הקניית הרוח הלאומית

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת בשלח - שמות יג, יז  - יז, טז 

 חציית ים סוף - Wilhelm Kotarbiński

פתיחת פרשת בשלח מספרת את סיפור היציאה ממצרים בעיקרו: קיימת דרך קצרה אל הארץ ודרך פתלתלה. הדרך הקצרה עוברת דרך הפלשתים - עם מלומד מלחמה, והסכנה שהעם היוצא מבית העבדים ייתקל במלחמה ויחזור על עקבותיו למצרים. הנימוק הוא לא שהעם יובס במלחמה אלא שיקבל פיק ברכים. כלומר, כדי להגיע לארץ יש צורך בחוסן נפשי, בביטחון, ולזה העם טרם הגיע, ולכן נבחרת הדרך העקיפה, היא דרך המדבר. 

ונקודה נוספת, משה לוקח עמו את עצמות יוסף לקברו בארץ האבות. האמירה כאן משמעותית: יוסף, שהיה בכיר במצרים, לא נקבר ביוזמת המשפחה בכנען, אלא הוא יילקח עם משה, אבי היציאה הלאומית, שמוצא לראוי גם ביציאה החפוזה להתפנות לשאת עמו את עצמות יוסף. יש כאן משמעות סמלית: הזיקה לארץ, שם השורשים.

ועוד: ה' הולך לפני העם בעמוד הענן להנחותם בדרך, להאיר להם יומם ולילה. זאת הפעם היחידה שנאמר בה במפורש, שה' מנחה את העם כזרקור, ללמדנו על הקרבה העצומה של אלוהים לעם בעת המסע לארץ. הסמליות כאן היא שאלוהים איננו נוטש את העם ובפרט כשהוא חסר אונים במדבר בשל החשיבות המכרעת של ההליכה לארץ האבות, שניתנה לעם על ידי אלוהים.

אנו רואים כאן את הפן האלוהי של המקרא: אלוהים יוזם את רדיפתו של העם היוצא ממצרים, הוא המכביד את לב פרעה לעשות כן. כאשר יובס פרעה, ידע העולם כולו מי הוא האלוהים. ואכן, פרעה רדף בראשות צבאו על מרכבותיו. ומשעמד הצבא המצרי מול העם, השתלט עליהם פחד גדול והתעוררה בהם חרטה: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?" (יד, יא), ותשובתו של משה: "אַל-תִּירָאוּ... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (יד, יג-יד). האמונה המקראית חסרה מאוד לעם. העם חסר ביטחון, ובעמקי לבו איננו משוכנע שעשה טוב כשעזב את מצרים, שאמנם היא בית עבדים, אבל בכל זאת יש שם ביטחון פיזי וכלכלי. כאן ניצבת השאלה אומה מהי? ואנחנו עוקבים אחרי תהליך ההתהוות. גישת המקרא מדגישה את עיצוב האופי המנטאלי של העם. עם צריך לרצות להיות עם. תחושת הנחישות והגאווה הלאומית לקויה אצל דור יוצאי מצרים. הם נתונים להשפעת הפיזיות, לשקט החומרי, אבל לא מעבר לזה. השחרור מהשעבוד טרם מומש גם אם הם כבר מחוץ למצרים. ולשם כך האלוהות, הענן, האמורה להעניק את הביטחון. אלוהים משרה ביטחון, אבל יש להמחיש זאת מכיוון שהמופשט קשה מדי לאימוץ. וזה ייעשה באמצעות נס בקיעת ים סוף. כך גיבשו נפש עצמאית של אומה דרך ההתוויה האלוהית באמצעות הנס, כלומר, השליטה בטבע לצרכים הלאומיים הספציפיים. היציאה ההיסטורית גופה עדיין איננה מגובשת דיה כך שתהווה מופת, ולכן זקוקים לאות הטבע, הוא הנס שאותו חווים ושזקוקים לו כל כך.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013