ליאון גרשוביץ, בית הספר העל-יסודי משגב
תחומי הדעת העוסקים ברוח ובחברה הנלמדים בבתי-הספר התיכוניים (וביניהם תנ"ך, אזרחות, היסטוריה, מחשבת-ישראל, ספרות וכיו"ב) אין עניינם ידע אקדמי או פרקטי. לימודם נועד ליצור תשתית תרבותית-חברתית-ערכית אצל הלומד ובנוסף לשמש מצע לדיונים שנועדו לבירור רעיוני-ערכי אצל הלומד. למשל כאשר אנו לומדים את סוגיית פילוג הממלכה במל"ב י"ב אנו בוחנים את שאלת היחס הראוי בין העם לבין ההנהגה, כאשר אנו לומדים את כרם נבות אנו עוסקים בערך האחריות, כאשר אנו לומדים על העמים שיושבו בשומרון, מנהגיהם והברית שה' כורת עמם (מל"ב י"ז) אנו עוסקים לעומק בשאלת הזהות היהודית ובשאלת מיהו יהודי וגיור, כאשר אנו לומדים את הוויכוח בין האל לשטן באיוב א'-ב' אנו עוסקים בשאלה האם בני האדם הם אינטרסנטים ואגואיסטים מטבעם או שמא הם יכולים להיות אלטרואיסטים, כאשר אנו לומדים את מגילת קהלת אנו דנים בסוגיות כגון משמעות החיים וההדוניזם כמשמעות החיים, כאשר אנו לומדים את יחזקאל ל"ז אנו בודקים האם תחייה פיסית מספיקה או שאין היא מספיקה ויש צורך גם בתחייה רוחנית ומבררים את יחסינו למושג "חברת מופת"... הדוגמאות שלי לקוחות מתחום התנ"ך שכן אני מלמד תנ"ך אולם אפשר להביא דוגמאות דומות גם מתחומי דעת האחרים שהזכרתי. דברים אלה אף מועצמים במקרה שהמורה הוא גם מחנך כיתה (גילוי נאות - אני מחנך כיתה י' השנה) ואז הוא עוסק במישרין בסוגיות שנויות במחלוקת במהלך שיעורי חינוך, סמינרים רעיוניים וכיו"ב.
על-כן אני סבור כי אין זו רק זכותו של המורה/המחנך להביע את עמדתו אלא זוהי חובתו המוסרית לעשות זאת! עליו להציג את עמדותיו ביושר ובאומץ ולהציגן ככאלה, היינו כעמדות שהן חלק מספקטרום העמדות הקיים בחברה ולמעשה להזמין את תלמידיו לחלוק עליו ולקיים איתם דיאלוג פרטני מכובד ומכבד. עליו להקפיד להביע את עמדותיו במישור הרעיוני-ערכי-אידיאולוגי ולא במישור הפוליטי-מפלגתי. כמובן שאין הוא יכול להציג את עמדותיו כ"עמדות הנכונות" באופן שאינו מזמן מחלוקת והתייחסות ביקורתית בבחינת "כזה ראה וקדש". על המורה להימנע מאינדוקטרינציה הבאה לידי ביטוי בשני אפנים הקשורים זה לזה והמשלימים זה את זה: 1) מעקף הרציונאלית של הלומד ("כזה ראה וקדש") ו-2) הצגת השערות ועמדות כעובדות. על המורה להימנע בכל תוקף משני אלה ובין היתר לשם כך עליו להציג לתלמידיו את עמדותיו ולהציגן ככאלה - עמדות שניתן לחלוק עליהן, להתפלמס איתן ולבקר אותן.
על כך יש להוסיף פרמטר נוסף לדיון הרלוונטי במידה והמורה מלמד בבי"ס ממלכתי הפועל מתוקף חוק חינוך חובה. החוק קובע 11 מטרות למערכת החינוך הממלכתית ובכך גם קובע (בעקיפין) "גבולות גזרה" לשיח שצריך להתקיים בתוך כתלי בתי"ס. בשוליים יש עמדות שאין זה לגיטימי שהמורה יצדד בהן למשל עמדה לפיה "יש להרוג את כל ה---" - איננה עמדה לגיטימית. עמדה המעודדת השתמטות משירות בצה"ל איננה עמדה לגיטימית, עמדה השוללת באופן גורף וכוללני את מוסריותו של צה"ל (כפי שטענה ספיר סבאח ביחס לאדם ורטה ואילו הוא מצדו הכחיש בכל תוקף את מה שהיא מייחסת לו) איננה עמדה לגיטימית, עמדה השוללת את זכות קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי - איננה עמדה לגיטימית. אבל אלו הן באמת עמדות שוליים ואילו בטווח יש מקום נרחב לשיח ערכי ולבירור רעיוני בתוך בתי"ס ויש מקום למגוון רחב ביותר של עמדות הן מצד התלמידים והן מצד אנשי החינוך.
לסיכום דבריי - על המורים חלה החובה המוסרית להביע את עמדותיהם. עליהם לעשות זאת ביושר ובהגינות ותוך הימנעות מכל אינדוקטרינציה ומניפולציה. על המורים להשתדל להביע את עמדותיהם מתוך עומק ערכי, רעיוני ותרבותי ולהימנע מהבעת עמדות באופן שטחי וגס. על המורים להקפיד על שיח מכובד ומכבד בכיתה ועם תלמידיהם בכלל - על השיח להיות לגופו של עניין ולאור הערכים מה שעשוי לקדם גם את תרבות השיח הכללית במדינת ישראל ובחברה הישראלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.