הפסלטר של תיאודורוס או: בעיות בדיגיטציה של כתבי יד עתיקים

עמוד מהפסלטר של תיאודורוס

אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

לפני כמעט אלף שנים בשנת 1066 השלים נזיר בשם תיאודורוס במנזר בקונסטנטינופול כתיבה ואיור של פסלטר מאויר שמוכר כיום כ“פסלטר של תיאודורוס“. פסלטר הוא ספר תהילים שנועד לצרכי תפילה ופולחן ובדרך כלל נכרך בנפרד, בדומה לספרי תהלים בעולם היהודי. לפסלטר צורפו לעיתים טקסטים נוספים כמו לוח חגים וימים מיוחדים או טקסטים מהברית החדשה. תיאודורוס שהגיע לקונסטנטינופול מקפדוקיה, הקדיש מן הסתם חודשים רבים ואולי אפילו שנים לעבודה המדוקדקת על הפסלטר שכולל לא פחות מ-435 איורים מפורטים.

על הספר: 'גן בעדן מקדם'

אלברכט דורר, אדם וחוה

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, בעריכת רחל אליאור, סכוליון - מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות, המכון למדעי היהדות על שם מנדל, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ע

ספר זה, הכולל 22 מאמרים, מבוא מקיף, תמונות וצילומים, ואינדקס מפורט לכרך בן 468 עמודים, מוקדש לעיון מחקרי רחב בהקשריו השונים של גן עדן במסורות דתיות ותרבותיות שונות מן העת העתיקה ועד ימינו. המאמרים השונים מיצגים הן את פירות שנת עבודתה הראשונה של קבוצת המחקר 'עולים ויורדים - חציית גבולות בין שמים לארץ', שפעלה ב'סכוליון - מרכז למחקר רב-תחומי בלימודי היהדות' האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנים תשס"ה-תשס"ח, והן את ההרצאות שנישאו בכנס בנושא גן עדן שיזמו חברי הקבוצה.

מה מפטירים בדרך כלל ב‘שבת בראשית‘?

ההפטרה היא קטע מספרי נביאים (ראשונים או אחרונים) הנקרא בבתי הכנסת לאחר קריאת פרשת השבוע מן התורה וכהמשך והשלמה לה. 

במקרים רבים, אך לא תמיד, ניתן להצביע על קשר תוכני או לשוני בין פרשת השבוע ובין ההפטרה. כך הוא, למשל, הקשר שבין פרשת בראשית לבין ההפטרה שנבחרה בימי הביניים לשבת זו: דברי הנביא ישעיהו שראשיתם במילים: ’כה אמר האל ה‘ בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה...‘ (מב, ה). בדברי הנביא מהדהדים בבירור דברי הפסוק הפותח את התורה, ’בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ‘, ודי היה בכך כדי לבחור בהם כהפטרת בראשית.

מדרש בראשית רבה

מדרש בראשית רבה (או: רבא) הוא אוסף של דברי אגדה שאמרו חכמים על ספר בראשית, או בקשר לספר בראשית, בארץ-ישראל של המאות הראשונות לספירה.

חכמים ארצישראלייים אלה הם חלק גדול מן הקבוצה הידועה בשם הכוללני חז“ל (שהם ראשי תיבות של: חכמינו זכרם לברכה): רבנים ומורים, דיינים ומנהיגי ציבור, דרשנים וסופרים, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל בשש מאות השנים הראשונות לספירה. בין יצירתם של חז“ל יש למנות את המשנה, את שני התלמודים (התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי) ואת המדרשים, אשר ’בראשית רבה‘ (בקיצור: בר“ר) הוא אחד מהם.

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון

אלון שועה-חיים, מחנך

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון. כתר 1992.

ארבעה סיפורים קצרים: נדירים מאוד, משהו קיומי, מסע, בצל ענק.

טלו ישימון. הציבו במרכזו מוטֶל כל-אמריקאי ידוע ומוכר (על רפפות התריס החצי עצומות של חדריו, קירות הנייר הדקיקים והבר הבלתי-מהוגן-זה-לא-מילה שלו). כעת צפּוּ הכל בחשיכה סמיכה כמו סירופ, ההולכת ומתעבה ככל שהשעות נוקפות, קשטו בכמה ערוגות של גיבסניות לתפארת הפתיחה, הוסיפו ארומה חריפה של כבישים חרוכי אספלט והמתינו. עד מהרה יעלו הקולות;

אופטימיות ומוארות

לאה אילון, סופרת ומשוררת

למדו תמיד עם אופטימיות, בגובה העיניים ומעליהן, ועם דוגמא אישית ושליחות.

לא תיכשלו. ילוו אתכם איחולי הצלחה.

"עד מאה ועשרים"

רשימת אלים מאוגרית

האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו לא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).

הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תיגר על המיתוס העתיק של פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתיאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בבראשית קובע, כי בני האלהים (שהם על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלהים, החברים בפמלייתו [ראו לדוגמא תהלים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכל, גם "הנפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.

על ספרו של אסף ענברי - הביתה

אריאל

אריאל סרי-לוי, מחנך וחוקר

אסף ענברי, הביתה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, 276 עמודים

     לוניה גלר הציע באספה שליד כל בניין מגורים ייבנה בית שימוש, והצעתו לא רק נפסלה אלא גם פגעה בשמו הטוב; "לאיזה שפל הגענו", אמר דב גלבוע לקלרה, "אם אפילו לוניה בא עם רעיונות של זעיר-בורגני."

עלילת הספר 'הביתה' מאת אסף ענברי היא סיפורו (האמיתי) של קיבוץ אפיקים, מימי השומר הצעיר בברית המועצות ועד להפרטה. מעולם לא ביקרתי באפיקים; אך בעת קריאת הספר המרתק הזה, העלה עליי הכתוב כאילו הייתי בין מייסדיו, אחר כך הצלחתי גם להיוולד ולגדול בו ולבסוף קוננתי על התפרקותו. קשה לתפוס שתהליכים היסטוריים וחברתיים דרמטיים כל כך חלפו בשנות חייו של אדם. איך אפשר לסכם עשרות רבות של שנים בפחות מ-300 עמודים? לא חוקר ספרות אנוכי, אך דומני שהסוד טמון במה שאין בספר: מילה מיותרת. ענברי, חד כתער, שועט בין המוני הדמויות והאירועים באלגנטיות מעוררת קנאה. 

בעיניו היו שרות ציפורי גן עדן: שירי זלדה

דבי לזר, מחנכת

דבי

בעיניו היו שרות

צפרי גן-עדן

ונוצות של זהב נשרו

על הספרים

שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמוד 74

בבית אנחנו שניים. לכל אחד העותק שלו של שירי זלדה. לכל אחד הזלדה שלו. 

הזלדה שלי היא תיבת אוצר ירוקה מקושטת אותיות צהובות ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. כשם שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, כך לכל איש יש שם ולכל שיר עת. התיבה נפתחת מאליה בזמן הנכון, במקום הנכון ובשיר הנכון. 

זלדה היא ציפור שיר נדירה המביאה בשורה לכל אדם. דרכה גיליתי שלא חייבים ללמוד בחוג לספרות כדי להבין שירה. בין אם מדובר בנוצות של שמחה או נוצות של עצבות, שיריה שולחים את האדם, בו זמנית, פנימה אל תוך עצמו והחוצה אל מהות העולם והחיים. מנגינת ליבה כעין ניגון עתיק ומוכר הזורם בעורקי כל האדם. 

תשוקה לענווה

אלעד

אלעד אנלן, מחנך

בספרו "אורח נטה ללון" עגנון חוזר לעיירה בה נולד. בבוצ'אץ', שבספר קוראים לה שבוש, עומדת הקהילה היהודית על סף חורבן. בימיו הראשונים של הרומאן המספר, בן דמותו של עגנון, מתאר את תחילת הסוף באמצעות דימויו העלוב של בית המדרש. למרות זאת, ואולי בשל זאת, הוא לוקח לידיו את מפתחות הבית ומבלה בו זמן רב כפי שעשה בילדותו. על אף אכזבתו מכך שספרי חסידים שנלמדו נעלמו, המספר מצליח למצוא "חיים" במעט העושר שעוד נותר. בעולם הספרים העצום והבלתי מושג, גילויו מזכיר לי את הענווה ההכרחית בתשוקת הקריאה. הוא אומר: "עד שלא יעלמו הספרים המעטים שנשתיירו רוצה אני להביט בהם. ואני נוטל ספר וקורא בו עד לסופו. כל השנים הייתי נוטל ספר ומניחו, נוטל ספר ומניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי. פתאום ראיתי שיש בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. אף ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי"ן פנים לתורה, בפנים שאתה פונה לה היא פונה לך." לוּ אני מבקש להביט בעצמי בזכות אור הספרות, שבמיטבה היא אהבה מפוכחת לחיים, אשוב ואפנה לספרו של אמן הכתיבה העורגת אל החירות, ניקוס קאזאנצאקיס; אשוב ואקרא ב"זורבה היווני". 

הסליחה - אנונימית או אישית

אביגיל

אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

בימים אלה של הרהורי נפש בחרתי לכתוב על היבט אחד מתוך נושא הסליחה והוא מידת האישיות שבבקשת הסליחה ובקבלתה, וזאת מתוך עיון במקור מקראי. 

בעקבות החטא הנורא, חטא העגל, שביצעו בני ישראל אל מול הר סיני בעוד משה נמצא אצל ה' ומקבל ממנו את לוחות הברית, מחליט ה' שלא לעלות בקרב עם ישראל אלא לשלוח את מלאכו לפניהם במקומו: ‘ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך’ (שמות לד 3-4). לשמע בשורה קשה זו פורץ העם באבל ומשה מתחיל בניסיונות שכנוע לביטול רוע הגזרה של ה'. בהמשך הוא אומר: ‘ויאמר אם נא מצאתי יחן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו’ (שמות לד 9). מילים אלו: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך אדני’ בוריאציות שונות, נשמעות גם במקרים נוספים (שמות לג 12, 13, 16) מפי משה ונראה שהוא משתמש בתפקידו ובמעמדו האישי מול האלוהים כדי לבקש את סליחתו וזאת אפילו לא בעבורו אלא בעבור כל עם ישראל החוטא. ואני תוהה מהי מטרתם של דברים אלה, שהרי ברור שמשה, שעליו נאמר: ‘ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים’ (דברים לד 10) ועוד דברים יפים וטובים אחרים, אהוב הוא על ה', ואם כך מדוע מזכיר לו זאת משה בתחילת דבריו? האם זוהי אינה אלא מניפולציה רגשית? ואם כך – האם היא לגיטימית? נראה ששיטה זו פועלת על ה' שכן הוא נענה לעתירותיו של משה ומסכים לבטל את גזרתו: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו’ (שמות לב 14).

משה בניו ויהושע בן נון

משה, מיכלאנג'לו

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

פרשת "וילך" היא פרשה קצרה, שלושים פסוקים בלבד. במרכזה של הפרשה מתואר תהליך העברת ההנהגה של עם ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיע עידן משה לסיומו, ואת מקומו תופס מעתה "משרתו" (שמות כד, יג ועוד), יהושע בן נון, מי שיעמוד בראש העם במלחמת כיבוש הארץ, כמתואר בספר הנושא את שמו.

שלוש פעמים נזכר יהושע בפרשתנו, כאשר מפעם לפעם גדלה נוכחותו ומתעצמת דמותו. בפתיחתה של הפרשה (פסוקים א-ו) נואם משה בפני העם, מספר להם על החלטת ה' שלא להתיר לו להיכנס לארץ ומזכיר שה' הוא שילחם לבני ישראל במלחמתו לכיבוש הארץ, אף שיהושע הוא שנבחר לעבור לפני העם בדרכו שמה. לאחר מכן כבר עולה יהושע על הבמה ומשה נושא דברים באזניו שלו, "לעיני כל ישראל", ומחזק את ידיו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם" (פסוק ז). ואילו בהמשך הפרשה אומר ה' למשה: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצוונו" (פסוק יד), ובשלב זה יהושע הוא הנמען העיקרי של דבר ה'.

אור: שמחה , בריאה, גאולה

 דברי הנחמה שבישעיה ס, א-כב פותחים במילים: "קומי אורי כי בה אורך וכבוד ה'

עליך זרח".

הנביא פותח את דבריו בקריאת עידוד לירושלים: "קומי אורי", דהיינו: קומי ושמחי (והשווה ”ליהודים הייתה אורה ושמחה" [אסתר ח, טז]), וסיבת השמחה: "כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". כבוד ה' הוא אורה של ירושלים, וראו לדוגמה: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב). שני הפעלים שבכתוב, "בא... זרח" מזכירים לקורא את הכתוב בברכת משה שבסוף התורה, ערב הכניסה לארץ כנען: "ה' מסיני בא וזרח משעיר..." (דברים לג, ב), הד לימי גאולתו הראשונה של עם ישראל ביציאת מצרים. גם פסוק ב שבדברי הנביא אוצר בחובו זכרונות מן הגאולה הקדמונית: "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יֵראה". ההבדלה שבין ישראל שעליהם נוגה האור, לבין הגויים השרויים באפלה חוזרת אל ההבדלה שבין ישראל והמצרים במכת החושך (שמות י, כג), ובהבדלה זו מהדהד כגם מעשה ראשית הבריאה: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א, ד). ניתן איפוא לגלות בדברי הנביא משקע כפול, משקע הבריאה ומשקע יציאת מצרים. לשני המשקעים הללו חותם של ראשית - ראשית העולם וראשית העם.

"כי קללת אלהים תלוי"

מגילת המקדש

 פרשת "כי תצא" פותחת בחוק שעניינו בנשיאת נשים שנלקחו בשבי בעת מלחמה. מותר לשאת "אשת יפת תואר" שנלקחה בשבי, אך רק לאחר שניתנה לה תקופה של חודש ימים כדי לבכות את בני משפחתה (כא, י-יד). מכאן ואילך מופיעים חוקים נוספים אשר הקשר הענייני בניהם רופף, והם צמודים זה לזה על דרך האסוציאציה. כך למשל, לאחר החוק על השבויה שבסופו נאמר:  "והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה..." (פסוק יד), בא החוק העוסק בדיני הבן הבכור ופתיחתו היא במילים: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה..." (כא, טו). כיוון שדובר בחוק זה על יחסי אבות בנים, הובא אחריו חוק העוסק בבן סורר ומורה. דינו של בן זה הוא חמור: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..." (כא, כא), ואזכור עונשו של הבן גרר אחריו חוק אחר שעניינו בהוצאה להורג: "וכי היה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת ה' תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' נותן לך נחלה" (כא, כב-כג). בחוק זה נעסוק להלן.

תעודת חוקים הכתובה בסגנון חוקי חמורבי

המצבה שעליה נחקקו חוקי חמורבי

קבוצת ארכאולוגים בראשות פרופ' אמנון בן-תור וד''ר שרון צוקרמן מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית חשפה באתר החפירות בתל חצור תעודה מהמאה ה-18-17 לפנה''ס שעליה כתובים חוקים בסגנון חוקי חמורבי הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו. זו הפעם הראשונה שבה נמצאה בישראל תעודה המתייחסת לחוקי חמורבי. חוקים אלה דומים לחוקים באותו עניין הכלולים בקודקס חמורבי, וכן לחוקים הקשורים בנזקי גוף מסוג 'שן תחת שן' הנזכרים בספר שמות. חמורבי, מלך בבל, שחי במאה ה-18 לפנה''ס, חוקק והנהיג קודקס חוקים שהוא הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדום. ידוע כי החוקים שימשו השראה לחוקי המקרא הנוגעים ליחסים בין אדם לחברו. תעודת הטין שנחשפה כתובה בכתב יתדות בשפה האכדית. המילים, שפוענחו עד כה על ידי פרופ' וואין הורוביץ הן ''אדון'' ו-''עבד'', ומילה הקשורה לחלקי גוף, כנראה ''שן''.

מות אהרן בראי המדרש

פרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית בירושלים

בין שלל נושאיה של פרשת "עקב" – כגון ההבטחה לגירוש תושבי כנען מפני בני ישראל, הצו לשמור את דרך ה' ומצוותיו, סיפור מחדש של מעשה מתן תורה וחטא העגל – נמצא גם אזכור קצר של מות אהרן. האזכור מופיע במפתיע בסיום סיפור מתן תורה: "ואפן וארד מן ההר [דברי משה] ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו כאשר ציווני ה'" (דברים י, ה), ומיד בנשימה אחת לאחר מכן: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם, ויכהן אליעזר תחתיו" (פסוק ו). לא רק האזכור החטוף של מות אהרן בקשר למתן תורה דורש את הסברו, אלא גם העובדה שעל פי המסופר בספר במדבר (כ, כב-כט) מת אהרן בהר ההר אשר "על גבול ארץ אדום" סמוך לסיום המסע במדבר ולא ליד הר סיני ובסמוך ליציאת מצרים!

חז"ל שחשו בקושי כפול זה פתרו אותו על דרך המדרש. תחילה בקשו להסביר את סמיכות הפרשיות שבין מתן תורה ושבירת לוחות הברית לבין מות אהרן (כהופעתם בספר דברים). וכך נאמר בתלמוד הירושלמי (יומא א, ה [לח ע"ב] : "אמר רבי יודן בר' שלום: למה סמך הכתוב את מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך, שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות". סמיכות העניינים שבטכסט – אף שלא היה לה יסוד במציאות ההיסטורית – מלמדת, אומרים חז"ל, כמה קשה לפני הקב"ה לחזות במותם של צדיקים, אירוע טראגי נורא שכמוהו מבחינת האל כשיבור הלוחות בשל חטאי העם.

ספר חדש: "נח וספריו"

עטיפת הספר

אריה עמיחי, אוניברסיטת פרינסטון

הספר "נח וספרו/יו" שיצא לאחרונה בעריכת פרופ' מיכאל סטון, אריה עמיחי וד"ר ורד הלל (הוצאת SBL) עוקב אחר מסורות בתר-מקראיות הנוגעות לסיפור נח והמבול. חלקו הראשון כולל מאמרים העוסקים בקטעים שיוחסו ל"ספר נח" שאבד, כולל קטעים מספר חנוך, המגילה החיצונית לבראשית מקומראן ומסורות שהתגלגלו לספרות ימי הביניים. החלק השני עוסק במסורות ופירושים לסיפור נח בתרגום השבעים, בספרים החיצונים, אצל פרשנים יהודיים דוגמת יוספוס, פילון וחז"ל, וכן במסורות נוצריות (כולל באמנות הנוצרית הקדומה והספרות הגנוסטית) ובקוראן. לרגל צאת הספר מראיין אריה עמיחי את פרופ' מיכאל סטון, פרופסור אמריטוס למדע הדתות וללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית.

פסיפס יוסף - העיצוב ומשמעותו

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מוצב בבניין רבין באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים

 אומנות הפסיפס היא סוג של יצירה פלסטית היוצרת דימויים פיגורטיביים באמצעות ציפוי שטח ביחידות חומר ססגוניות קטנות, לרוב של אבן. פסיפס יוסף מתאר את ארוע השיא של הסיפור - התוודעות יוסף אל אחיו: ’ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אֹתו כי נבהלו מפניו. ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי: ויגשו. ויאמר: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה‘ (בראשית מה 3-4).

על יצירת פסיפס יוסף

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

סקיצה בצבעי מים

בשנת תשס“ב נתתי סימנריון על סיפור יוסף לתלמידי תוכנית רביבים, שנועד לשלב בין ההבט המקראי-מחקרי לבין צרכי ההוראה בבתי הספר. לסימינריון נילוו שתי פעולות העשרה ייחודיות: הכנת פסיפס גדול ממדים על המפגש בין יוסף ואחיו וכנס מדעי רב-תחומי על סיפור יוסף. הפסיפס מוצג בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, סמוך למשרדי רביבים, ומהכנס התפתחה האסופה שערכתי, ’סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות‘ , שראתה אור  בהוצאת מוסד ביאליק. צילום הפסיפס (צילום: פרופ‘ זאב וייס) מופיע על כריכת האסופה. על הקיר בבניין רבין מתחת לפסיפס מצוי שלט שבו כתוב: ’הפסיפס "יוסף מתוודע אל אחיו" עוצב ונוצר באביב תשס"ב על ידי תלמידי שני המחזורים הראשונים של תכנית "רביבים" בהנחייתה האקדמית של ד"ר לאה מזור ובהדרכתה האמנותית של ד"ר שרה מלצר‘. 

סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

 סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות בעריכת לאה מזור

 בית מקרא נה,א (תש"ע), מוסד ביאליק 214 עמודים + א-טו

מאז ומתמיד שבה סיפור יוסף את לב קוראיו ברוחב יריעתו, באופיו הדרמטי, במורכבותו הפסיכולוגית, במסריו האמוניים, הרעיוניים, הערכיים והכלל-אנושיים ובעיצובו הספרותי. כתונת הפסים של יוסף, חלומותיו, השלכתו לבור, מכירתו לעבדוּת, עמידתו בפיתוייה של אשת פוטיפר, עלייתו המטאורית לגדולה, התוודעותו לאחיו ועוד שימשו מקור השראה בלתי נדלה להוגים וליוצרים בכל הדורות ובכל צורות ההבעה האנושית: בכתב ובעל-פה, בתרבות ה"גבוהה" ובתרבות הפופולרית, בסיפורת ובשירה, במחזאות ובקולנוע, במוזיקה ובמחול, בהגות ובאָמּנויות הפלסטיות. רישומיו של סיפור יוסף נטבעו גם בשלוש הדתות המונותאיסטיות – ביהדות, בנצרות ובאסלאם. האסופה האינטר-דיסציפלינרית המונחת עתה לפני הקוראים היא החיבור המרוכז ביותר הכתוב בלשון העברית על סיפור יוסף: חצייה "מקרא" וחצייה "ראי הדורות".

שבר לוח מתקופת הברונזה התיכונה

 תל חצור

ד"ר נילי ואזנה, האוניברסיטה העברית

אחת התגליות החשובות ביותר לענייני מקרא ומזרח קדום נתגלתה לאחרונה (ביום חמישי האחרון!).

תצא גם הודעה של הדוברות של האוניברסיטה, אבל מאחורי הקלעים הכל גועש: מדובר בשבר לוח מתקופת הברונזה התיכונה (מאה 18 לפה"ס) מחצור, שמכיל קטע מקודקס חוקים כמו-חמורבי וספר הברית (אבל לא זהה), כולל אזכור של שן (שן תחת שן?) ומעיד שבכנען המסורת הזו היתה קימת באלף השני לפה"ס. אמנון בן תור חשף ווויין הורביץ מפרסם. בינתיים כולם נורא מתרגשים, ומחכים לפענוח הרשמי.

מהי 'מהפכת זרים'?

על פרשת "דברים"

השבת, שבת "דברים", היא השלישית שבין "תלתא דפורענותא" והפטרתה הם דברי הפורענות והתוכחה של הנביא ישעיהו (א, א-כז). החל מן השבת הבאה, שאחרי ט' באב, תתחיל תקופה בת שבע שבתות ("שבעתא דנחמתא") שבהן יקראו כהפטרה בדברי נחמה הלקוחים מחלקו השני של ספר ישעיה (פרקים מ ואילך).

בנבואה המשמשת כהפטרה לפרשתנו מתאר הנביא בצבעים חריפים את חטאם של יהודה וירושלים: "...בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (פסוקים ב-ג). כן מקונן הנביא, תוך שהוא פותח את דבריו בתיבת "איכה": "איכה היתה לזונה קריה נאמנה..." (פסוק כא). ועוד הוא מדבר על עונשה-גורלה המר של ארץ יהודה: "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים" (פסוק ז).

מקל, שקד, סיר נפוח וכלוב קיץ

בירמיה א מתוארים שני מראות נבואיים המשמשים כחידות חזותיות–לשוניות מפתיעות. לשאלת ה' מה רואה הנביא, משיב ירמיהו: "מקל שקד אני רואה" (א, יא). תמונה זו מרגיעה ונעימה לעין, אך ה' פותר לנביא את החידה ופתרונו דרמאטי ומבשר רעות: "היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו" (פסוק יב), ואין "שוקד" אלא נחוש וממהר לפעול, וראו, לדוגמה, בנבואת נחמה של ירמיהו הרומזת לנבואה שלנו: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'" (לא, כח [והשוו א, י]).

על חינוך, הוראת מקרא והקניית ערכים בבית הספר

נורית (גת) מאירס, מורה ומחנכת

כתה

סוגיה שמטרידה אותי כבר כחודש ימים ונוגעת למבחני הבגרות – ציוני המגן. השנה הייתה זו הפעם הראשונה שהגשתי כיתות לבגרות בתנ"ך והייתה זו חוויה מאלפת מכמה בחינות.

ראשית היה עליי להתמודד עם שעון העצר שנע במהירות רבה לקראת ה-6/6 בעוד כמות הפרקים ללימוד הייתה גבוהה למדי. עניין ההספק שהפך להיות מהותי מאוד ככל שנקפו הימים והשעות פגע קשות ביכולת שלי ליצור עניין ועומק בהוראת המקרא והקשה עליי לחבב על התלמידים את החומר על אף היותו מעניין מאוד (לטעמי לפחות) משום שלימוד מתוך לחץ וצורך להספיק כמות גדולה של חומר בזמן קצר ביותר מנע ממני להכנס לדיונים מרתקים בשאלות יסודיות שהטקסט העלה ובכך גרם גם לתלמידיי לחוש שהמטרה כאן אינה חינוכית- ערכית אלא הגדלת הסיכוי להצלחה בבחינות בזכות הספק החומר.בחודש האחרון הייתה זו בדיקת הבחינות הרבות שהלכו והצטברו (מתכונות בכמה מועדים ומועדי ב' ואף ג' לתלמידים) דבר שעייף אותי נפשית ופיזית והפך את השבועיים שקדמו לבגרות למרתון בלתי פוסק של עבודה – כתיבת מבחנים ובדיקתם, השבתם לתלמידים ומעבר על הטעויות הבולטות, ניסיון עלוב משהו ללמד עוד פסוק/פרק/מזמור כאשר תלמידיי קורסים מעומס הבגרויות וההיעדרויות שנבעו מימי חופש לפני מתכונת/בגרות (לא עשו אצלנו מערכת מיוחדת וכך יצא שבמשך חודשיים לימדתי חצי כיתה או 2/3 כיתה וכמעט אף פעם לא יצא לי לראות את כלל תלמידיי) וההכנות למסיבת הסיום ובל נשכח את הים שקורץ ממש מעבר לחלון (באשדוד זה באמת כך) בקיצור – תוכנית הלימודים לא מתאימה לזמן המוקצב לה על ידי מערכת החינוך וכך נפגעת ההוראה – נפגמת הנאת המורה והנאת התלמידים מהיצירה הנפלאה הזו. התוכנית החדשה מאיימת אף יותר משום שמספר הפרקים ללימוד רק עלה וכך לצערי נראה שהמצב רק יחמיר לפחות אצלי.

משה גרינברג – זכרונותיו של תלמיד

פרופ' ישראל קנוהל, האוניברסיטה העברית

שיחתי הראשונה עם מורי ורבי פרופ' משה גרינברג ז"ל התקיימה ביום שני כ"ה בטבת תשמ"ג, 10 בינואר 1983 . בערבו של אותו יום באתי להפגש עימו בביתו ברחוב בנימין מטודלה שבשכונת רחביה. כשנכנסתי לחדר העבודה שלו התרשמתי מאוד ממראה מדפי הספרים העמוסים שלצידם היו תלוית שתי תמונות דיוקן: הדיוקן האחד היה מוכר לי, זו היתה תמונתו של חוקר המקרא הדגול, יחזקאל קויפמן שפרופ' גרינברג תרגם תקציר של חיבורו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית". הדיוקן השני היה של מורו של פרופ' גרינברג, באוניברסיטת פנסילבניה, אפריים אביגדור ספייזר, חוקר מובהק של ספרות המזרח הקדום. בהמשך השנים הבנתי כי צמד דיוקנאות זה מסמל את השילוב המופלא שאפיין את עבודתו המדעית של פרופ' גרינברג: המיזוג של קפדנות פילולוגית, עיון השוואתי מושכל בתרבויות המזרח הקדום והעמקה בתכנים האמוניים והרעיוניים של המקרא.

עבד אני לאשת אדוני

ארד זק, מחנך

ידיים מוכרות את פי הבאר מאטרות;

שפתיהם מלחשות שאהיה לברות.

אל הבור הריק נשפכות משטמות;

כיקיצת בלהות מחלום הקמות.


בספינות מדבר נישא על חולות;

קבין של שמים קווים של דבשות.

דומם מתבוננת שרת טבחות;

מן האופק לפתע בוקעות נאקות.

יפתח - השופט שאהבו לשנוא

כהפטרה לפרשת ’חוקת‘ נבחר, על פי כל מנהגי העדות, סיפור נצחונו של יפתח על בני עמון (שופטים יא, א-לג), וזאת משום שבמהלכו סוקר יפתח את תולדות המלחמות באזור שמעבר לירדן ומזכיר את ניצחון ישראל בימי משה על סיחון - נושא הנדון בפרשתנו (במדבר כא, כא-לא).

מתברר שבעל ספר שופטים איננו חוסך את שבט הסופר שלו כדי להטיל צל כבד על דמותו של השופט יפתח; מאחרוני השופטים המושיעים שקמו לישראל. זאת כדי ללמדנו כי אף שאלוהים שב וסולח לישראל על חטאותיהם, פעם אחר פעם, סבלנותו הולכת ופוקעת ורמתם של המושיעים שהוא מקים לעמו הולכת ומידרדרת (ואחרי יפתח ייזכר רק שמשון). כך קוראים אנו באי-נחת על נדרו המיותר של יפתח, המוביל להקרבת בתו היחידה (שופטים יא, ל-מ), וכך מזדעדעים אנו נוכח תגובתו על טרוניית שבט אפרים כלפיו ושחיטת ארבעים ושניים אלף איש מהם (יב, א-ז).

האם אנחנו באמת קונים ספרים?

אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

מי שעוקב אחר ההתפתחויות בתחום הספרים בעשור האחרון לא יכול שלא להסתחרר מהיקף התמורות-טכנולוגיות חדשות של הדפסה והפקה לפי דרישה,כאוס סביב זכויות יוצרים באינטרנט,פרוייקטי ענק של סריקת ספרים ברשת,ומאות סוגים של מכשירי קצה לקריאת ספרים מהקינדל והסוני דרך הסקיפ והנוק וכלה באייפד.

לאן השוק הזה הולך? בענני האבק שיוצרות הדרמות הטכנולוגיות,מתפלשות להקות נביאים שמציעים חזינות אפוקליפטיים ותרבותיים חמושים בתקדימים של שוק המוסיקה. חלקם מנבאים התרסקות סביב מגבלות זכויות היוצרים אחרים -פריחה מחודשת בגנים הסגורים של אפל ואמזון ויש המדברים על מודלים חדשים שיגדירו מחדש גם את המטען התרבותי של הספר.

דברי הספד בקבורתו של יעקב מילגרום

ב"ה כה בסיון תש"ע

ד"ר ברוך שורץ, האוניברסיטה העברית

מורי ורבי, פרופ' מילגרום, יעקב, ג'ייקוב, ג'ק.

אחרי שלושים שנה ביחד, הגיעה העת להיפרד.

כל שנה בסוף החורף, אנחנו מגיעים מחדש אל המלים 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. במשך הדורות, ברגע הזה – הציבור היה מתחיל להירדם ולנמנם. אבל אתה – דווקא במקום הזה התעוררת. בעולה במנחה ובזבח, בחטאת ובאשם, בטומאות הגוף ובטומאות התועבות, בנגעי הבשר והבית והבגד, בפרטי הפרטים של עופות אסורים ובדקדוקי דקויות של ביאות אסורות, בסדר העבודה ובאש זרה, בערכים ובחרמות– מצאת שיטה, מצאת שלמות, מצאת עולם מרגש, מצאת תורה מושלמת, מצאת אל חי וקיים. מצאת בקעה להתגדר בה, הקדשת לה את מיטב מאמציך ואת מירב שנותיך, וחשפת את האור הגנוז בתורת הכוהנים. נדבך אחר נדבך, ולבסוף בניין שלם. בזכותך, יותר לא ינמנמו ולא יירדמו. בחידושיך, במחקריך, בפירושיך ובספריך המדעיים והכלליים לא רק סללת דרך חדשה אלא פתחת אותה בפנינו, והיא עתה מורשת איתנה ובת קיימא, לכל דורות: את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום.

מאוצר בלום לגל של אבנים – קוים לדמותה של אוריינות יהודית חדשה

אבי ורשבסקי, (לשעבר) ראש מדור חברה ורוח במט"ח

נקודת מוצא

"... אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו הוה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו הוה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה ואדא דיילא מגיע לכתפו,פרשתבינא - דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילא עד פלגיה, [=מגיע לאדא דיילה עד למחצית גופו] וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא עד חרציה.[=וכולם מגיעים לפרשתבינא עד למתניו]"

(תלמוד בבלי, נדה כ"ד ע"ב)

קרוב לוודאי שמי שכתב את הברייתא הזו לא התכוון לסקור את הפרשי הגובה שבין חכמים בולטים לאורך תקופה של כ200 שנה,אלא לבטא רושם כללי בנוגע לעולם החכמים של "דור הולך ופוחת". תובנה זו כמעט מובנית ברפלקציה שלנו על עצמנו,אנו מלווים בכל דור בתחושה שהדור שקדם לנו היה טוב יותר בכל מה שקשור לידיעותיו,לעולמו התרבותי ולאוריינות שלו. התחושה הזו מתעצמת כאשר אנו באים לעסוק במה שמכונה "האוריינות החדשה", אותה אוריינות המתהווה לנגד עיננו מתוך האתגרים וההזדמנויות שמביא איתו העידן הדיגיטלי. כנגד התחושה שאוריינות זו מסמנת בעיקר ניוון ונסיגה באוריינות האנושית, התפרסם בסוף 2009 מחקר רחב היקף שנערך באוניברסיטת סטנפורד בראשות פרופ' אנדריאה לונספורד. המחקר של לונספורד ליווה 14,672 סטודנטים במשך 5 שנים ובחן את פעילות הכתיבה והקריאה שלהם.על פי המחקר ובניגוד לאינטואיציות הרווחות, הדור הנוכחי של הסטודנטים הוא כנראה הדור שכותב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית. למעלה משליש מפעילות הכתיבה הזו מתרחשת מחוץ להקשרים לימודיים בשעות הפנאי של הסטודנטים. בשורות הבאות ארצה לנסות למפות באופן כללי כמה ממאפייניה של אותה אוריינות חדשה ולהבין באילו מישורים היא מציבה אתגר בפני האוריינות היהודית ובאילו מישורים היא מהווה הזדמנות עבור האוריינות היהודית.

מהי אוריינות יהודית ?

עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך

ד“ר חיה שרגא בן איון, מכללת לוינסקי

מחקר אודות עמדות תלמידי כיתות ד – ו בבית הספר הממלכתי כלפי מקצוע התנ"ך

מעמדו של התנ"ך, כמקצוע חשוב ומקובל על לומדיו, מצוי בתהליך מהיר של פיחות. רושם זה מתבטא בשיח הציבורי והתקשורתי והוא מועצם לאורם של מחקרים. גם הירידה המשמעותית במספרם של הסטודנטים שנרשמים ללימוד המקצוע, וסגירתם של חוגים לתנ"ך במוסדות להשכלה גבוהה מעידים על היאצות תהליך הכירסום הזה.

חרף הסחף במעמדו של מקצוע התנ"ך מודים אנשי חינוך ורוח, כמו גם חוקרי מקרא, בחשיבותו ובערכו התרבותי-חברתי כגורם מלכד בחברה הישראלית השסועה, וכמשמר הזיכרון ההיסטורי בתודעה הלאומית שלנו. התנ"ך נתפס כמכונן התשתית התרבותית שלנו; מקור לשוננו, ספרותנו, חגינו ומנהגינו, והוא מהווה בסיס להגדרת זהותו של הישראלי החילוני.

להיות מורה

רות קרא-איוונוב קניאל, האוניברסיטה העברית

"כל דבר שבעולם כשמביאים אותו לשורשו יכולה להעשות בו השתנות ממה שהיה מקודם.

למשל, החיטה שרוצים לשנותה, לעשות ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשרשה, שהוא כוח הצומח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדו גשמים וילכלכו ויפסידו צורתה ותבוא לבחינת אין, שהוא חומר היולי, שהוא בחינת חכמה, כמו שנאמר 'כולם בחכמה עשית' " [המגיד ממזריטש, ליקוטי אמרים, יב ע"ב]

ההוראה היא דברים רבים, אך בודאי איננה מקצוע. היא יעוד, גורל, אולי מחלה (לפעמים מדבקת), שליחות, משימה סבוכה, ובעיקר מסירות נפש. אדם שהוא מורה אמיתי, יישאר כזה, בכל עת ובכל מצב, בלי קשר לתנודות החיים ולמציאות הסבוכה והמשתנה. מורה נשאר מורה, תמיד.

דימוי נוסף הקרוב לתפקיד הגורלי הזה, שרבים כאן שותפים לו, הוא של רפואה ושל מיילדוּת. בעצם אנו מדברים ברפואת הנפשות, ובחילוצן לעולם. מורה טוב יוצר אפשרות ללידה-שניה של נפשות רכות שזכו כבר בגוף, ועתה מתקינות את נשמתן.

דף עבודה על שמ"ב יג

גל מאיר (מחזור ח)

צירפתי כאן מעין דף בו כל תלמיד מסכם לעצמו את פרק יג בשמ"ב. הרעיון בדף הוא שהתלמידים ממלאים שורות של הדמויות השונות כמו שבמציאות ממלאים סטטוסים בפייסבוק. זו דרך לעשות ביבליודרמה בכיתה, שכן כל אחד נדרש להכנס לראשן של הדמויות, לרגשותיהן ומחשבותיהן. התלמידים מצאו את זה משעשע, אך גם מילאו ברצינות. [להגדלת הדף הקישו עליו פעמיים].

דברי זכרון למשה גרינברג

חיים שוורץ, האוניברסיטה העברית

ספר היובל לפרופ' משה גרינברג, שנפטר בשבת פרשת במדבר (15.5), נקרא "תהילה למשה". אך כשד"ר לאה מזור ביקשה ממני לכתוב כמה מילים לזכרו של פרופ' גרינברג שובש שם הספר בראשי וזכרתי אותו כ"תפילה למשה", והמשך הפסוק שם גם כן עלה: "איש האלהים". בתחילה חשבתי לסרב לבקשתה. ישנם רבים וטובים אשר זכו לשבת בשיעוריו של גרינברג ואשר מכירים את מחקריו ותורתו יותר ממני, ולהם ראויה מלאכה זו. אומנם התמזל מזלי וזכיתי למספר פגישות ספורות עימו, אך לא ניתן להשוות את הדבר ללימוד משותף לאורך זמן. בנוסף, לאור פגישותיי עם פרופ' גרינברג, הדימוי של 'איש האלהים' – אדם הבקיא במקרא ובעולמות שמסביב לו, וכן אדם בעל שיעור קומה ורוחב דעת יוצאים מגדר הרגיל – גרמו לי לרצות אומנם לנוע, אבל לעמוד מרחוק. אך כפי שאומרים חז"ל, על קברות ישראל יש לעשות נפש, כלומר מבנה המוקם על הקבר לזיכרון הנפטר, ולצדיקים, ובמקרה שלנו, אף לתלמידי חכמים ולחוקרים "דבריהם הם זכרונם", ועל כן אשתדל להביא מקצת מדברי פרופ' משה גרינברג.

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג

בעזרת השם

פרופ' אוריאל סימון, אוניברסיטת בר אילן

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג

כידוע אי-אפשר לנחם את מי שמתו מוטל לפניו. אבל אפשר לנסות לתת ביטוי לאהבתנו הגדולה לנפטר, לכאבנו המר על הפרידה ממנו, ובעיקר - לשרטט כמה קווים של דמותו כדי לקבע אותה בזכרוננו. ואכן אני מכוון את דבריי בראש ובראשונה לנכדים, על מנת שידעו שאבי משפחתם שהלך לעולמו היה לא רק סבא אוהב ואהוב, אלא איש גדול בישראל.

הסבא שלכם בוודאי לא חשב מעולם שמזמור ט"ו, שבו מתוארות התכונות והמידות של האיש ישר הדרך שיש לו מקום בבית ה', מתאר אותו. אבל זה שנים שאני ידעתי בוודאות שזה כך, ולכן אקרא את המזמור הזה לזכרו:

מזמור לדוד

ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך?

הולך תמים, ואוהב צדק, ודובר אמת בלבבו.

לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו.

נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר.

כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח.

עושה אלה לא ימוט לעולם

התכונה הבולטת ביותר של משה גרינברג היתה יושרו העילאי - ""דובר אמת בלבו" . תמיד חשבתי שהוא פשוט לא יודע לשקר, שהאמת ורדיפת האמת נטועים בלבו וכמעט מובנים מאליהם. האמיתיות שלטה בלבו פנימה, בדיבורו, ביחסיו עם אנשים אחרים וכמובן בעבודתו המדעית. בעברית שלנו חדשו את המילה 'יושרה' כתרגום של המילה האנגליתintegrity , אבל התרגום הזה אינו מצליח לבטא את עיקרה של המילה האנגלית, והוא שהיושר איננו תכונה נפרדת ועצמאית, אלא פועל יוצא של השלמות של האישיות, שכולה מקשה אחת. זהו סוד זקיפות קומתו הגופנית והרוחנית, עוצמתו המוסרית ואצילותו. כי אכן אציל הרוח היה האיש האהוב הזה.

יהושע שלי- הלנו אתה אם לצרינו?

עידו גידלי, מחנך

זה לא פוסט מתחכם, או שנון, או מחדש. זו קריאה למחשבה משותפת שבאה מתוך מצוקה אישית שלי, מתוך תחושה אישית של חוסר אונים בזוויות הוראה המוכרות לרובנו, אם לא לכולנו.

היום ניסינו לגעת בכיתה במורכבות הוראת ספר יהושע. השיחה נסובה הלוך ושוב סביב צירים שונים-פוליטיקה, מוסר, העדרו, הצדקות לאומיות וקיומיות, שלילתן וכו' וכו'. אבל בין לבין, היה נדמה לי שמה שתומך את הדיון לכל אורכו הוא פחד טמיר וגלוי בו זמנית של רובנו מהסיטואציה המוכרת והחמוצה הזו, בה אנו עומדים בכיתה הרגועה (סליחה על האופטימיות הרגעית) כשלפתע מכה איזה נחשול מתלהם של גזענות מצד התלמידים- חזק, מהיר, בלתי מתפשר,ובעיקר, מייאש.

עגנון וחג השבועות במסורת המיסטית

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'אם אין כאן כל מאורעותיהם הזכרת נשמותיהם ודאי יש כאן.

וטוב ויפה שניתן להם שם ושארית בכתב עברי ובלשון הקודש'

שמואל יוסף עגנון, האש והעצים, עמ' של

עד עולם הוא שם הסיפור בו חותם שמואל יוסף עגנון את הכרך השמיני של כל סיפוריו, האש והעצים, שבדפיו האחרונים הוא מעלה את זכרם של העדים המעלים מתהום הנשייה את אשר היה ואיננו עוד, וזוכרים בעיני רוחם את שירד לטמיון, ומציבים לו ציון בשמים ובארץ, כנגד כל הסיכויים: 'כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם (האש והעצים, ירושלים ותל אביב תשל"ד, עמ' שלב).

להמחיז את התנ"ך, לא מה שחשבתם

נדב חרובי, מחנך

כריס הריסון

כריס הריסון. מה הוא חוקר? למשל את האופן בו עיצובו הגרפי של סרגל ההתקדמות (Progress Bar) משפיע על תפיסת הזמן שלנו – כלומר, כיצד לגרום לאנשים לחשוב שהדברים שהם מורידים מן האינטרנט יורדים מהר יותר ממה שהם יורדים באמת, בעזרת כל מיני גרפיקות.

הבשלה

רות קניאל, האוניברסיטה העברית

הָאוֹר נֶאֱסָף לְמִקְוֶה, כְּוִיָּה,

לִפְקַעַת חֲשׁוּכָה, אֲטוּמָה.

אָז מִן הָאָרֶץ צִפּוֹר הַנְּשָׁמָה

מַמְרִיאָה לַשָּׁמַיִם וְנֶהֱפֶּכֶת רוּחַ.

בַּנַּחֲלָה הָרְחָבָה, בַּמְּנוּחָה הָרַבָּה,

הָרוּחַ בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה

 וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלָה.
וּבַמָקוֹם הַהוּא אֵין מַבְדִּיל עוֹד

בֵּין מַיִם לַמַּיִם,

בֵּין גּוּף לְעָפָר.

[יאיר הורביץ]

תורת האלכימיה מספרת שניתן להמיר חומרים, להפוך חומר אחד לחומר אחר, להפיק זהב מתבן, פרי מקליפות. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, אני מרגישה שדווקא בעולם מאד דינמי, קשה לפעמים להשתנות. התנועה מסביב לא בהכרח מתקינה את הכלים הפנימיים להצליח לעבור באופן זורם ממצב למצב בתוכנו. ואולי אפילו להפך. ככל שיש יותר רעש בחוץ, כך קשה יותר להקשיב לקולות פנימיים, ללחישות ולרחשים דקים, כי צריך להיענות לקריאות אחרות, חיצוניות ורמות. החרדה תופסת את מקום הסקרנות, העול את החדווה. הרעש החיצוני מייצר שיתוק של המערכות הנפשיות ושל הנפש הפרטית. ובכל זאת, האלכימיה מאמינה שניתן לשמור על הגרעין העצמי ומתוכו להתחדש, למרות הכאוטיות מסביב. להתעצם מכוחה. ניתן להשתמש בתנועת היקום כמנוף להנעה של המהות היחידאית והסודית שלנו. גם לאחוז בחומר אחד וגם להיות שוב ושוב אחרים.

תמונת ראי

נדב ברמן, מחנך

בצפון-מזרח רמת הגולן נמצא העַסָנִיָה, תל עליו מוצבות טורבינות המייצרות חשמל על ידי שימוש ברוחות הרבות המנשבות במקום. ברגעים של בדיחות הדעת (או אולי דלילות חמצן?) חשבו מי מאיתנו שאולי הטורבינות הללו הן היוצרות את הרוח, כמו מאוורר גדול, ולא להיפך...

תמונת ראי (אוקטובר-אלול 2005)

מסדרונות שקופים, מוארים;
צינורות ארוכים, חִוורים.
פסים רכים של זוהר;
ומתוק האור לעיניים.
 הקיצור:
בורקות להן קרני השמש
אל תוך מקלחתי - - -
בוקר. לפתע
לתומי חשבתי
כי אפשר ובטעות גורסים אנו
כי בשמש מְקוֹרן,
ומשם מוטלות הן לכל עבר.
אולי יוצאות הן
מכל עצם ועצם בעולם
אשר מאיר הוא -
ויחד, יוצרות הן את השמש?
אולי רק חיבור האור שלהן
יכול ליצור כזו שמש גדולה,
מאירה, חמה?
ומדוע, בעצם, להניח
דוקא את ההיפך?
השנה חש אני שילדי כיתתי
מלמדים אותי שספק יוּמי זה
הוא ודאי נכון: מורה, לעיתים,
הוא אך השתקפות טוּב תלמידיו.
אשרַי.

זה לא רק בית ספר: המקומות שבהם אנו מורים

תמי וייס, מחנכת

זה לא תמיד קורה בכיתה. לפעמים זה קורה במסדרון רועש, בשיחה חטופה בחצר, או ברגע של שקט מול שולחן ריק. המקומות שבהם אנו מורים הם לא תמיד אלו שמופיעים במערכת השעות

ר' הונא בשם ר' אמי אמר: למה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום? שהוא מקום עולמו.

שב במקום שלך! אולי כבר תחליפי מקומות? מי קם? מי כאן? שב פה. צא החוצה! כאן לא מדברים. Ma.com. למה תפסת לי את המקום? זה המקום של המורה! למה אני פה? כמה מקום עלי לפנות? ולמי יש יותר מקום? של מי המקום? יש לכם מספיק מקום? יש לכם מקום בטוח?

אומרים שבגיל ההתבגרות כל ילד מחפש את המקום שלו: בין הבנות, בין הבנים, באמצע, ליד החלון או בצד. וגם אני מחפשת את המקום שלי.

לקסיקון מקראי חדש

ידידיה עציון. מחנך

לנוחותכם החלטתי לנסח לקסיקון מקראי המבוסס על חוויותיי כמורה למקצועות היהדות וכמחנך.

אירוניה – "המממ..." אני אומר לעצמי בעודי, חורק שיניים מול כיתה חסרת רחמים, "זוכר מה היית עושה בשיעורי תנ"ך בתיכון? או אפילו ביסודי?". להרחבה ע"ע מידה כנגד מידה.

הגישה המסורתית – "אין ילד רע יש ילד שרע לו".

הגישה הביקורתית – הגישה הרווחת כלפי המורים בישראל. אני גיליתי שיש המון מה ללמוד מהמון דמויות בחדר המורים. כל כך הרבה אנשים שבניגוד לדעה הרווחת יכלו להצליח מאוד במקומות אחרים אבל מתוך תחושת שליחות וכשרון רב מוציאים מים מן הסלע (מצטער – זו לא רשימת ניבים). כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמוהם.

זוליכה

אמתי מור, סופר ומחנך

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" בראשית לט 7

[אשת פוטיפר, המכונה במסורת המוסלמית "זוליכה" האשימה את יוסף, משרת בעלה, בניסיון לאונס, לאחר שסירב לחיזוריה]

"תשוב לפני ארוחת הערב?" פנתה זוליכה אל פוטיפר בזמן שאיפר את עצמו לקראת ישיבת השרים השבועית. היא קיוותה שיענה בשלילה, הרי רצתה להישאר לבד הלילה. לפתע הבחינה כי ממקום מושבה, שהיה מאחוריו, הוא נראה לה קטן כל-כך. ושפוף. הוא לא הזכיר במאום את הגבר הצעיר מלא המרץ, טעון התשוקה וחדור התאווה, שהיה כשהכירו. אז היה הוא גבוה, רחב כתפיים, צבע עורו היה זהוב ומבריק, בעיניו בערה אש חתולית שלא נזקקה מעולם לצללית איפור שתדגיש אותה. עכשיו ישב כפוף וחיוור, גוחן מעל התמרוקים כמו זקנה בלה, מתאמץ כל-כך לקראת פגישתו עם המלך. אך בכל זאת משהו בה, עמוק מאחורי הלב, משהו נוסטלגי, קיווה שיגיד כן. כמו לפני שנים, כשרק התחתנו. אז הייתה שואלת אותו רטורית, לפני שהיה עוזב את הבית "תשוב אליי?" ולא צריכה הייתה לחכות לתשובה. היא ידעה והרגישה בכל גופה, כמה רצה אותה. כמה חשק בה, איך ערג אליה, ואיך בער כולו מעצם המחשבה עליה. "המלך ביקש שאשאר לדון עימו בכמה נושאים" ניערה אותה תשובתו. "יש חסרים כבדים במלאי התבואה..." הוא המשיך להסביר אך היא כבר הפסיקה להקשיב. עוד לילה צפוי לה לבד. במיטת האפריון הגדולה, בין סדיני הפשתן הסגולים, הכהים, המאיימים. שוב תשכב בודדה. מחד גיסא, היא שמחה. או ליתר דיוק, חשה הקלה. שוב לא תצטרך לשמור על השקט ולנוע באופן מדוד ומוקפד, כמו שהייתה עושה כשנחר לידה, עת הייתה מפליגה בחלומותיה לאיים הרומנטיים שלה. אלו בהם הייתה רצה עירומה על החוף, נותנת לשיערה להתבדר ברוח, מצחקקת, מצפה לאהובה הדמיוני, יוסף, שישיג אותה כבר, שיתפוס ויפיל אל החול. ויישק. "אוי יוסף" חשבה לעצמה "הלילה אהיה לבד. אתפרע, אשתולל, אצעק. הלילה נדהר בצהלה, רק אני ואתה". מאידך גיסא, התעצבה על עצמה. איך הפכה לקלישאה חבוטה של אשת שר. לא נותר לה דבר מלבד הדמיון. חלומות הפכו להיות כל עולמה. הרי לא תעז לעולם, כך חשבה, לממש את אהבתה לנער העברי היפה. הרי היא אשת פוטיפר. מי שעתיד היה להיות יד ימינו של פרעה, ולא ייתכן שרבב מסוג זה ידבק בו. היא לא תעז. "לפחות לדמיין מותר לי" הייתה מצחיקה את עצמה, לעד בליווי דמעה קטנה.

גבולות הם עניין מסוכן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ראיון חוצה גבולות עם ד"ר נילי ואזנה

שלום לך ד"ר ואזנה. אני שמחה לארח אותך בבלוג שלי ’על מקרא הוראה וחינוך‘. 
בשנת תשס“ח ראה אור ספרך, 'כל גבולות ארץ - גבולות הארץ המובטחת במחשבת המקרא על רקע המזרח הקדום' (הוצאת מוסד ביאליק). המילים הראשונות ב‘פתח הדבר‘ שלך, אלה שבחרת כמוטו לספרך, הן שחקר גבולות הוא עניין מסוכן. מדוע מסוכן לחקור גבולות?

"Good fences make good neighbors" אומר פתגם אנגלי מן המאה השבע עשרה, ובכל זאת העיסוק בנושא הגבולות מסוכן, יותר מהרבה נושאים אקדמאים תיאורטיים. החיבור המשולש אל-עם-ארץ – ה-נושא בה"א הידיעה של מרבית הספרות המקראית – ממשיך ומעסיק את ההגות היהודית והישראלית עד היום, ומהווה נושא לשיחות סלון של ערב יום שישי. אין אדם בארץ שאין לו דעה על גבולות הארץ בהווה בעבר ובעתיד, ויש לכך השלכות מיידיות לגבי עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות, ובמקרים מסוימים גם לגבי מעשים. ברור שהמקרא, שיצר את תפיסת 'הארץ המובטחת' הוא נקודת המוצא לכל הדיון. זה היתרון הגדול של העיסוק בנושא זה, אך בכך טמונה גם מלכודת שמקורה בשימוש מעוות וחלקי בתוצאות המחקר. ציינתי במבוא לספרי ואני חוזרת ומבהירה שחקר המקרא נועד להבהיר את הכתוב על רקע זמנו, ושאין בדברים כדי לפתור ישירות סוגיות עכשוויות. אני כן סבורה שהעובדה שהמקרא הוא רב-קולי ומכיל קשת רחבה של דעות בכל נושא כמעט, מלמדת רבות על אודות גישה שאיננה דוגמאטית ומחנכת לצניעות אידיאולוגית. באופן פרדוקסאלי הפתיחות המחשבתית ניתנת להילמד דווקא מן הספר שקוּדש בזכות תפיסתו כ'דבר אלוהים חיים'.