כינון המערכות: המשפט והייחוד המוסרי

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת יתרו - שמות יח, א -  כ, כב

 The Ten Commandments, illustration from a Bible card 
published by the Providence Lithograph Company

פרשה מוזרה. הכהן המדייני – ושימו לב: איש דת – שהוא חותן משה, אבי אשתו, צפורה, להם שני בנים, ששמותיהם נושאי משמעות בחיי משה: גרשם: "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" ואליעזר: "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי" (יח, ג-ד). הוא מלמד את משה פרק בהלכות ממשל, וליתר דיוק בארגון המערכת המשפטית. הפגישה בין משה לחותנו המביא עמו את בתו צפורה והילדים, מתקיימת במקום מיוחד, קדוש, בהר האלוהים.

יתרו, המופיע כבעל סמכות, מייעץ למשה להאציל תפקידים, לפזר סמכויות. לשון אחר, משה ייכשל אם יישא את נטל השיפוט של העם כולו על כתפיו הוא בלבד, ולכן ימנה משה שופטים, ורק המקרים הקשים יובאו בפניו. לפני המינוי יתרו מייעץ למשה להודיע לעם מהם החוקים, כדי שידעו מראש מה אסור להם ומכאן גם מה מותר. 

לפנינו פרק בתורת המשטר, המשפט וניהול מערכות. העם מתרבה ויש צורך להציג בפניו חוקה ולנהל אורח חיים מאורגן, וזאת עוד בטרם באו לארצם.

מעניין במיוחד שהייעוץ הנכבד והמשמעותי הזה בא בעצם מכהן מדייני, גם אם הוא חותן משה.

חשוב להתבונן בתכונות השופטים הממונים: "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (יח, כא). איש חיל הוא אדם מורם מעם במקרא, וכאן יש סיכום של התכונות שלו. ניתן לומר בפשטות: אדם לעניין. אדם שאיננו רואה את עצמו כחזות הכול, אדם שניתן לסמוך עליו בהגינותו וביושרו וביושרתו.

ועתה, לאור ההכנה של יתרו והמימוש של משה, בא האירוע המרכזי: מעמד הר סיני, הידוע כהר האלוהים.

אלוהים מנחה את משה מה לומר לעם, ובראש ובראשונה משה פותח בהצגתו של אלוהים. אפשר להציג את גדולת האלוהים כבורא, אלוהים בטבע ואפשר להציגו כמחולל אירועים היסטוריים מרכזיים. משה בוחר כאן להציג אלוהים הפועל בהיסטוריה המוחשית לעם: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (יט, ד). אתם ראיתם, אין עדות גדולה מזו. ותגובת העם היא ציות מוחלט: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (יט, ח).

וכאן מוצגות הדיברות המהוות חוקה המתווה את עיקרי האמונה וההתנהגות האישית, דרישות אישיות מכל אחד ואחד כפרט. מה עושה אדם לאדם ומה עושה את העברי לעברי, ולא כדרישה קולקטיבית כללית אלא כדרישה אישית המכוונת לכל בני הקהילה, בגוף שני יחיד. הדיברות פותחות בקבלת ה' כאלוהי העם, ושוב ההוכחה היא היסטורית: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (כ, ב). ומשבאה ההדגשה על האל הפועל בהיסטוריה והמחשה לפעילותו, בא האיסור על הפסל והמסכה, כלומר, על ייצוגו דרך סמלים. אין צורך לייצג כך את אלוהי ההיסטוריה. הוא מומחש. פסלים ומסכות מייצגים אלוהים של הטבע, המביעים כוחות טבע המיוצגים בסמלים. לא כך אלוהי ההיסטוריה.

ואז בא עוד ייחוד מקראי והוא השבת. השבת היא ברית מיוחדת בין העם לאלוהים, והנימוק בספר שמות שונה מהנימוק בספר דברים. דווקא כאן יבוא לראשונה בעצם נימוק קוסמוגני של הבריאה, ואילו בספר דברים הנימוק הוא היסטורי-סוציאלי: ההוצאה ממצרים מבית עבדים. ועוד דיבר שנבחר לייצג את הנדרש מהאדם: כבד את אביך ואת אמך. אני רואה בזאת אולי את הדיבר העמוק ביותר. אל תנטוש את אלה שטיפלו בך מינקותך וגידלו אותך והנה לעת זקנה הם כבר תלויים בך. מלא את חובתך מעבר לאגו של הדאגה העצמית.

הדיברות המוסריים נאמרים בלשון "לא" ולאו דווקא "אל", שהיא לשון הציווי המקובלת. כלומר, לשון המלצה, אידיאל, אבל הואיל ובני האדם אינם מלאכים, לא נאסר עליהם בלשון ציווי, שאחרת היו מביאים את הדיברות לפשיטת רגל אם היו עושים את הנאסר עליהם כליל. שני דיברות מתייחסים "ללא תחמוד": לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ  ולֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. הדרישה לא לחמוד עמוקה מאוד ומשמעותית מאוד. לא תעשה לא רק מעשה שלילי ממש אלא אל תעלה זאת בכלל על דעתך, ומדובר בתאוות הרכושנות, בקנאה ובתאווה המינית. בחינוך נכון ובהכוונה אדם יכול לנהוג במשמעת עצמית אם הציב לעצמו מטרה להימנע מהשלילי ואפילו במחשבתו, אם אמנם הוגדר השלילי בפניו.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013