שי והבה, מורה בחוות הנוער הציוני בקטמון
בימים אלה מתנהל דיון ציבורי סוער בנוגע לשאלה האם מורה רשאי להביע את דעתו בנושאים מעוררי מחלוקת. בראשית דבריי ברצוני להציג את דעתו של יאנוש קורצ'אק בספרו "כיצד לאהוב ילדים" (תל-אביב, תשל"ד) על תפקידו של המחנך:
"[מחנך, עליך] להבטיח לילדים התפתחות חופשית-מותאמת של כושרם הרוחני, להעלות את מלוא כוחותיהם הגנוזים, לחנך ליחס של כבוד לטוב, ליפה ולחופש... אתה התמים, נסה. הציבור מסר לידך פרא צעיר כדי שתעצב דמותו, ותכשירו להיות נוח לעיכול, והוא מחכה – מחכה המדינה, הכנסייה, נותן העבודה בעתיד – תובעים, מחכים ועומדים על המשמר. המדינה תובעת פטריוטיזם ממלכתי, הכנסיה אמונה כנסייתית, נותן העבודה יושר והגינות, וכולם יחד בינוניות והכנעה. את החזק יותר ישברו, את השקט ידרסו, את ההפכפך לפעמים ישחדו, בפני המסכן יחסמו תמיד את הדרך, מי? – אף לא אחד – החיים. [..]
זכותו של הילד לרצות, לעמוד על זכותו, לתבוע, – יש לו זכות לגדול ולהתבגר, ובהתבגרו להקים דור – ומטרת החינוך היא לא (מניעת) הקמת רעש, ולא (מניעת) קריעת נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת, אלא אמונה, שהכל דורשים רק את טובתו, וזאת היא כוונתם."
קורצ'אק מציין גורמים שונים (המדינה, הכנסייה, בעלי העסקים וכו'), שכל אחד מהם שואף ליצור מהתלמיד "תוצר" מסוים של מערכת החינוך, וכשם שמרובים הגורמים, כך מרובים ה"תוצרים". המורה, לדידם של גורמים אלה, צריך לספק את ה"תוצר". כיצד ידע המורה באיזה "תוצר" להתמקד? והאם המורה צריך בכלל לתת את דעתו לאותם גורמים?
המורה נמצא בעמדת כוח. הגורמים השונים מבינים את מקומו של המורה ויודעים כי הוא בעל השררה. הוא זה שבכוחו להשפיע על תלמידיו לעשות דבר אחד, ולמנוע מהם לעשות דבר אחר. כל מורה נושא עמו את ניסיון חייו, חוויותיו, ערכיו ועולם הידע שלו - כל אלה מהווים את מקור כוחו. בנקל יכול המורה לאסוף לו עדת מאמינים ועליו לחשוב האם הוא רוצה שזה הלקח שילמדו ממנו תלמידיו – ללכת כעיוורים אחר רבם.
עם זאת, בכיתה ישנם מקרים רבים בהם המורה נדרש להביע את עמדתו. בסוגיות מוסריות, בעניינים העוסקים בחיי אדם וביחסי אנוש, לא פעם עליו לומר לתלמידיו מה ראוי ומה שגוי, מה נהוג ומה רצוי. פעמים נדרש הוא לשאלות סבוכות שמרובה בהן המחלוקת: האם להאמין בזה או בזה? ללכת בדרך זו או בדרך זו? בשל כך, דעתו תשמע. חייבת היא להישמע. עולם ערכים זה, לא פעם, הוא שמניע אותו לעסוק בתפקיד החינוכי ולכן רשאי הוא לחנך את תלמידיו על-פי דרכו.
בעיני השאלה החשובה איננה האם מותר למורה להביע את דעתו או מה כוחו של המורה, כי אם השאלה - עם איזה ידע וכלים יוצאים התלמידים לאחר המפגש עם המורה. האם הם מסוגלים לדקלם נאמנה את דעותיו של המורה או שמא יכולים הם להתנגד לדעתו ולהציג עמדה שונה? האם הם מכירים רק את ששמעו בביתם או שיכולים הם להבין גם עמדה אחרת? האם בסופו של שיעור מסוגלים הם לראות תמונה מורכבת יותר מזו שאיתה נכנסו לכיתה? דעתו של המורה חשובה, אבל היא חשובה בעיקר כדי להניע את המורה לבצע את תפקידו החינוכי. יהיה המורה אשר יהיה, יכול הוא וצריך להביע את דעתו ואף רשאי הוא לדרוש לחנך את תלמידיו לפי ערכיו, ובלבד שיציג את התמונה הרחבה ואת המציאות המורכבת. על המחנך לאפשר לתלמידיו לבחון את התמונה המלאה בעצמם, להבין את הטענות בעד ונגד, להציב סימני שאלה על אמונתם שלהם ועל דעותיהם של מוריהם, ולבסוף להיות מסוגלים לעצב את הערכים, האמונות והדעות שלהם. מורה שרק יביע את דעתו, יבצע "חצי עבודה" בכך שלא יציג את מגוון הדעות והנימוקים להם. מורה שלא יביע את דעתו ויניח לתלמידים להחזיק אך ורק באמונתם, יחטא לאחד מתפקידיו של המחנך - ללמד את התלמידים מה צפוי להם בחיים. והחיים מורכבים מקשת רחבה של אמונות ודעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.