אוסי דרורי, תיכון "הראל", מבשרת ציון
הסוגיה הזו מעוררת מחלוקת גם בין המורים ובין עצמם. התשובה הפשוטה (שלי) היא שזו לא זכותו של מורה להביע את דעתו, אלא חובתו. כאנשי חינוך אנו חייבים, לדעתי, להביא את עצמנו לשיעורים, לדיונים, ללב ולראש של הילדים. התשובה היותר מורכבת היא, שזה חייב להיעשות תוך כדי הבאת עובדות מדויקות, נתונים, והחשוב ביותר - תוך הבהרה שזו דיעה אישית בלבד, והצגת הדיעות האחרות הסותרות, כולל יתרונותיהן ונימוקיהן.
אין מניעה שתלמידים ידעו מה דעתנו, כל עוד ברור להם שזו דעתנו בלבד ולא האמת המוחלטת. זכותנו וחובתנו לחנך אותם לפי מה שאנחנו מאמינים בו, אחרת אנחנו לא אנשי חינוך אלא פקידי הוראה אבל - כל עוד זה לא נעשה תוך פגיעה בדיעות אחרות, הסתה נגד דיעות אחרות, או חוסר התחשבות בצדדים השונים של אותו עניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.