מאה ילדים – מאה אנשים

תומר שני, האוניברסיטה העברית

"מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר...עכשיו...היום – אנשים הם." (יאנוש קורצ'ק)

לב ליבה של העשייה החינוכית, הדבר החשוב ביותר בכל עשייה שכזו - בבית הספר, במשפחה, בתנועת הנוער - הוא היותה קשר ושיתוף בין בני-אדם: הידיעה שהמורה מחד גיסא, והחניכים/התלמידים מאידך גיסא - אינם רק 'פונקציה', 'כלי ריק שצריך למלא', או 'לקוחות', אלא אנשים שלמים, עם מחשבות, תחושות ורעיונות משלהם. 

הטענה, כאילו אין מקום למורה להביע את דעותיו מול תלמידי תיכון, מחשש ש'ישחית' את מוחותיהם, היא טענה המזלזלת בתלמידים, מתייחסת אליהם כאל 'לוחות ריקים', ולא כאל צעירים חושבים ואוטונומיים בני 16-18. אמת, הם אולי עוד צעירים מכדי להצביע בבחירות או לנהל משק בית - אבל הם מסוגלים (למעט אולי מקרים קיצוניים ביותר) לדעת איזה מורה הם אוהבים ואיזה מורה הם אינם אוהבים, אילו תכניות בטלויזיה או פעילויות פנאי מעניינות אותם - מה מאתגר אותם לחשוב ומה פונה למכנה משותף נמוך ביותר. הם מסוגלים לחלום על העתיד ולהציב לעצמם מטרות, והם יודעים בדרך כלל להגיד אילו דעות והתנהגויות מעוררות בהם הזדהות.

כן, הם בגיל ההתבגרות, ואופייני שיהיו נוטים להתלהב בקלות מדמויות כריזמתיות ומלחץ חברתי, ולתת לרושם ראשוני להשפיע יותר מעומקם של דברים. אבל תכונות אלו לא ייעלמו (לצערנו) גם בעוד שנה או שנתיים, כאשר נדרוש מהם 'לעלות על מדים' ולתרום לחברה ולמדינה בה הם חיים (עד כדי חירוף הנפש...). אם התכונות הללו אינן פוסלות את הנוער הישראלי מלהחזיק נשק ביד, הן בוודאי לא פוסלות אותם מלקחת חלק בשיח מעמיק ומאתגר כבני אדם בוגרים.

יתרה מכך, אחד מתפקידיו של המחנך (כפי שאני מבין אותו), לא פחות מכפי שעליו לעודד את חניכיו-תלמידיו להיות ביקורתיים כלפי עצמם וכלפי סביבתם, ולסייע לפתח בקרבם תחושת שייכות ומעורבות בחברה שבה הם חיים - הוא להוות דוגמה אישית עבורם. דוגמה אישית לא רק בשקדנות ובהערכה לתכנית הלימודים, אלא גם - ובעיקר לאנשים ולאזרחים שברצונם להיות, ובכלל זה אותן התכונות שהצגתי מקודם: התבוננות ביקורתית בעצמם ובסביבתם, ומעורבות בחברה הישראלית.

אי-אפשר לחנך למעורבות ולמודעות מתוך גישה 'אנטי-פוליטית'. אם אנחנו רוצים שהתלמידים יגבשו דעה על המתרחש בחברה, שיתייחסו ברצינות לדמוקרטיה שלנו ולתפקידם כאזרחיה (בבוא היום), ויפעלו - בהפגנות ובמעשים - כדי לשפרה, הם צריכים מודל(ים) לחיקוי שעבורו(עבורם) הדברים הללו הם חשובים ובעלי ערך. הם צריכים לדעת שיש להם מודלים כאלה ולשמוע על כך. לא כדי שיסכימו עם הדעות המוצגות להם (להיפך, תלמידים וחניכים שאפשר ללמוד מהם דברים חדשים, ושמאתגרים את דעותיו של המורה או המדריך הם גאוותו של כל מחנך), אלא כדי שידעו שיש לדבר הזה ערך.

עדיין נשאלת השאלה, איך צריך לעשות זאת. 

אני חושב שהעניין שהזכרתי בראשית דבריי הוא המפתח - המודעות לפן האנושי, על המורה לזכור שמי שעומדים מולו הם בני אדם בוגרים, שיש להם דעות ורגשות שאותן עליו לכבד ולהוקיר (גם אם הוא מתנגד להם בכל ליבו). המחנך צריך להיות מודע למעמדו ולמקומו כמורה עם התלמידים, וליצור 'מרחב בטוח' שבו מתקיים שיח אמיתי שבו המחנך לא רק מדבר ומקשה קושיות, אלא גם מקשיב, מתקשה בעצמו ובוחן את עצמו (דוגמה אישית, כבר אמרנו...).

מחנך מצליח באמת (כך אני חושב), הוא זה שיצליח להביא לחניכיו את מגוון הדעות - אלו שבכיתה ואלו שנעדרות ממנה, דרך מפגש עם אנשים שדעותיהם שונות (מורים אחרים, פעילים חברתיים, הוגי דעות...), דרך מפגש עם טקסטים ועם רעיונות מאתגרים, ובעיקר דרך ההבנה הבסיסית שגם הוא, כמו תלמידיו, עדיין מחפש, עדיין שואל את השאלות, ואינו מחזיק אצלו את כל התשובות (עוד לא נולד האדם שכן...).

אכן, בתנאים של כיתות גדולות, של לחץ תכנית הלימודים, של חברה ישראלית העוברת תהליכים של הפרטה (במובן תרבותי רחב, לא רק במובן הכלכלי) ושל סקטוריאליזציה - אין ספק שהבאת המחלוקת לכיתה תוך שמירה על כבוד האדם ועל 'מרחב בטוח' עבור התלמידים, היא אתגר מורכב אשר הקושי שבו רק הולך וגובר. אולם, האין אלה היסודות המרכזיים ביותר שעליהם עומדת התרבות היהודית (כבר מימי המשנה) - תרבות המחלוקת ("כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים"), וכבוד האדם ("חביב אדם, שנברא בצלם")? האם מישהו מאיתנו, היה רוצה לחיות בחברה, או במדינה, ששני העקרונות האלה אינם עקרונות היסוד של אזרחיה?