החוק ואנושיות החברה

ד"ר צפירה גתי, לשעבר ביה"ס לאומנות, אוניברסיטת קייפ טאון

פרשת משפטים - שמות כא 1 - כד 18

משה ועשרת הדברות, רמברנדט

ובכן, אלוהים התגלה לעם וזוהי ההתגלות הגדולה של הר סיני. מעמד הר סיני ואלוהים נתנו לעם את עשרת הדיברות דרך משה. זוהי ההצהרה הגדולה, שהיא מעין ברית בין אלוהים והעם ובין העם עם אלוהים, עם התחייבות של נאמנות שלא יהיו אלוהים אחרים, ועם דיבר השבת המיוחד של עבודה שישה ימים בלבד בשבוע, ועם דיבר כיבוד ההורים, ועם הצווים המוסריים לא תרצח ולא תחמוד. אז מה הלאה בפרשת העם המתגבש לאומה במדבר?

יש משהו אחר, שבעצם איננו אחר כל כך, והוא מהותי מאוד: פרשת משפטים. לא הכרזה של פרינציפים של עשרת הדיברות אלא כעין ספר חוקים פרגמאטי. אם אתה עושה כך וכך והוא חטא פלילי, יש עונש והוא מדוד ונקוב. אין הפקרות. ובכן, מתברר שההכרזה הגדולה, הדקלרציה של עשרת הדיברות, היא כיוון, מצפן שלפיו צריך להתנהג. אבל יש דיבר לא לרצוח וזה לא אומר שלא הורגים ורוצחים. למדנו בעשרת הדיברות את העיקרון, אבל התורה מציאותית ופרגמאטית ולפעמים אנשים פוגעים אחד בשני ואפילו הורגים, ואם זה קורה, על החברה לדעת מה לעשות, כלומר, עליה לפעול על פי מערכת חוקים מפורטת, שמביאה בחשבון את האפשרויות וגם מקבלת הוראה איזה עונש לתת ובפרופורציות ההולמות. בקיצור, חברה בלי חוק היא לא חברה. היא תוהו ובוהו.

עניין נוסף חשוב הוא הצד השני של המטבע. אם יש חוקים המבוססים על מקרים מהחיים שהם פשע שיש עליו עונש, אז הצד ההפוך הוא שכל מה שלא נקבע כפשע מותר. כלומר, נותנים בזאת חופש לאדם: אתה יכול לעשות הרבה מאוד לפי רצונך, מחשבותיך, אבל "פרט ל", "חוץ מ". ואני חוזרת, יש כאן כמובן הגבלה, אבל מצד שני יש לאדם מרחב עצום להיות חופשי. הנה לכם דוגמה על דרך המחשבה של התנ"ך להגביל, אבל לתת מרחב גדול. ההגבלה איננה אקראית אלא לפי קווים מוסריים ברורים, שמוצאים אותם בעשרת הדיברות.

יש לתת את הדעת כיצד נפתחת פרשת משפטים. היא נפתחת בעניין העבד העברי. שימו לב לדבר חשוב ביותר: התורה לא דורשת לבטל את העבדות. אין כאן מהפכה חברתית קיצונית. אבל התורה לא מתלהבת מעבדות של עברי, כלומר אחד מבני ישראל, ולכן היא קובעת זמן לעבדות: שש שנים, ובשנה השביעית יֵצא העבד לחופש. כי חופש זה העיקר. שוב, לא מהפכה חברתית אבסולוטית, אבל דאגה במסגרת המציאות להביא את המצב לכך שלא יהיה עבד שיישאר בעבדותו לתמיד אלא ישתחרר כעבור שש שנים. התורה מדגישה שהעבד יוצא לחופשי חינם, זאת אומרת שהעבד לא משלם לאדון על השחרור. זוהי הכרזה מרכזית בתורה על כבוד האדם ועל עיקרון החופש של האדם.

מובא כאן גם חוק חשוב העוסק במעמד האישה. גבר יכול לשאת יותר מאישה אחת, אבל לאישה יש זכויות: עליו לספק לה אוכל, מזון, בגד ללבוש וגם עונתה - הייחוד המיני, כשהכוונה לאפשר לה להיות אמא.

ובעניין העניים: שוב התורה לא תציע מהפכה סוציאליסטית של שוויון כלכלי, אבל היא תדאג לעניים. כך, אם מישהו לקח הלוואה, ואין ביכולתו לשלם חזרה, אסור למלווה לקחת מהלווה העני את הכול, כמו כסותו, לבושו. יש כאן הגנה בסיסית על העני. 

קטע אחר בפרשה מעניין וקשה במיוחד. אלוהים מזמין את משה, אהרון אחיו ועוד שבעים מזקני ישראל לבוא אליו. רק משה ניגש ממש אל אלוהים. ואז משה ואהרון אחיו והזקנים, המנהיגים של העם, עולים בפעם השנייה ורואים את אלוהים (פרק כד). אני חוזרת: נאמר שהם ראו את אלוהים. הם חזו באלוהים, כלומר ראו אותו ואכלו ושתו במעין חגיגה.

מתי זה קרה? אחרי נתינת החוק, ללמד עד כמה הוא חשוב ומרכזי, עד כדי תיאור חי של ראיית האלוהים. אין עוד דבר כזה. הכוונה כאן להראות שבנקודה זאת של החוק אין אבסטרקציה, יש קונקרטיות שאנחנו מתקשים להבין אותה, אבל אנחנו מבינים את המשמעות: נתינת החוק לעם היא עניין שאולי אין שני לו בחשיבות, עד כדי ראיית האלוהים על ידי משה והמנהיגים.

אין צורך להזכיר כעת את שמירת החוק אצלנו במדינה, הפרשה באה להזכיר לנו את החשיבות העצומה של חברה המכבדת את החוק ונשמעת לו.

מי ראה  מי שמע

את האלוהים חזה

את חזות הכול את המהות

ומה כבר ניתן לראות אחר כך?

רק ירידה

משא העם.