה הצעירה לבנות את מדינת היהודים. מהמשוררים ועד לעיתונאים וחוזה המדינה עצמו. אנשים שהלשון הוליכה אותם להוביל בה רעיונות ולהפוך מים ליין, ושרוטי מחנות ובלויי שבטים לחי הנושא את עצמו. אבא שלי לא קישר את ימי חיותו בבגדד בדבר המופלא הזה שהתהפך בו- בנערות חלם להיות... רופא שיציל את עיראק מהחולרע.. ואולי קצין בצבא עיראק ולכן התגייס לצופים העיראקים... ואולי כנר שיביא את המוסיקה לגבהים. אבל הפרעות שחוו יהודי בגדד ב1941 הובילו את אבא ללמוד עברית במחתרת שנקראה השורה, תא מחתרת של "ההגנה" ובה הוא למד ולימד עברית. כך השפה העברית היא שהפכה את חייו והובילה אותו לעלות ב1951 לישראל ולחנך אותי בעמק יזרעאל במושב שהגו אותו מי שהגו את העבריות החדשה. הנה נקרא כעת בספר התקומה של עזריאל קרליבך, אומן הפטריוטיות שמתחילה בלשון העברית.

מיהו עזריאל קרליבך? 
הוא עיתונאי וסופר ישראלי.  עורך העיתון "ידיעות אחרונות" וממייסדי העיתון "מעריב" ועורכו הראשי שחווה את התקופה המחרידה של ימי מלחמות העולם, ומלחמת הקוממיות ואת תקומת מדינת ישראל.
ה"עיתונאי" כותב בעברית בהירה ונהירה בעומק וברוחב מבט מעורר השתאות. לפעמים נדמה שדבריו נכתבו אלינו, קוראי המציאות כיום, שמגששים כעיוורים ללא כתב ברייל. ה"עיתונאי" כותב ושובה בקסם את הקורא, ללא שיפתה אותו בשיח נמוך. טרם פלשו לעברית ביטויים כמו "מרגיש לי" ו "עושה שכל" או "מביא את הג'נאנה". 1956, בעברית שבה הוא משוחח עם קוראיו ניתן לפגוש "להקצות לאומה מקום מצער תחת השמים",  [עמ'29]. מצער, מם בחיריק כמובן. מ"ספר התקומה" שבידי, עולה מייד מרחב הכתיבה של קרליבך ומעיד על היקף העניין והאיכות של הקוראים. נושאים שהסעירו את היישוב היהודי של טרם הלגיטימציה מהעולם.
הספר סוקר את חיי טרם המדינה מהפרק "הלילה ההוא" הפותח בליל ההצבעה בעצרת האום בעד החלטת החלוקה ושפורסם ב-29 בנובמבר 1948 ובין הפרקים ערוכים כשיחות עם אנשים, הרהורים, כמפגש עם משה, זקן שביקש את עזרתו להיכנס לכנסת, לראות את המעמד הראשון בכנסת בתל אביב, והוא שואל אותו לשם משפחתו- ומשה הזקן אומר- משה בן עמרם...
ונוצרת הפרספקטיבה המייחדת את זווית הראייה שהיא כעת, בקריאה ב 2019... מביכה ומופלאה בתום שהתרחק מאיתנו. אבל כמה מפעים לגעת בתום הזה. זוהי הסיבה שהספר מרגש אותי והוא מועדף על כל ספר כי דבר אחד אין בו- הכותב אינו מנופח מחשיבות. והוא לא דן בסבכי התסבוכת של אזרח ישראלי כמוני שהוויתו כל כך שונה, שהשיח המעסיק את הסובב אותנו גדוש בתחום טיפולי הנפש, הבדידות, השונות, הקיטוב. 
ואולי משום כך הספר הזה הוא ספר שחלם אותנו אחרים, הוא ספר עתידני על עצמנו, ועל החלום האפשרי להחלם מחדש.
ועד הפרק הנקרא "מחלות הילדות של המדינה" שחותם בתאריך 2 ביוני 1949.
בולטת לכל אורך הספר היא זווית הראיה הייחודית על המאורעות של היישוב, המבט הבוטח בעתיד המבטיח שקרליבך מוליך בו את הקורא, והאמון שמשתמע מכל שורה- ביצירה של ישראל כאֵפּופֵּיה של התחדשות.
הוא מודע היטב לקשיים- הראשון שבהם והקריטי- כיצד נצא מהמלחמה שעתידה להתרחש עם קום המדינה? שם הרשימה הדנה בכך- "יהיה טוב" עמ' 160: כמי שנשאל על ידי מישהו שפגש ברחוב, אמור לי, מה יהיה, כמה עוד ייהרגו? על החרדה הקיומית הזו הוא משיב:
כפי שנהרגו ביום אחד במיידנק... ייהרגו כעשרת אלפים! האיש קפץ ממקומו כנשוך נחש. הרי זה חורבן! הרי זה סוף היישוב! לא, אמרתי, זה איננו סוף היישוב, אני חושב אפילו כי זו התחלת היישוב ... קרליבך בונה את השאלות של השואל ומשיב עליהן: ... ומה יהיה אם כל מיליוני הערבים יתקיפו? אפילו רבבות של צבא סדיר אין להם... כדי להכנס למלחמה דרושה התפתחות המשטר והציוויליזציה שהערבים מפגרים בה מאות בשנים... וקרליבך מוליך לראיית עתיד שמהזמן הזה מעוררת תמהון. ציטוט: אנחנו נהיה אחת המדינות החשובות. זה גורלה של ארצנו מאז, זו ברכתה, זו קללתה. הרצועה הקטנה הזאת שעל חוף הים, בין תל אביב וחיפה – בלעדיה לא תתכן מדיניות עולמית. המעצמות הגדולות אינן יכולות להשאירה בחלל ריק. בידינו מפתחות גדולים. כמעט - מפתח לשלום העולם... ... זאת אומרת, התרגש הוא, - שאתה מאמין כי תקום מדינה עברית, במהרה בימינו? [ההמשך שם, עמ'163]. התאריך- 23 ינואר 1948. מה יש להוסיף בעניין רוסיה המצויה היום בסוריה ואמריקה שחדרה למצרים וסעודיה ומתכתשת עם אירן? 
ואנחנו, אנחנו עדיין בחרדה קיומית. 
ומה ביחס לחוקה במדינה העתידית [עמ' 201]?
קרליבך חוזה את סכנת ההפרדה בין ישראל לבין רוב היהודים שעדיין בתפוצות. לכן הוא מציע הקמת גוף ייחודי מעין מזיגה שבין בית הלורדים האנגלי והאקדמיה הצרפתית שחבריה הם אנשי תרבות מדע והגות, ללא סמכות פוליטית אלא כמלבני דיון בערכים הרוחניים של האומה הצעירה-ותיקה, מתלבטים בשאלות כמו, שימו לב- "הלבטים הסוציאליים העמוקים של המעמדות. ההישגים המדעיים החדישים, והניסיון העשיר של ההווי הרב-גווני של שבטי ישראל הנידחים". ההדגשה היא שלי. כל מה שיצר קיטוב חברתי והעכיר את שיח הישראלי במושגים שאימצו אינטלקטואלים ופסאודו אינטלקטואלים: "גזע לבן", "הגמוניה לבנה", שהמימד הגזעני עצמו מבצבץ מהם, מושגים שאולים ממאבק השחורים בארצות הברית. רשימה זו נושאת את התאריך 17 בספטמבר 1948 והיא מסמנת קריאת כיוון שמקדימה בהזמנה ליצור דבר מה חיובי כדי ליצור חברה פלורליסטית, שנים רבות לפני שהקיטוב סימן את המרוקאים הזועמים במאורעות וואדי סאליב והפנתרים השחורים וביצירות ספרות זועמות. קרליבך כבר היה שם וראוי לקריאה חוזרת.
והנה הנושא העדתי בא לביטוי ברשימה שנונה נוספת- מ 3 באוקטובר 1948 – באותה רשימה ארוכה הדנה בעניין החוקה- [עמ' 204], "...אילו היה ביאליק חי היום לא היה תופס כל מקום במוסד המדינה... אילו היה דובנוב חי - לא היה מקבל את רשות הדיבור. מבטו ההיסטורי על המפנה הנועז ביותר בתולדותינו לא היה בא לביטוי בבית הנבחרים... ... איינשטיין – לא ינתן לו לתרום לחיי המדינה והעם... והנה האבחנה לגבי היחס לבעלי המוצא המזרחי- יהודה בורלא הוא ספרדי, ולמפא"י חסרים ספרדים. שאם לא כן לא היית מוצא אף סופר עברי במוסדותינו הרשמיים". 
בתום דיון ערכי לגבי טיב המשטר ותפקיד הסינאט או ה"סנהדרין" הוא מסכם את הרעיון בדבר גוף המלבן את הבעיות הלאומיות בתיאום עם יהדות התפוצות, "האוטוריטה שלה תהיה מוסרית בלבד כי... "לאורך ימים תמיד ניצח בישראל  -  ה נ ב י א ". 

נורמות חברתיות ומוסריות
במשל הנעליים [עמ' 235] אנו למדים על המאבק להעמיד את המדינה על הרגליים, תוך נכונות לקלוט את מאות אלפי העולים החדשים, להכין להם מקומות מגורים, בתקופה שהוכרז במדינה משטר של צנע כלכלי שבו רשמו כל גרם שאזרח צורך תוך חישוב האיזון של הקלוריות למבוגר לילד ולתינוק, נבנו מעברות לעולים חדשים והוכנו לבאים- מיטות, מזרונים, שמיכות ומזון לימים הראשונים. לכל זה יקרא קרליבך בשם נס. ואם יהיה קשה, ולא יהיו נעליים מוכנות, ויתרחב הקרע בסוליה, עד כדי כך, שבשר רגלי יגע יחף באדמה? מה רעש? עכשיו אדמה  ש ל נ ו  היא. לא עד נכווים בה. (29 באפריל 1949) .

ירושלים מופיעה בספר במספר מקומות. קרליבך שלא היה בעל ריטואלים דתיים מתייחס לעיר כך: עמ' 174 – הדימויים בולטים במבע ריגשי מועצם: "כל שערי ירושלים חסומים באבנים כבדות, ריחיים על הלבבות.  חסומים ודוממים ומתים... השערים זוכרים את מבט גולי בבל, גולי אשור, גולי יון וגולי רומא... , ..., ואף זאת יודעים שערי ירושלים, כאשר נסגר חריצם האחרון: אלה ישובו. הנפרדים מירושלים כך – בהכרח ישובו. " (30 במאי 1948).
וב 24 בינואר 1950 – בכ"ג כסלו החליטה הכנסת לעלות ירושלימה... מיום שעלינו לירושלים - אנחנו עומדים שם, אנו מוכרחים לעמוד שם על המשמר.
על משמר -  ההזדמנות. [...] מיום שעלינו לירושלים בטוחים אנו בדבר אחד: בבוא ההזדמנות הזאת – הנננו שם לתפסה. לא נחמיצנה עוד, - לא נוכל. לא בשל חוקי הכנסת, אלא בשל חוקי המציאות. ובשל ההכרזה שכל אבני ירושלים מכריזות יומם ולילה... (המאמר מסתיים בשלוש נקודות). 
בעמ' 42 רשימה בשם עוד יבוא היום...
והרשימה החתומה בתאריך 2 במארס 1945 פותחת בשלוש נקודות כך:  
...ואף על פיכן ולמרות הכל, אנחנו כולנו החיים פה ביישוב הזה, עוד נזכה, עוד בימינו תקום מדינת היהודים, עוד אנחנו נראה במו עינינו, עוד אנחנו נהיה אזרחיה, ועל כפינו נשאנה ובלבותינו נכוננה. ועוד נצא במחוות ברחובות.
כשהוא כותב נגד הסכם השילומים, הוא לא מהסס לגלות התנגדות לשלטון, למפא"י ולדוד בן-גוריון.
בעמ' 263 נמצא את רשימתו העוקצנית כנגד ה"פיוט": 
יְבֹרַךְ הַתּוֹתָח אֲשֶׁר הִפְצִיץ/ 
אֶת הָאֳנִיָּה הַזֹּאת./ 
אִם יִבָּנֶה פַּעַם אֶצְלֵנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ/ 
רָאוּי לַתּוֹתָח הַזֶּה מְקוֹם כָּבוֹד לְיָדוֹ.

קרליבך מגיב על דבריו אלה של דוד בן גוריון. ברשימה שפותחת במילים-  לא ידעתי כי לשם כך אנו מקימים את בית מקדשנו... להציב לידו תותח... גם לאנגלים היו תותחים. גם הם יכלו להפציץ. את חייהם מיררנו, את מרכז שלטונם במלון המלך דוד פיצצנו. את חייליהם בנתניה תלינו... מה לא הפציצו- מפני שיותר ח כ מ י ם  היו. יותר מנסים בתורת השלטון... כי ידעו שסוד השלטון אינו התותח. 
אפשר שראה קרליבך ברוחו את המחלוקות שעוד נקלע אליהם ויבוא צעיר מהעדה התימנית, שספג בביתו זעם כלפי מפאי... ששמע על בני משפחתו על חטיפות ילדים- ויכוון כלי יריה על ראש ממשלה? 
לא מוגזם לחשוב כך. לא מוגזם. וכבר אג'נדה שלימה של מזרחים ואינטלקטואלים מזרחים מטפחת אנטגוניזם כלפי "הגזע הלבן המדכא". 
קרליבך אינו חוסך ביקורת על האצ"ל בפרשה זו  "אבל משפט מגיע. ולא תותח". [עמ' 267].
ועוד: "תותח במחסן, אדוני ראש הממשלה, הוא עבד לך. תותח בבית-המקדש הוא מלך. גם – עליך". והתאריך- 25 ביוני 1948.

משונה לדמות היום את המדינה המפותחת שלנו למקדש. ועם זאת, מכמיר לב הפער האדיר בין ראשית השיח אודות זהות החברה שנחלמה כאן כחברה ...מקדשית... מופתית... לבין הקיום הציני שאנו עדים לו, שמוקף כוח אש אדיר של מטוסים וטילים מתוצרת עצמית בעוד הרוח היא רוח עיוועים. [המילון מבי למילה עיוועים מילים נרדפות- אִי שְׁפִיּוּת, טֵרוּף, רוּחַ תַּעְתּוּעִים, שִׁגָּעוֹן]
מי שלמד מעט היסטוריה, מי שהיה עד להתרגשות בעיתון הארץ ועל המשמר וכמובן בכל שאר כלי התקשורת כשירושלים נכבשה והכל זרמו לכותל המערבי [הייתי בן 14] ייטיב לקלוט את המפתיע בכל שורה בדברי עזריאל קרליבך שכתב את הדברים כמו שאומרים- "בשנת תרפפו, כלומר- כבר בשנת 1948 והדברים יישמעו בעולם כולו ב 1967, במלחמה  בת ששת הימים. 

איך אני אוהב את העברית הזו!   
אפשר בהחלט לחוש שקרליבך מגייס את כל כושרו הרטורי בכדי להעניק לקוראים בטחון בדרך להקמת המדינה, להתגבר על מכשולים, להעניק רציונל שיאפשר לשאת את המחיר בתהליך העצום של עם ללא הרגלי שלטון, ללא כלי שלטון, ללא ריבונות ולמרות חולשה כלכלית, חברתית וצבאית, למצוא כוחות להתגבר ולהשיג את המטרה. 
כאשר אנו מקשיבים היום לבעלי הביטוי בציבור, לכל התופסים בקרנות מזבחות של תקשורת, של צבא, של הון ומדינה- אנו חסרים את הבעת האמון באיש שדבריו מביעים את מה שיש במנהיג- שהכל יודעים שמובע בו המימד הייחודי שעושה אותו מנהיג- מנהיג בלשון- מנהיג בערכים- מנהיג שסוחב אחריו את הציבור כי מדבריו נשמע היטב ההיקף של התרבות, ההיסטוריה והאתוס של העם והוא מציב את תמציתו כלפי העתיד. 
הספר מאלף כספר שהתווה דרך, שראה למרחוק, שגיבש את האמון של קוראיו באתוס שהעם הצעיר כבש ברגליו ובאותיות הספר עקב בצד אגודל, ממש. יש שיגידו שזוהי האינדוקטרינציה בהתגלמותה. 
ועם זאת- אם נראה כיצד הייתה ירוחם מעברה נידחת וכיצד היא נראית היום נבחין במעיז להעניק לחלום את מימדיו החזוניים מתוך האמון באדם ובטבע החברתי שנוצר כאן.
אנו פוגשים בספר את מי שיצרו צורות קיומיות חדשות כמו קיבוצים, מושבים שיתופיים ומושבי עובדים, את האנשים שקלטו מהגרים-עולים מקצווי עולם והעניקו להם תנאי קיום להזניק עצמם, אנו פוגשים את הרוח שעברה בציבור והתמודדה עם קשיים שקשה לעמוד על איומם להכשיל את כל המעשה שנקרא- תקומת מדינת ישראל ויכולתנו לגדל כאן ילדים... 
אפס קצהו של הספר נזכר כאן. 
משה שרת עמד חיוור כשהסתבר שאומרי ההן באו"ם היו 33 וישראל הוכרזה כעצמאית. מתאר את חיוורונו של שרת ואת התותים האדומים שהיו לאחר שניות על פניו, כתוצאה ממטר של נשיקות מנשות הדסה. לפנים בגלל שורה כזו היינו חוטפים סחף של צחוק. היום לא קל לפרוץ את המעטה השחור השקוף שמרחף עלינו. אנחנו בכל אופן מצליחים איך שהו לחייך. 
מה היה קרליבך כותב, לו באוצר מילותיו היו גם "כיפת ברזל", "מחלף", "רכבת קלה", "תעשייה אוירית", "דיסק און קי", "תיק 4000", "אשכנאצים", "טיל חץ", "טפטפות".

מדינה עברית דרך החלון- 138   
מה הוא רואה? מה שאנחנו רואים היום: "אתה רוצה לשלוח מכתב רשום, - אין מקבלים. וכאן הוא מוסיף: מצויין.
"אתה רוצה לשלוח חבילה בדואר – אי אפשר. יופי.
"אתה רוצה לטלגרף לאמריקה, משהו מקולקל. מחיה נפשות.
רכבת לדרום, היא נפסקת. מזל טוב (זה לא בשנת 2019!)   
לרכבת לצפון, - רק שבעה ימים בשבוע אינה מהלכת. נפלא. וכו'- 
ואז ביתו מבקשת – "אבא, קח אותי על זרועותיך, ותראה לי את המדינה העברית דרך החלון.
והוא מראה לה... את התפוררות השלטון האנגלי.
קצת מביך להבין מה מעיד על התפוררות, לא? 
                 
אושרה מדינה יהודית- עיתון הבֹּקר:
ואי אפשר רק לשבח... צריך לומר לשם איזון משהו שיישחק את הקול הכל כך פטריוטי... הקול הדומיננטי של אמון והערצה למדינה שבדרך, לעם הצעיר... להביע אי נחת ואולי קנאה, קנאה גדולה.
אני מזכיר לעצמי שהסופר קרליבך ראה את העולם בשעתו הרצחנית, בין העמים לבין עצמם וכלפי היהודים. זהו הרקע לקו המגוייס תחת עטו של קרליבך לאמץ את הקוראים וללכדם למטרה העליונה- לקום מתןך הנחשלות. 
לא לבכות על קיפוח אלא לבנות.
כל היהודים היו בעת ההיא מעבר לכל פריפריה כי גם פריפריה לא הייתה להם. מעברה לא הייתה. ירוחם לא הייתה. אבל הכל היה חלום כתוב בעט. בעט של אחד העם וברל קצנלסון. ביידיש ובעברית שעדיין חסרו לה מילים, בעט של ביאליק, בעט של בנימין זאב הרצל, בעט של יל פרץ, בעט של ז'בוטינסקי, בעט של  א.ד.גורדון ועוד ועוד ---
קרליבך בעט הזו שלו, מכשיר את קוראיו לעלות בדרך חדשה, מצביע על הסבל, על הקשיים ומתגלה המנהיגות של איש הרוח.
איפה הוא בעל העט שיניע היום אנשים למטרה המשותפת שאנו זקוקים לה כל כך? 
עזריאל קרליבך ממוקד מטרה בעניין אחד – הקמת עם ממצב של חיסול המוני באירופה. אין בספר המרשים הזה מחשבה רצינית מעבר לצורך להחיות את העם השרוט והחבול וללכד אותו כדי לקום מחדש.
לא לבכות על מה שעשו לו. אלא לבנות. והוא בנה מדינה מאוהל ומשגיאות, מצריפים ומעיירות פיתוח ומטעויות. ולימד ליצור את עצמנו, עצמיות ועצמאות. 

נותרו שאלות כשאלה איך נחיה בסביבה עויינת? איך נתמזג באזור? ניצחון תמיד רק מגביר שנאה. 
על כך עלינו עדיין למצוא תשובה - - -
חנה ארנדט בסוף 1948 כתבה- "שלום או הפסקת אש במזרח התיכון?", והשיבה: שלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיעו להבנה ולהסכמות הוגנות. וכי- ״בית יהודי לאומי שאינו מוכר ושאינו זוכה לכבוד מצד שכניו, אינו בית אלא אשליה עד שהוא נהפך לשדה קרב״. 
עוד הרבה זמן תשאר להדהד תמונה שקרליבך מצייר במילים: הנה העיקר, מעמודים  49-55 –
האסוציאציות של הכותב מתפזרות לכיוונים המזעזעים, בעודם חווים הבאת נפטר מסויים לישראל. מי הוא הנפטר? תנחשו: 
"הלכנו לפגישה אתו...  ואז ראינו מרחוק את הקבר. ...דומה ככל הבונקרים הרבים ברחבי אירופה זו העקובה מדם...דומה לדרכי הבריחה במנהרות מתוך מחנות... הייתה חשיכה וירד גשם, הצלמים השתמשו בנורות בזק. לאורן היה אפשר להביט לתוך הקבר... הסולם הורד... אנשי חברה קדישא... העיתונאים, הצלמים, שרות השידור הסתכלנו מקרוב... לא היה זה אלא איש פשוט שהיכה בגרזן על ארון  מתים תחת גשם דולף, אך מעולם לא הקשיבה  ההיסטוריה לקול דומה לזה..., ... מה זה, שואל עובר ושב מקרי. מה זה? [15 באוגוסט 1949]"... צעדנו עם הדגל... הדגל... 
ואת השאר תמצאו בספר התקומה.

ספריו
הודו - יומן דרכים, הוצאת עיינות, 1956.
הופיעו לאחר מותו:
ספר הדמויות, הוצאת מודיעין, 1959.
ספר החורבן, הוצאת ספרית מעריב, 1967.
ספר התקומה, הוצאת ספרית מעריב, 1967.


















































אין תגובות:

פרסום תגובה