טל מיכאל, רפואת שיניים, הדסה עין כרם
(בעקבות 'ברכי נפשי', תהלים ק"ד)
נער הייתי, "צדיק", כך אמרו,
ולחם שמיים לא ראיתי מימי.
הלא כל שחפץ כן עשה לו,
ולי מה עשה?
לחמי נקודים, סנדלי מבוקעים
ודרכי עוד לפני,
יעבור היום ויגיע הלילה,
השמיים קדרו, הימים משחירים,
ואתה איכה? לובש עננים ומשחק בתהומות
ותהומי שלי כמעט תכסני,
תבלעני כמו אבן השוקעת במצולות.
הדרך עוד ארוכה – אי אפשר לנוח,
אך זוהי משאת נפשי, דרכה הפתלתלה של הרוח.
עליתי הרים, וירדתי בקעות.
מתחבא בין סלעים, מסתתר עם שפנים וארנבות.
משפיל רוחי ומסתיר פני, פן יראני אבי
פן ישמעוני הורי.
ועתה, איכה? הגעתי עד הלום!
אך אתה, אינך מהלך כאן לרוח היום!
מסתיר פניך, נחבא אל הכלים
פן אמצאך ואדרוש חלילה דין ודברים.
נעלמת ואינך עוד,
אך קולך עודו קורא וזועק אליי,
מלבבי ומכליותיי.
קראתי לך בחיי, זימרתי לך בעודי,
ועכשיו הגעתי הנה ואחכה כאן
עד יום מותי.
השיר זעזע אותי עד מעמקי נשמתי.
השבמחק