צבא או איך מעלים נושא טעון

פרופ' יהושע גתי, מרצה לרטוריקה באוניברסיטת תל אביב, החוג לגישור וישוב סכסוכים

אני ניזון מהכתבות בעיתונות בעיקר מ’הארץ’ ועל בסיס זה אני מעיר את הערותיי בנושא התבטאותו של המורה. אני מבין שהמורה העלה את השאלה האם צהל הוא צבא מוסרי וכאן באה ההתפוצצות כשהמורה מדגים. 

ראשית אומר, שקיימת בקרב צעירים רבים ולא רק תלמידי תיכון עמדה מתלהמת ביותר כלפי נושאים ספציפיים כגון ערבים, שתי מדינות והמילה ‘שמאלני’ היא עבורם מילה בעלת מטען מאגי דמוני, שעצם הזכרתה מחוללת מהפיכה רבתי. אני גורס שעל המורה להעריך מראש גורם זה שמחייב אותו אמנם לעורר שיחות ביקורתיות בנושאים הרגישים אבל עליו להשתמש ברטוריקה הולמת ולהתאים אסטרטגיה לימודית מתאימה.

הייתי מעריך אם המורה לא היה מעלה את שאלתו בניסוח שמזמין פורענות ובהטחה הבוטה: או או. ייתכן והיה מעדיף לקרוא עם תלמידיו את נאומו המזהיר של אובמה עת קיבל את פרס נובל לשלום בו דיבר על מלחמות צודקות או מלחמות עוול. הייתי מעריך אם המורה היה קורא עם תלמידיו את פסק הדין של משפט קאסם ואם היה קורא משיריו של אלתרמן בשאלת טוהר הנשק, ואולי גם אם היו קוראים ומשוחחים אודות ספרו של ס. יזהר, ‘גילוי אליהו’ שכתב בעקבות שהותו עם חיילי צהל בגזרת התעלה במלחמת יום הכיפורים, והוא ספר אנטי מלחמתי מזהיר לרגל העוולות המוסריות . 

ולפני זה, ודווקא בשיעורי האזרחות, הייתי קורא קטעים הולמים על דרך הויכוח, מהות המחלוקת, ויכול היה המורה לקרוא עם תלמידיו פרקים מ‘ממלכת הרטוריקה: רטוריקה והעלאת טיעונים’ (תרגם מצרפתית: יוסף אור), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ד. ואז היה מדריך אותם בפרק בתולדות רטוריקת המחלוקות, והתלמידים היו נוכחים שמחלוקת איננה שאלה של ניצחון או הפסד כיון שאיננה נשענת על אמת אנאליטית מתמטית אלא מהותה הוא בליבון נושא וחתירה לדיאלוג כמטרה בפני עצמה, ללא הנחתות נוק אאוט. וזהו ייעודו של שיעור אזרחות לטעמי.

ואז, שאלת מוסריות צהל הייתה עולה מעצמה כמעט ללא התערבותו של המורה ובסגנון נאות תוך שאיפה כנה ללמוד את הנושא ולא לזרוק אמירות מרתיחות. 

מה שאני אומר הוא שהשאלה כאן היא לא חופש הדעה או ההתבטאות של המורה היכול להבעיר שרפות בקלות. השאלה היא איך מעלים נושא ומפתחים חשיבה ביקורתית בסגנון הולם בכול נושא ונושא טעון יותר או פחות.