הבזק לחשיבה: בתיה גור על מעשה אמנות

הוצאת כתר

'אין מעשה אמנות אמיתי שאינו תוצאה של התגברות על מכשולים; וככל שהמעשה משמעותי יותר בעיניך - נדמה שהמכשולים קשים יותר, כמו העמידו אותך בניסיון כנגד הזכות שניתנה לך - שלקחת לך - לעשות מה שחלמת עליו. לפעמים אפשר אפילו לחשוב שמכשלות וקשיים הם הכוח המניע עשייה כזאת'.

פרופ' רפאל ניר הלך לעולמו

מורי הנערץ ללשון בימי בית הספר התיכון (לידה).

יהא זכרו ברוך!

Prof. Rafael Nir Z"L

Dr. Zafrira Lidovsky Cohen, Stern College for Women, Yeshiva University, New York

NAPH Conference coordinator

We are sorry to inform you that our esteemed member, Prof. Rafael Nir, has passed away yesterday in Jerusalem. Known to many of us – colleagues and former students alike - as Rafi. Nir was a professor of Hebrew language, Hebrew language education, and communication at Hebrew University in Jerusalem. He devoted his academic life to the investigation of semantic and lexical developments in modern Hebrew. He also studied the language of Israeli media and published numerous essays on aspects of Israeli public discourse. Nir was the founder of the Center for Applied Linguistics at HU and also founded the Israeli Association of Applied Linguistics (איל"ש). Many of our colleagues who are affiliated with university teaching of Hebrew abroad remember him for the years he headed the annual workshops on “Teaching Hebrew Language and Literature” of the International Center for Teaching Israeli Culture in Universities Abroad.

Rafi will be remembered by all who knew him for his many academic achievements, the many books and essays he published but also for his personal charm, kindness, affability, and gentle manner. He was an active member of NAPH since the beginning and his illuminating presence will be sorely missed.

Our heartfelt condolences go to his beloved wife Miriam and their children, Ory, Einat and their families.

יהא זכרו ברוך

Dr. Zafrira Lidovsky Cohen

Associate Professor of Hebrew Language and Literature

Coordinator of Hebrew Language and literature Program

Stern College for Women, Yeshiva University

245 Lexington Ave, Room 904

New York, NY 10016

212.340.7832

lidovsky@yu.edu

From Bards to Biblical Exegetes

David Emanuel, From Bards to Biblical Exegetes: A Close Reading and Intertextual Analysis of Selected Exodus Psalms, Wipf and Stock Publishers , 2012, 314 pages

A cursory glance through the Psalter reveals numerous allusions to events in Israel's literary history. While a range of literary and oral sources were obviously available to psalmists, the relationships between these sources and the psalmists' final work are more obscure. Concerning these relationships, numerous questions remain unanswered:

• How strictly did the psalmists replicate their sources?

• What kinds of alterations did they make (additions, omissions, etc.)?

• Did they alter the meaning of their sources in their own compositions?

Departing from the more classical approaches to researching the psalms—engaging in the determination of Sitz im Leben and Gattungen—this intertextual study addresses the aforementioned issues by focusing on a group of psalms associated with Israel's exodus tradition (105, 106, 135, and 136). Through a detailed comparison of lexical correspondences between the psalms and other biblical texts, together with a relative dating of each psalm, the study identifies literary sources employed by the psalmists. It additionally includes a close reading of each psalm to establish the unity and meaning of each composition. Emanuel then analyzes and categorizes lexical variances between each psalm and its sources, providing potential explanations for alterations found between the two, and revealing how the psalmists reinterpreted their biblical sources.

משפט שלמה

מפורסם באדיבות מקראנט

"כאספי קיץ כעללת בציר" (מי' ז 1): מבנהו הרכבו ותכלית חיבורו של מיכה פרק ז

פרופ' יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב

בית מקרא נו,א (תשע"א)

פרק ז' בספר מיכה הוא בעייתי ביותר. במעט אירוניה עצמית אפשר לומר,  ששתי המלים  הראשונות -- "אללי לי",  הן מילות מפתח בפרק. ריבוי הקשיים בו מזמן תסכול עד כדי ייאוש מיכולתנו לפתור את כולם. הקשיים נוגעים למבנה, לזמן החיבור, לסוגה הספרותית, למעמדו של הפרק בתוך ספר מיכה ולפסוקים שלא ניתן לפענח את פשטם. פיצוי מסוים אני מוצא במלים בהמשכו של פס' 1, שנבחרו ככותרת למאמר זה. אטען, שניתן למצוא במטפורה של אספי קיץ ועוללות בציר רמז לפתרון כמה מן הקשיים המרכזיים בפרק שבהם אדון בהמשך. 

1. מבנה הרכב וחיבור של פרק ז

1. קשיים בהבנת מבנה הפרק [1]

בקביעת גבולותיה ומבנה של יחידה שירית בספר נבואה יש להתחשב בשיקולים רבים: מידת עצמאותה ביחס לטקסט שקודם לה ושאחריה, רצף עלילתי או רעיוני בעל משמעות, זהות הדמויות המדברות, הסוגה הספרותית, רובדי לשון, ביטויים חוזרים, הנסיבות החברתיות המשתקפות בכתובים. טבעי לברר קודם כל את גבולות היחידה ורק לאחר שאלו ייקבעו לעבור לניתוח מבנה. ואולם מטעמים דידקטיים שיובהרו בהמשך אחרוג מנוהג סביר זה. אפתח את הדיון מתוך הנחה מוקדמת, שתוכח רק בהמשך, שפרק ז', החותם את ספר מיכה, הוא יחידה העומדת בפני עצמה, כלומר, אינה המשך של הנבואה שלפניה. תוך דיון בשאלת מבנה הפרק אטען לאחדותו, להיותו יצירה שירית שלמה, וזאת על אף שטענה זו נתקלת בכמה קשיים, שעשויים להעמידה בספק. הקושי הראשון והבולט ביותר הוא האופי המקוטע של הפרק: יש בו מוטיבים רבים, שקשה לראותם מצטרפים לכלל רצף בעל הגיון פנימי. אדגים זאת על ידי רישום המוטיבים בפרק לפי סידרם. 

עמוס חכם הלך לעולמו

יהי זכרו ברוך!

תשעה באב והמחאה החברתית

ליאון גרשוביץ, האוניברסיטה העברית

ברשימה זו ברצוני להתייחס לרלוונטיות של צום ט' באב לימינו בזיקה למצב הכלכלי-חברתי והמחאה החברתית המתקיימת מזה שלושה שבועות.

מזה 11 שנה אני נוהג לצום בתשעה באב. בפעם הראשונה צמתי בקיץ שבין י"ב לשנת-שירות (במקרה שלי המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ז"ל) כאשר כבר הייתה לי השקפת עולם מגובשת למדי כולל מקומם של החג והמועד בהשקפת עולמי. קראתי כמה דברים משל ברל כצנלסון ומאז אני נוהג לציין את יום האבל ההיסטורי על חורבן וגולה וכל הצרות שבאו על עם-ישראל בעקבות החורבן...

באותו קיץ תש"ס (2000) עבדתי במפעל הטקסטיל "אריגי-מצובה" בקיבוץ מצובה. יחד איתי עבד אדם מבוגר, חבר מצובה, שעלה לפני שנים רבות מארגנטינה. כאשר ציינתי אגב אורחא שאינני אוכל ביום ט' באב הוא תהה אם אני דתי, על כך השבתי כמובן בשלילה מוחלטת וסיפרתי לו כי אני צם מסיבות לאומיות ולא דתיות. האיש הקשיב לי קשב רב ואמר משהו כמו – "הלוואי ויותר אנשים היו צמים מהסיבות שציינת". ואכן הסיבה הבסיסית לצום מבחינתי היא פשוטה ביותר - הזיכרון הוא נדבך יסוד בזהות הלאומית, וודאי זיכרון של אירועים מכוננים כגון החורבן, ואילו הצום זוהי הדרך ההיסטורית שעוצבה בעם-ישראל לביטוי הזדהות עם צער וכאב האומה. כבר נפוליאון בונפרטה ציין כי עם שזוכר את חורבנו במשך זמן כה רב הוא "עם נצחי" והוגים יהודיים וציוניים מודרניים עמדו על חשיבות הזיכרון ההיסטורי ואף על חשיבותו האקטואלית. כוונתי להוגים ככצנלסון וטבנקין, אחד-העם וז'בוטינסקי, ארלוזורוב ועגנון ועוד. אולם לאחרונה שמעתי הרצאה של הרב ד"ר יואל בן-נון ונפל לי אסימון שיש עוד טעם כבד-משקל לשימור מנהג הצום בתשעה באב ולא סתם אלא שהשנה הוא אקטואלי מתמיד.

האם מורה לתנ“ך צריך להיות עבריין?

מן המפורסמות הוא שיש בתקופתנו ירידה מתמשכת בהתעניינות במקרא.

ליאור פרידמן (שיעור חופשי, גיליון 98, אדר תשע“ב, מרץ 2012) ראיין על כך את הסופרת יוכי ברנדייס, שהרומן שלה, "מלכים ג" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2008) עוסק בשחר המלוכה בישראל ופילוג המלוכה, וספרה "שבע אימהות" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2010), עוסק בדמויותיהן של בת לוט, תמר, מרים הנביאה, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר. כמי שהמקרא כל כך מאושיותיה וכמורה לתנ"ך לשעבר, ברנדייס כואבת את מצב הוראת התנ"ך בבתי הספר. הכותרת שהעניק פרידמן לראיון איתה הוא מובאה מדבריה: ”מורה לתנ“ך צריך להיות עבריין“. ברנדייס טענה, בין השאר ש"המורות מפחדות מתנ“ך, כי זה של דוסים ויש שם אלוהים ועם בחירה... אז מה עושים כיום? מנתקים את התוכן מהתנ“ך ונצמדים לדברים טכניים". 

על עמדותיה בראיון הזה מגיב כאן מר משה אילן, מורה מחונן לתנ"ך, שהיה עד 2001 מנהל האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך.

התנ"ך – מורשת תרבותית משותפת

יוכי ברנדס היא בעיני סופרת גדולה, שאת ספריה המרתקים אני קורא בשקיקה ובהנאה מהחל ועד כלה. אני גם משוכנע שהיא מורה מחוננת ומעולה, שבכישוריה הכריסמטיים היא מסוגלת לכבוש הן את לב תלמידיה הצעירים והן את שומעיה המבוגרים בכל נושא שתלמד או תרצה. מהכרות קצרה מלפני שנים גם התרשמתי מאישיותה הערכית, מדבקותה הפדגוגית ומבקיאותה במכמני התרבות היהודית ובספרותה.

א' רופא, מלאכים במקרא

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על אלכסנדר רופא, מלאכים במקרא: האמונה במלאכים בישראל לאור מסורות מקראיות, הוצאת כרמל, ירושלים תשע“ב 2012. 333 עמודים. סיכום באנגלית IX-XXV

אלכסנדר רופא מעלה בספר זה את ההשערה שהיה מוצא אלילי לאמונה במלאכים ולפיכך מחברי ספר דברים וספר כהנים נוקטים כלפיה שתיקה רועמת. שלילת האמונה במלאכים הונחלה לצדוקים בימי בית שני וחוליית ביניים מצויה בקהלת, ככל הנראה במאה השלישית לפנה“ס. משמע, למן המאות השמינית-שביעית לפנה“ס ועד סוף בית שני, התקיימה בישראל תנועה רוחנית רצופה ששללה את האמונה במלאכים. מתוך עיון בתולדותיהן של המסורות המקראיות על ’בני אלים‘, האל רשף והאל בית אל הגיע רופא לדעה שהאמונה במלאכים נוצרה מתוך נסיון להתאים את האמונה באלים לאמונה באל אחד. חקר האמונה במלאכים מהווה על כן תרומה לבירור טיבה של אמונת ישראל בתקופת המקרא. 

The Verbal System of Biblical Hebrew

J. Joosten, The Verbal System of Biblical Hebrew

A New Synthesis Elaborated on the Basis of Classical Prose,
Simor, Jerusalem 2012, 525 pp. hard cover 

             Table of Contents

Part One: Forms and Functions

Chapter I -  Preliminaries

Chapter II - The verbal paradigm

Chapter III - Varying verbal meanings

Chapter IV - Inter-clausal relations

Part Two: Verbal Usage

Chapter V - WAYYIQTOL

Chapter VI - QATAL

Chapter VII - The predicative participle

Chapter VIII - YIQTOL and WEQATAL

Chapter IX - The volitives

Part Three: Perspectives and Open Questions

Chapter X - Verbal forms in textual perspective      

Chapter XI - Developments in Late Biblical Hebrew        

Chapter XII - Verbal usage in poetry

Professor Jan Joosten

Jan Joosten

Jan Joosten (born 1959) studied theology in Brussels and Princeton, and Semitic languages in Jerusalem. He earned a PhD in Semitic languages at the Hebrew University in 1989, and a ThD at the Protestant Faculty in Brussels in 1994. Since then he teaches at the Faculty of Protestant Theology of the University of Strasbourg, first as professor of Biblical Languages, and from 2004 as professor of Old Testament. He was appointed senior member of the Institut Univer-sitaire de France in 2009. Since 2010 he is chief editor of the journal Vetus Testamentum. In 2012 he was elected president of the executive committee of the International Organization for Septuagint and Cognate Studies. Together with Eberhard Bons, he is the editor of the Historical and Theological Lexicon of the Septuagint.

He is married with four children. 

On J. Joosten, The Verbal System of Biblical Hebrew

Prof. Moshe Bar-Asher: 

Prof. Joosten’s book, The Verbal System of Biblical Hebrew, is an excellent contribution to the study of Biblical Hebrew grammar. The mastery of the verbal system and its rules constitutes an essential basis for the proper grasp of biblical Hebrew morphology, syntax, as well as semantics. Moreover, a clear description of the biblical Hebrew verbal system leads to a more precise under-standing of verbal systems from later periods of the language, which, although different from the biblical system, are based upon it to a considerable extent.

I can think of no other biblical scholar of Prof. Joosten’s stature who is as capable of investigating the subject. In this book Joosten presents students and scholars of Biblical Hebrew with a reference work whose absence has long been felt. I have no doubt that this is one of the most important books on Biblical Hebrew that has appeared in recent years.

Moshe Bar-Asher is Emeritus Professor of Hebrew at the Hebrew University, Jerusalem and president of the Academy of the Hebrew Language.

Alexander Rofé, Introduction to the Literature of the Hebrew Bible

Alexander Rofé, Introduction to the Literature of the Hebrew Bible, Jerusalem Biblical Studies vol. 9, Simor, Jerusalem 2009, 680 pp.  hardcover     

This introduction to the Literature of the Hebrew Bible by a leading Israeli scholar combines the insight of modern scholarship with an appreciation of the concerns of traditional biblical study.

In five major sections the author discusses the historical books, the Pentateuch, the prophets, the psalms, and the wisdom writings. Technical jargon is largely avoided: one of the main strengths of the volume is its use of worked examples showing how the author has reached his conclusions about the meaning and the literary-historical development of the texts that he discusses. The extensive indexes provide full referencing for texts and authors mentioned in the volume.

This introduction will prove an excellent textbook for students of the Hebrew Bible who are moving on from the beginning stages of their study. Since the volume also reflects the originality of the author’s approach to a number of issues and texts, it will also serve as a valuable resource for the scholarly community more widely.

On Alexander Rofé’s Introduction to the Literature of the Hebrew Bible

Edward L. Greenstein, Professor of Bible and Straus Distinguished Scholar, Bar Ilan University

Professor Alexander Rofé’s Introduction to the Literature of the Hebrew Bible is a major contribution to Biblical studies. At once scholarly and readable, state-of-the-art and original, this Introduction takes a considered look at both the forest and the trees: analyzing the major types of literature in the Hebrew Bible and proposing, in ways that are always plausible and often quite convincing, how the most fundamental literary units – from folk tales to proverbs, from anecdotes to oracles – were combined and edited into the extensive compositions that we find. Using literary, linguistic, and ideational criteria, Rofé reconstructs the stages of composition and dates them as accurately as possible. Evidence from extra-Biblical sources as well as the history of the Bible’s transmission is taken into account, as are models from the history and poetics of literature in general. This is a book for students, for scholars, and for any serious reader who has wondered how the Hebrew Bible has come to be. Rofé’s magnum opus is a force to reckon with, essential for everyone in the field.

קווים לאיפיון הפרשנות הביזנטית

פרופ' גרשון ברין, אוניברסיטת תל אביב

עטיפת הספר

מבוא קצר לספרי: "רעואל וחבריו — פרשנים יהודיים מביזנטיון מסביבות המאה העשירית לספירה", תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל-אביב, תשע"ב

בסביבות המאה העשירית לספירה עסקה חבורה של מלומדים יהודים, שחיו תחת שלטונה של הקיסרות הביזנטית, בפירוש המקרא. הפירוש שהוציאו מתחת ידיהם הוא הראשון המגיע אלינו בעברית מארצות הנוצרים בתקופת ימי הביניים. רק שם אחד מבין חבריה, רעואל, נודע לנו על פי כתבים אלה. רעואל ופרשנים אחרים כתבו פירושים למקרא, שיש בהם חידושים בעלי חשיבות השופכים אור על שלב חשוב בהתפתחות פרשנות המקרא היהודית.
בפירושים שפירסם ניקולס דה לנג' בשנת 1996 [1] נכללו הספרים הבאים: [2] התורה, קצת ספרי נ"ר, בעיקר ספר מלכים, יחזקאל ותרי עשר. בפירוש ליחזקאל מופיע בסופו השם רעואל במעין קולופון: "חזק רעואל עבד יה" [3] ואין זה מן הנמנע, שהוא (ואחרים) מעורב(ים) גם בפירוש חומר אחר באסופה שלפנינו, מלבד ספר יחזקאל, כגון בפירוש לתרי-עשר. 

מיהו שמשון האמיתי? מבט אישי נועז

עבי קלדרון, מחנך

Rembrandt 'The Blinding of Samson’(detail) 1636, oil on canvas

שמשון הוא דמות יוצאת דופן, מטרידה ומלאת סתירות ופרדוקסים. הוא שופט שענייני עמו ושבטו מטרידים אותו כשלג דאשתקד, וכל הסכסוכים שלו עם הפלשתים הם על רקע אישי. מצד אחד הוא אוהב חידות ובעל רעיונות מקוריים להתנקם בפלשתים, אולם מצד שני הוא איננו מגלה תבונה יתרה כשפעמיים הוא נופל בפח ומגלה את סודותיו. הוא פלייבוי בעל כוחות על-אנושיים, שרודף אחרי שמלות פלשתיות וקופץ ממיטה למיטה, ונזיר שמפר את כל תנאי נדר הנזירות.

רמברנדט, יוסף ואשת פוטיפר

יוסף ואשת פוטיפר (1634)

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין

אם מתבוננים בתמונתו של רמברנט: יוסף ואשת פוטיפר, ניתן לראות שרמברנדט מצייר את הסצנה המוכרת בצורה הנועזת ביותר.  מצד אחד ניתן לפרש את הציור בצורה תמימה. אשת פוטיפר תופסת את בגדו של יוסף כפי שמתואר בבראשית לט 12. אולם מבט מעמיק יותר בתמונה מגלה שהיא אוחזת באיבר המין של יוסף. ייצוג נוסף של איבר המין הוא העמוד הפאלי בצד הימני של התמונה שקשה להתעלם ממנו. פרוש זה של רמברנדט מאיר באור חדש את דמותו של יוסף. התשוקה בין אשת פוטיפר ליוסף היא הדדית, מה שלא ברור כלל מהסיפור המקראי.

* הרעיון לקוח מתוך ספרה של  

Mieke Bal, Loving Yusuf: Conceptual Travels from Present to Past, Chicago 2008

מידע על רמברנדט: יוסף ואשת פוטיפר
ציורים אחרים על יוסף ואשת פוטיפר

המלצות על ספרים בחג הספר תשע"ב

מכירים את ההרגשה הזאת של להשתרע על כסא נוח או להתכבל במיטה עם ספר טוב ביד? את ההישאבות הזאת לעולמות אחרים: רחוקים ונכספים, רחוקים וממגנטים, רחוקים וכל כך קרובים? לכבוד שבוע הספר של עם הספר שיצר את ספר הספרים, משתפים אותנו כמה מאוהבי הספר בחווית הספרים שהרשימו אותם. קראו ותהנו מהמלצות על: 

מיקי בן-כנען, אם החיטה 

הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון
אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר
מלקולם גלדוול, נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים
מלקולם גלדוול, ממבט ראשון: שבריר השנייה שבו אנו מקבלים החלטות 
מלקולם גלדוול, מצוינים: ממה עשויה הצלחה
מישל וולבק, החלקיקים האלמנטריים
מוטי זעירא, עף בכנפיים שבורות
עמיה ליבליך, ערק לארוחת בוקר
יעל מדיני, המרתף
נגיב מחפוז, קבצן
רובין ס' שארמה, הנזיר שמכר את הפרארי שלו

*הספרים מופיעים בסדר אלפביתי של שמות הסופרים. 

רובין ס' שארמה, הנזיר שמכר את הפרארי שלו

זלדה אשכנזי

זלדה אשכנזי

אני רוצה להמליץ על הנזיר שמכר את הפרארי שלו: משל ומדריך רוחני להגשמת חלומותיך ולמימוש ייעודך בחיים מאת רובין ס' שארמה  (תרגם  בן ציון הרמן), ירושלים 2000. 

שמו של הספר רומז על הרקע – אדם שהיה לו הכל מבחינה חומרית והוא מוותר על הכל והופך לנזיר!!! ’פראייר‘, ’קוקו‘  – אבל אם בוחנים את מצבם של אנשים אשר הקדישו את חייהם לקריירה – הם זוכים אולי לחיים נוצצים אבל... משפט המפתח של רובין שארמה הוא ’אדם שלא מוצא זמן לטפח את פנימיותו הוא כמו אדם שלא עוצר למלא דלק כי הוא עסוק בנהיגה‘. למזלנו רובין שארמה לא מציע לכולנו לנדוד למזרח הרחוק ולהפוך לנזירים אלא מוודע אותנו לשיטות להתפתחות וצמיחה פנימית שמותאמות לאורח החיים המודרני ואף מסייעות בידינו לקדם את עצמנו ואת שאר בני האדם. במקביל. לא זה על חשבון זה (כשיטתו של הקפיטליזם). כתוב מרתק, מעורר מחשבה ואופרטיבי. למי שחדש לתחום הרוחניות מומלץ לקרוא את הספר כשער כניסה מעולה לתחום זה. ולוותיקים מומלץ כמרענן ומחדש.

נגיב מחפוז, קבצן

פרופ׳ צחי וייס, האוניברסיטה הפתוחה

פרופ׳ צחי וייס

היצירות הספרותיות שמלוות אותי היום יותר מאחרות הן אלו שקראתי במהלך גיל ההתבגרות. יצירות אלו אינן עומדות לעצמן. הזמן האיטי של ימי ההתבגרות נמהל ברסיסי זכרונות, ריחות וכאבים השייכים לגיל זה. למרות שקראתי יצירות רבות יותר בשנים שבאו לאחר מכן העוצמה הרגשית הנלווית לתהליך ההתבגרות והחוויות שבמפגש הראשוני עם ספרות יפה לא חזרו על עצמם. לפני כמה חודשים אחזתי בספרו של נגיב מחפוז קבצן ספר שרכשתי בגיל 15 באחת מחנויות הספרים המשומשות בירושלים שהייתי מבלה בהן שעות, ואשר לו הקדמה מאת ששון סומך על היוצר והיצירה. הקדמה קצרה בת חמישה עמודים הייתה חשובה לי באותה עת לא פחות מהספר שכן היא למדה אותי מעט על ההקשר – וכקורא חשתי עד כמה היא מכבדת ומלווה אותי בעדינות אל היצירה. מעלעול בספר ראיתי שסימנתי לי פסקה קצרה על גיבור היצירה החש בבחילה קיומית מחייו הטובים למראית עין ומביט בגופה של אשתו. אני יכול להעלות השערות שונות מדוע סימנתי דווקא את הפסקה הזאת, אך אסתפק בהבאתה כלשונה: "הפנים מביטים בך בשאלה, אפילו לפני שהשיבו על ברכתך. רגש חם, רך ונאמן, אבל הכל כל כך נמאס. נורא המיאוס! זהו הטעם החמוץ המקלקל את הרגשות שנותרו עוד. מאחורי הפנים ניבטה הגזוזטרה הגדולה הפונה אל הנילוס מן הקומה הרביעית. צוואר אשתך נראה מתוך מחשוף שמלתה הלבנה עבה ונצב על יסודות איתנים, ולחייה עטויות שומן. היא עומדת כפסל מסורבל גדוש אמונה ועקרונות, ועיניה הירוקות צרות מכובד הבשר המכתר אותן אבל חיוכיה עדיין מביעים תמימות זכה ואהבה טהורה".(נגיב מחפוז, קבצן, תרגום: חניתה ברנד, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 19-18).

.

מלקולם גלדוול, נקודת מפנה; ממבט ראשון; מצוינים

ד"ר אמנון כרמון

ברצוני להמליץ על שלושה ספרים של מלקולם גלדוול שגם תורגמו לעברית: נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים (מאנגלית: עפרה אביגד, תל אביב 2001), ממבט ראשון: שבריר השנייה שבו אנו מקבלים החלטות (מאנגלית: יהב זוהר, ירושלים 2005), ומצוינים: ממה עשויה הצלחה (מאנגלית: שרה ריפין, אור יהודה 2009). שלושת הספרים הפכו לרבי מכר, וככאלה אולי אינם זקוקים להמלצתי. אולם, שמתי לב לכך שעדיין אנשים רבים לא שמעו עליהם, ובמקביל, ישנם הסבורים שעצם היותם רבי מכר הוא סיבה טובה להימנע מהם...

כל אחד מספריו של גלדוול אמנם עוסק בנושא אחר, אך לכולם יש כמה מאפיינים משותפים: ראשית, כל אחד מהספרים מנסה לפרש תופעה חברתית חשובה ומעניינת שמובנת בדרך כלל באופן מעורפל ואינטואיטיבי בלבד (התפשטות של תפיסות ואופנות חברתיות, אנשים שהצליחו באופן מיוחד ואת היכולת האינטואיטיבית עצמה). שנית, הם כולם מבוססים על מחקר מדעי רב שמוצג באופן מרתק, נגיש וקולח. שלישית, הם משלבים בצורה נפלאה בין הצבת מבנה מושגי אלגנטי ופשוט שמבהיר את התופעה, לבין הבאת דוגמאות וסיפורים רבים הממחישים את המבנה ונותנים לו חיים. השילוב בין מאפיינים אלה יוצר חווית קריאה נעימה ביותר (אין צורך להילחם בספר כי אומרים שחשוב לקרוא אותו...), ובמקביל מותיר אותך עם הרבה שאלות ומחשבות לאחר הקריאה. ומה כבר אפשר לבקש מספר טוב?

אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

יעל מדיני

יעל מדיני

אדמונד דה ואל - אמן קרמיקה בריטי נודע שמתגורר עם משפחתו בלונדון - החל לערוך לפני כמה שנים ’מסע שורשים משפחתי‘ בעקבות אוסף משפחתי המונה למעלה ממאתיים פסלונים יפניים  ששמם ’נטסוקי‘ שבדרכים עקלקלות הגיע לרשותו. פסלון של ארנבת בעלת עיני ענבר מגלם את העיצוב המשוכלל והמושלם של תחום יצירה זה. במסעו הנרחב והמעמיק עוקב דה-ואאל אחרי עלילת חייה של משפחת אפרוסי (אפרתי?) היהודית, ממוצאה בעיר ברדיצ'ב בראשית המאה התשע-עשרה, דרך אודסה ומשם לפריס, וינה, צ'כיה, הולנד, ארה"ב, יפן ולונדון, עד עצם ימינו. בקורות המשפחה שיאים של עושר כלכלי וזוהר חברתי ותרבותי ולעומתם שפל תחתיות של השפלה ודיכוי ושותפות דמים בגורל היהודי בשואה.  

אדמונד דה ואאל הוא נצר למשפחה זו. בעורקיו זורם דם יהודי ודם הולנדי נוצרי. עד צאת כרך זה לאורEdmund De Waal, The hare with amber eyes ‎  a hidden inheritance, London 2011 נודע רק כאמן קרמיקה. כרך זה מגלה כי הוא גם סופר אמן בזכות עינו הבוחנת, לבו הרגיש, האינטלקט הערני שלו, זיקתו לעולם האמנות וטעמו הטוב.

קראתי את הספר במקורו האנגלי. הפרוזה שלו נפלאה. הוא ראה אור השנה בעברית: הארנבת עם עיני הענבר (מאנגלית: אביעד שטיר), תל-אביב 2012. אני מקווה שתרגומו לעברית נאמן גם למקור וגם לניב העברי.

על הממליצה:

מיקי בן-כנען, אם החיטה

שירן זהרוני, מחנך ופעיל חברתי

שירן זהרוני

כשהייתי קטן והתמסרתי לספר באמת התעטפתי בשמיכה והלכתי למקום מבודד, ממש כמו בסטיאן בסרט ’הסיפור שאינו נגמר‘. מאז אותם רגעי ילדות קסומים אני רק מנסה לשחזר את החוויה. מנסה ובקושי מצליח. לפני שלוש שנים קיבלתי במתנה מאחותי את הספר אם החיטה: חורים במסך וירטואלי (תל-אביב 2006) של מיקי בן-כנען ולמשך שבוע וחצי שוב הייתי אני בילדותי, שוב הייתי בסטיאן מ‘הסיפור שאינו נגמר‘ - גמעתי את הספר בשקיקה והתחבאתי מהעולם האמתי כי הפנטזיה הייתה ללא ספק משובחת ומסעירה הרבה יותר. שני משפטים על הסיפור: מדובר באגדה מודרנית על אישה קטנה וענקית ששמה לעצמה למטרה לטוס בהליקופטר. גם הטיסה וגם  ההליקופטר הם מטפורה לחלומות גדולים שאנו מכבים, לגורל שמוכתב לנו, לאומץ הדרוש בחשיבה גבוהה. העלילה בלתי אפשרית וסוחפת, הגיבורה אנושית עד כאב, מצחיקה ופגיעה במינונים נכונים שמאפשרים הזדהות, כעס והשתאות.

מישל וולבק, החלקיקים האלמנטריים

אמתי מור, סופר, עיתונאי ומחנך

אמתי מור

אני ממליץ על החלקיקים האלמנטריים למישל וולבק (הוצאת בבל, 2001. מצרפתית: מיכל סבו).
בשנה שעברה, כשוולבק ביקר בישראל זכיתי לפגוש אותו. ספרו 'החלקיקים האלמנטריים' מספר את סיפורם הלא-מלהיב-במיוחד של שני אחים למחצה; ברונו ומישל המנהלים כל אחד בנפרד חיים אפורים ורעים נטולי אהבה. היעדרותה של זו מובילה כל אחד מהם לשני נתיבים שונים בתכלית: ברונו, הופך למתבודד ממורמר, ואילו מישל משקיע את כישרונו בפריצת דרך מדעית חסרת תקדים שמשנה את האנושות: הוא האחראי לייתכנותו של השיבוט האנושי שמוביל בסופו של דבר להחלפת הרבייה המבוססת על יחסי מין בשיבוט המבוסס על תמרון חלקיקים ביולוגיים.

יש ספרים טובים ויש ספרים רעים. אבל רק על ספרים מעטים אפשר לומר שהם רעים עד כדי כך שהם טובים. וולבק מתאר את החברה המערבית המודרנית, זו הטועה לחשוב שהיא נאורה והומאנית, כחברה אבודה השקועה במשבר עמוק. לצורך כך הוא עושה שימוש בסגנון כתיבה אנטי-ספרותי מובהק, נעדר גינונים או מניירות, אבל מדויק ואכזרי להפליא.

יעל מדיני, המרתף; מוטי זעירא, עף בכנפיים שבורות

סמדר כרמי גיברמן

סמדר כרמי גיברמן

הייתי רוצה לבחור שני ספרים. שניהם קרובים מאוד ללבי והם: ’המרתף‘ מאת יעל מדיני (הוצאת  מטר,  576  עמודים) ו'עף בכנפיים שבורות‘ מאת מוטי זעירא (הוצאת הקיבוץ המאוחד 342  עמודים).

’המרתף‘ של יעל מדיני הוא סיפור שמתרחש כולו בשנת 1934. המדינה שבדרך. הסיפור נארג בחוטים רבים שמשתרגים זה בזה ומובילים בדרך מופלאה אל הסיום המפתיע. מה שאני כל כך אוהבת בכתיבה של יעל זו החוכמה השקטה, השפה העשירה, הרמזים אל עולמות נסתרים והדרך המתוחכמת שבה היא מובילה את שלל העלילות אל מטרתן. ואפילו אם יש אכזבות ותסכולים לאורך כל הדרך, ניטעת בקורא התחושה שבאמת טוב שכך קרה. כך נכון וטוב שיקרה. 

’עף בכנפיים שבורות‘ של מוטי זעירא הוא סיפור חייו ויצירתו של דוד מלץ, שהיה חבר עין חרוד (הקיבוץ ’שלי‘) והיה המורה שלי לספרות. הספר כתוב בצורה מרתקת וערוך ביד אמן. מה שהדהים אותי בספר היה לגלות את דמותו של מלץ, שנדמה היה לי שאני מכירה מחיי יום יום ומשיעורי הספרות. והנה התגלו לי אוצרות רוח ומעמקי נפש שלא שיערתי שהיו חבויים בתוכו. כמוכן למדתי המון על ראשית עין חרוד מזווית הראיה המיוחדת והמעמיקה של מוטי זעירא. הספר ריגש אותי מאוד.

על הממליצה:

עמיה ליבליך, ערק לארוחת בוקר

נירה אשכול, מורה ומחנכת

עמיה ליבליך, פרופ' (אמריטוס) לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, גלתה ענין בקהילת אנשים שפגשה ב‘קפה נחמני‘, כשטיילה עם כלבה בחוף בת-ים ונכנסה לבית הקפה לארוחת בוקר. חברי הקהילה, נשים וגברים, בגילאים ששים שבעים, הגיעו השכם בבקר לשחות, לשחק משחקי חוף, לשתות קפה ולשוחח ביניהם. ליבליך מצאה עניין בקבוצה, והחליטה להתייחס אליה כאל ’שדה מחקר‘ פסיכולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי.

במשך שמונה חדשים היא צפתה בהם וראיינה כמה מהם. לכל אחד מהם ספור חיים משלו. הספורים מרתקים. חלק מהמרואיינים חוו חוויות קשות בחייהם. בית הקפה בודד עצמו מחדשות רעות. נושאי השיחה שבחרו אנשי ’קהילת הים‘ לדבר עליהם לא עסקו לא בפוליטיקה ולא בחדשות, כי אם היו קלילים ומבדרים. ’שיחות של סתם והלצות עליזות‘ כפי שמכנה זאת הסופרת, המקום שימש להם כ ’בועה‘. הם ניסו להתעלם מהגיל, מההבדלים החברתיים שביניהם ומהחדשות הקשות ויצרו לעצמם מציאות חלופית שהנעימה את חייהם. 

תובנותיה של ליבליך על 'קהילת הים' באות בסיפרה  'ערק לארוחת בוקר',  הוצאת שוקן, 2008.

תהלים קד

מפורסם באדיבות מקראנט

על המצאת העם היהודי וזיקתו לארץ ישראל - תגובות לעמדתו של זנד

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בימים אלה הופיע ספרו של שלמה זנד, פרופ' להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 320 עמודים). זהו ספר המשך לספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (הוצאת רסלינג, 2008) שתורגם לשפות רבות. ספרו הקודם "נועד לפרק את מיתוס-העל ההיסטורי על קיומו של עם גולה ונודד". הוא טען בו  שמושג העם היהודי הוא המצאה, השלכה לאחור של תפיסות שהן פרי ההתעוררות הלאומיות המודרנית במאה התשע-עשרה. משנוצר העם היהודי הוא העביר את התנ“ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי ויצר לעצמו את המושג "ארץ ישראל" כנחלת האבות הנצחית שאליה השתוקק מאז ומתמיד ושיש לו זכות נצחית עליה. 

על מטרת ספרו החדש כתב זנד: "עיקרו של הדיון בחיבור הנוכחי יחתור לפרק את עקרון 'הזכות ההיסטורית' [=של עם ישראל על ארץ ישראל. ל. מ.] ואת הנרטיבים הלאומיים המתלווים אליו אשר כל יעדם היה להעניק לגיטימציה מוסרית לניכוס המרחב. הספר מהווה לפיכך מהלך המבקר את ההיסטוריוגרפיה הממסדית... הציונות החילונית נזקקה כבר בראשית מפעלה ההתנחלותי למחלצות דתיות... דווקא הלאמתו של אלוהים (לא ממש מותו) היא זו שהסירה את הלוט הקדוש מעל האדמה ועשתה אותה לחול... בעיני הציונות ניגודה של הגלות המדומיינת התגלם בגאולת קרקע כוחנית - יצירת מולדת גיאו-פיזית מודרנית. אלא שמפאת המיתוס המכונן נותרה זו עדיין חסרת גבולות קבועים, ולפיכך מסוכנת ליושביה ולשכניה" (מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל, עמ‘ 40-39). זנד תוקע יתדותיו בנושאים מקראיים שונים ביניהם: הבטחת הארץ לאבות, משמעות הצירוף "ארץ ישראל", החרם על עממי כנען, גבולות הארץ, ראשית המונותאיזם ועוד ועוד. בדבריו ניכרת השפעת האסכולה המינימליסטית המערערת באופן גורף על האמינות ההסטורית של התנ"ך.  תומס תומפסון, נילס פטר-למקה, פיליפ דיוויס ואחרים טענו, כידוע, שהקהילה היהודית של התקופה  הפרסית-הלניסטית יצרה את התנ"ך והמציאה את  ישראל הקדום.

להלן צרור תגובות על תפיסותיו של זנד: 

פרופ' יאיר הופמן, מה לתבן את הבר - תגובה לעמדתו של זנד

ברק נתנאל, "עמך עמי ואלהיך אלהי" - על היחס שבין עם ישראל ותורתו בתגובה לספריו של פרופסור שלמה זנד

צחי קינן, על רצינות ודיוק - תגובה לזנד

הרב יובל שרלו, אידאולוגיה ולא מחקר

פרופ' רחל אליאור, העם היהודי כקהילת זיכרון

מה לתבן את הבר - תגובה לעמדתו של זנד

פרופ' יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' יאיר הופמן

נשאלתי לדעתי על טענת שלמה זנד בדבר מקורו של העם היהודי (מוצאו מן הכוזרים, וראשיתו כעם במאה התשע עשרה...)  וזיקתו לארץ ישראל, והרי תשובתי.

1. קראתי את הספר הראשון של זנד  ("מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008), עמדתי על רמתו המדעית ועל יושרתו האינטלקטואלית, ומשום כך איני מתכוון לקרוא את ספרו השני, אף לא להתווכח עם עצם הטענה – על כך נכתבו ביקורות לא מעטות, שספק אם הספר ראוי למאמץ שהושקע בהן. 
2. הכותרות של שני הספרים הן דוגמא קלאסית לפואטיקה של דמגוגיה – החדרה עקיפה, סמויה,  של המסר העיקרי: השאלה המוצגת בהן ("מתי ואיך הומצא" באה לנטוע ב(תת) הכרתו של הקורא את הוודאות, שהעם היהודי וארץ ישראל הם 'המצאה', כביכול, והשאלה היא רק – מתי ואיך – שהיא שאלה משנית לגבי המסר העיקרי שאותו רוצה המחבר להעביר: עם ישראל וארץ ישראל הם 'המצאה', והמצאה חדשה. 
3.   כותרות דמגוגיות אלו אינן חדשות באופיין. בתחום  חקר המקרא הן מוכרות לנו מספרים אנטי-ציוניים אחרים, כגון:  ספרו של דייוויס (P. R. Davies, In Search of Ancient Israel, 1992), שכותרתו מרמזת לסדרת הסרטים  הדמיונית של אינדיאנה ג'ונס (In Search of….), כדי להחדיר לקורא כבר בכותרת את התזה של הספר –   'ישראל קדומה' היא אגדה, ותו לא; או ספרו של וויטלם, שכותרתו קובעת כנתון שישראל הקדומה היא המצאה. 

 K. W. Whitelam, The Invention  of   Ancient Israel: The Silencing of Palestinian History, 1996

"עמך עמי ואלהיך אלהי" - על היחס שבין עם ישראל ותורתו בתגובה לספריו של פרופסור שלמה זנד

נתנאל ברק, מחנך

נתנאל ברק

דעתו של פרופסר שלמה זנד מוכרת היטב. מבחינתו אין עמים באופן כללי. איני מעונין לרדת לעומק הדיון הפילוסופי-הסטורי-סוציולוגי בנוגע לתפיסת הלאומים השונים כפרה-מורדיאלית או קהילה מומצאת ועל כל הספקטרום המשתרע בין השנים. את זה יעשו הסוציולוגים. אנשי מדעי החברה מבינים יותר ממני בהמצאות...

יחד עם זאת, כולי שמחה שמתוך עומק לימוד מקורות היהדות הגיע הפרופסור זנד לכך שכיוון לדעת גדולים. כבר כתב רס"ג בחיבורו המשפיע "מבחר האמונות והדעות" כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" (פרק ג'). אולם שוני גדול בין תפישות השניים. מזה, תפישת רס"ג המעמיקה ראות את אומתנו כאומה ומוסיפה לכך את היסוד המחבר שלה כתורת ישראל, ומזה, טענתו של פרופסור זנד שאחז בראש דבריו של רס"ג, "אין אומתנו אומה", אך שמט את סופם, "אלא בתורתה", בהבנת תורת ישראל כיסוד לאומי נוסף על היותה הדרכה רוחנית- חוקית.

על רצינות ודיוק - תגובה לזנד

צחי קינן, מורה ומחנך

צחי קינן

טענתו הבסיסית של זנד היא שהלאומיות באופן כללי, כפי שאנו מכירים אותה כיום - היא פרי תוצר של התעוררות הלאומיות המודרנית במאה ה-19, וכי ברוח התעוררות זו נעשתה השלכה לאחור על תקופת המקרא. לטענתו יהיה זה אנכרוניסטי לייחס ליהודים בתקופת המקרא אפיון לאומי במובן אותו אנו תופסים כיום - הן מבחינת הדינמיקה בתוך קבוצה זו והן מבחינת "תודעה לאומית". טענה נוספת מרכזית מתמקדת במה שהוא מכנה בשם "מיתוס ההגליה", או ההגליה שלא הייתה.

הצורך של התנועה הציונית לבסס את זכותנו על הארץ, הוביל אותה לטעון שהעם היהודי

הוגלה כביכול בכוח מארצו - אף על פי שהרומאים לא נהגו מעולם להגלות עמים שלמים. הוא טוען שיהודים רבים גלו מרצון בחפשם אחרי עתיד טוב יותר - ואילו הציונות שלא יכלה להרשות לעצמה  להודות בכך התעקשה שהיהודים הוגלו בכוח מארצם.

לגבי טענותיו על הכוזרים - הביסוס שלו הוא חלש, ואף הוא מודה בכך, וחבל שהוא עושה "הר מעכבר".

ככלל, בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" חשתי שזנד נותן לאידאולוגיה שלו להשתלט על היכולת שלו להיות אובייקטיבי, אם כי הוא מקדים ומתריע על כך בתחילת ספרו. ועדיין כמה מטענותיו משכנעות.

אידאולוגיה ולא מחקר

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול, פתח תקוה

הרב יובל שרלו

ישנו מנהג באקדמיה כי משעה שדעה מסוימת נאמרה בחלל אוויר העולם - היא מחייבת התייחסות, ציטוט בהערות שוליים וכדומה. זהו מנהג שמעודד פתיחות אקדמית וחרות מחשבה, אך יש לו גם מחיר, והוא חובת ההתייחסות ברצינות לכל דעת מופרכת ככל שתהא. עמדתו של זנד אינה עומדת במבחן קו הסף של דעה שמחייבת התייחסות. רעיון העם היהודי קיים כל כך במנותק לדת היהודית - מימי מקים העם היהודי, דרך ממלכת שומרון, דרך חז״ל, דרך ימי הפילוסופים ובעיקר על פי ההגדרה ההלכתית שדווקא התעלמה מהממד הדתי ועוד ועוד. ספריו של זנד הם אידיאולוגיה ולא מחקר.

בשבעת בת לחם (למל)ך

על הבולה מופיעות שלוש שורות, בכתב עברי קדום:
בשבעת
בת לחם
(למל)ך

מן העתונות: כתבה על התגלית

בעקבות ביקור במוזיאון ארצות המקרא - הרהורי חינוך

מרים לוינוביץ, מכון 'כרם' להכשרת מורים

מרים לוינוביץ

בפעם הראשונה שביקרתי במוזיאון הרגשתי שאני מהלכת בנתיבי ההיסטוריה של עמים קדומים, במסלול שסופו לא ידוע לי, בכל שלב בו אני מגלה דבר חדש שאיננו דומה לקודמו, משלים ומוסיף משלו עליו. חלוקה כרונולוגית, תוכנית, רעיונית או גיאוגרפית חשובה לתלמיד המנסה "להשתלט" בזמן קצר על תוכן רב הפרוס על פני ציר הזמן המקראי ההיסטורי. עיצוב המוזיאון כחללים נפרדים יוצר סקרנות במהלך השוטטות בו. מה נראה בחלל הבא? מה יסתתר בו? באיזו תקופה נבקר?

כרוב מכונף שעיטר כיסא עץ משובץ שנהב, 

עשוי בסגנון הפניקי

הסברים ברורים וקצרים ליד כל מוצג בתערוכה מאפשרים לתלמידים להתרשם מהמוצגים בכוחות עצמם, ללמוד באמצעות דף עבודה ושאלות מנחות. אני מוצאת ערך חשוב בהסבת המבט לאחור והצצה אל תרבויות העבר תוך המחשת ההתפתחות האנושית מאז ועד היום. הסבת המבט לא כדי להתאבל אלא כדי להבין את ההווה ולחיות את העתיד. עיסוק במאפייני ההווה מוכרח להיעשות בתום הסיור במוזיאון כדי שזה יהווה עיבוד החומר ויאפשר הבנה של התהליך ההיסטורי המתמשך.

תשומת הלב לפרטים מהם מורכב הסיפור המקראי והחיים בכלל מסייעת בוודאי למורה להשלים את המחשת יחידת הלימוד, שקשה להמחיש בכיתה ללא עזרים (למשל ארון קבורה, חותמת, מפות ועוד). אחרי שתלמיד ראה במפה את אורכו של מסע הנדודים במדבר, יוכל הוא להבין טוב יותר משמעות הנתונים ומיקום האתרים שלמד בכיתה.

האם הצרעת במקרא היא הצרעת המודרנית המוכרת לנו?

ספיר רון, התכנית המשולבת למדעי החיים ורפואה באוניברסיטת תל אביב

ערך: אהוד צמח, האוניברסיטה העברית

במקרא נמצא התייחסות נרחבת יחסית לנושא הצרעת. מה משמעות הצרעת

בול איטלקי על צרעת

במקרא? האם מדובר במחלה שונה או דומה מהצרעת המודרנית? כדי להשיב על שאלה זו בצורה שמניחה את הדעת על הקורא לחבוש שני כובעים, הכובע הראשון הוא כובעו של חוקר המקרא שמעיין בכתובים, הכובע השני הוא כובעו של איש מדעי הטבע וחוקר המחלות.

על פי מדע הרפואה המודרני, צרעת (leprosy) או "Hansen's disease" היא מחלה כרונית הנגרמת על ידי החיידק התוך תאי mycobacterium leprae (זוהה כגורם למחלה על ידי הנסן ב-1873) ופוגעת בעור (נגעים ושלפוחיות), בעצבים פריפריים (שיתוק, חוסר תחושה) ובמוקוזה של דרכי הנשימה העליונות. ללא טיפול המחלה מחריפה ועשוי להיגרם נזק בלתי הפיך לעצבים, שיתוק ואובדן רקמת סחוס כתוצאה מזיהומים שניוניים, כך מתקבלים האיברים המעוותים והפגומים המזוהים עם המחלה. החיידק מועבר מאדם לאדם בעיקר באמצעות תפליטים של מערכת הנשימה (ופחות באמצעות מגע של עור בעור כפי שהאמינו בעבר), אולם המחלה עצמה אינה מאוד מידבקת, במיוחד לאחר קבלת טיפול. כמו כן, כ95% מהאוכלוסייה מחוסנים בפני המחלה באופן טבעי. הטיפול המודרני נוקט בגישת MDT – multi drug therapy, על מנת להתגבר על העמידות שרוכשים החיידקים. הטיפול כולל נטילת 3 סוגי אנטיביוטיקות (Dapsone, Rifampicin and Clofazimine)  במשך כשנה. 

"משנה תורה" של הרמב"ם

פסל הרמב"ם בקורדובה

"משנה תורה" (מקור הביטוי בדברים יז, יח) הוא שמו של אחד מן החיבורים החשובים שחיבר הרמב"ם -רבי משה בן מימון, האיש שנחשב מגדולי הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, חוקר ורופא, אסטרונום ומנהיג. השפעתו של הרמב"ם היתה כה גדולה, עד שעליו נסב המאמר העממי, כי "ממשה (רבנו) ועד משה (בן מימון) לא קם כמשה". הרמב"ם נולד, ככל הנראה, בשנת 1137 בקורדובה שבספרד. בנעוריו נדד עם משפחתו בספרד עקב רדיפות המוסלמים, ולאחר מכן עברה המשפחה למרוקו, לארץ ישראל ולמצרים, שם התמנה לרופא בחצר המלכות. הרמב"ם תפס מקום מרכזי בהנהגת הציבור, והיה מעורב בכל נושא ועניין ברחבי העולם היהודי. שמו היה מפורסם מאוד בכל תפוצות ישראל, ודמותו הטביעה חותם בל יימחה על היהדות כולה. הרמב"ם נפטר בשנת 1204 ונקבר, לפי המסורת, בטבריה.

רשומות על פסח

ברכת "חג שמח" לכל גולשי הבלוג! 

בכמה מכות הוכו המצרים?

חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה
דם הפסח, עקידת יצחק וגורן ארנן
איך נשמעת שירת הים בארמית?
כמה שנים נמשך שעבוד מצרים?
שירי מכות מצרים מאת נתן אלתרמן
מהו 'אביב'?
המאבק על החירות ומועדי הדרור
צר או ציר?
משה אהרן ומרים

הבאת אל אצרות שלג ואצרות ברד תראה?

המים הם מיסוד העולם אבל דרכיהם ומקורם נשגבים מבינת אנוש. במענה האלהים לאיוב מן הסערה יש סדרה ארוכה של שאלות רטוריות שאלהים מטיח בלגלוג באיוב כדי להוכיח לו שהוא איננו יכול להבין את סדרי העולם ופלאיו ובוודאי ובוודאי שאינו יכול לשלוט בהם. המים, על הופעותיהם השונות (ים, ענן, תהום, שלג, ברד, שטף, מטר, טל, קרח, כפור ועבים) זוכים למקום מרשים בנאום. אלהים שואל את איוב על מקורם של המים, על מיקומם בבריאה, על מצבי הצבירה שלהם, על דרכי זרימתם ועל השליטה בהם: 'הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת?... הבאת אל אצרות שלג ואצרות ברד תראה?... מי פלג לשטף תעלה?... היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל? מבטן מי יצא הקרח וכפר שמים מי ילדו?... התרים לעב קולך ושפעת מים תכסך?... מי יספר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב?' (איוב לח 16, 22, 25, 29-28, 34, 37). זרם השאלות נועד לומר לאיוב שמהות המים והשליטה בהם הן בתחומו המובהק של אלהים, ורק שלו.

'אמר רבי עקיבא... שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים': שיר השירים בראי הפרשנים המסורתיים

מוריה שחם, אמירים, האוניברסיטה העברית

מוריה שחם

בסוף הפרק השלישי במסכת ידיים[1] מובא הויכוח המפורסם אודות קדושת ספר שיר השירים. הויכוח מתנהל סביב ההחלטה אילו ספרים מטמאים את הידיים ואילו לא. ההיגיון בדבר הוא שאם ספר הינו קדוש מספיק אזי חל אסור לנגוע בו על מנת שלא יתלכלך, שמא יבואו עכברים ויכרסמו בו. מאחורי ויכוח פשוט זה משתרעים כל המורכבויות של שתי המגילות הנידונות בו באופן מיוחד: שיר השירים וקהלת. בעבודה זו אתמקד במורכבות סביב שיר השירים ובאופן בו התמודדו הפרשנים המסורתיים עם הכללתו לתוך כתבי הקודש.

עין חרוד והתנ"ך שבליבי

סמדר כרמי גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצה, ומנצחת מקהלה

שורשים

מאז  ומתמיד  היתה  עין  חרוד  חלק  בלתי  נפרד  מחיי.  בגיל  17  וחצי עזבתי  אותה,  אבל  אף  פעם  לא  התרחקתי ממנה.  הייתי  קשורה  למשפחה  הענפה  שנמצאת  בה,  לנופים,  שהם  נופי  הילדות  שלי,  והעיקר -  לחגים,  שבהם  אני  לוקחת  חלק  פעיל  ורציף  על  פני  עשרות  שנים. יש מלים  שהאסוציאציות  שלהן  בשבילי  הן  חד  משמעיות.  למשל  המלה  הר -  היא  כמובן  הר  הגלבוע. גבעה  -  היא  כמובן  גבעת  קומי.  מעיין  -  הוא  מעיין  חרוד,  ומערה  -  היא  מערת  גדעון . רגבים  -  הם  רגבי  אדמת  העמק  הכבדה, רגבים  חומים  כהים,  שבחורף  נהפכים  לבוץ  טובעני  וטורדני ובקיץ  הם  גושים  אילמים,  קשים  או  מתפוררים שנושמים  את  שירו  של  יהודה  הלוי:  "הידעו הדמעות מי שפכן? ויידעו הלבבות מי הפכם? הפכם בוא מאורם, תוך רגבים. ולא ידעו רגבים מה בתוכם”. וגם  כמה  מלים  של  אבא  שנחרתו  עמוק  בלבי:  ". . . עמדתי  בשדה  לבדי,  רכנתי  לאדמה  וחפנתי  בכפות  ידי  את  הזהב  החום  הזה,  את  הרגבים  החומים  האלה,  והאזנתי  לרחשם . . .". במשך  שנים  חשתי  שהשורשים  שלי  מתחברים  לשורשי  עץ  התאנה  שבפתח מערת  גדעון שממנה  נובע  מעיין  חרוד.  כמו  מפינה  חבויה  זו  מתחילים  כל  החיים  הגשמיים  והרוחניים  גם  יחד.  והשורשים  עמוקים  מאוד.  הם  מגיעים  עד  מרכז כדור  הארץ, ושום  רוח  סופה  או  סערה  לא  תוכל  לעוקרם.

מתחילים מסורת חדשה: מפגש רביבים - בי“ס בויאר

שי והבה, האוניברסיטה העברית

ביום 26.1.2012, ב' בשבט ה'תשע"ב חברו סטודנטים ממחזור י"א של תכנית רביבים, הלומדים אצל ד״ר לאה מזור, עם תלמידי כיתת תנ"ך מוגבר של בית הספר בויאר ירושלים לפעילות מיוחדת על "המעולה שבשירים" הלוא הוא שיר-השירים. הסטודנטים בתכנית רביבים העבירו לתלמידים אשר בחרו ללמוד תנ"ך כחלק מהמקצועות המוגברים בבית הספר בויאר, סידרת שיעורים מרתקים (להלן, ”התחנות“) על שיה“ש (=שיר-השירים) ה, תוך דגש על הפן המחקרי של לימוד, דהיינו, דרך העלאת הבטים שעולם האקדמיה מתעמק בהם ולרוב אינם משולבים בהוראה בתיכוני ישראל. פעילות רביבים היתה חלק מהקורס "סוגיות בהוראת מקרא" של ד"ר לאה מזור, והיא התקיימה בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים. תלמידי רביבים התאימו את התחנות לגיל התלמידים ולרקעם והעבירו את התכנים בצורה חווייתית ומסקרנת. 

האהבה כמחלה בשיר השירים

מתן חי אזולאי, רפואה, הדסה עין כרם

 השולמית משביעה את בנות ירושלים לחפש את דודה ולומר לו שהיא "חוֹלַת אַהֲבָה" (ב 5; ה 8) מדוע היא מציגה את אהבתה אליו כחולי? במה מתבטא החולי הזה? על-מנת לענות על השאלות הללו, שהינן מורכבות ועם זאת טריוויאליות לכאורה, ננסה להגדיר מהי מחלה. הומיאוסטזיס היא מילה יוונית שפרושה המילולי הינו "מצב דומה", ומשמעותה שמירה של מצב איזון גופני (ונפשי, בין היתר מתוך ההכרה בכך שתהליכים נפשיים הינם תוצאה של תהליכים ביולוגיים), על-ידי יצירת חיץ בין האורגניזם לסביבתו, ויכולת של האורגניזם להגיב לשינויים חיצוניים ופנימיים על-מנת לשמור על איזון זה. הומאוסטזיס מאפיינת את כלל היצורים החיים, ולמעשה מהווה את אחד הגורמים שמבחינים בין החי והדומם.

מחלה, היא למעשה תוצאה של פגיעה בהומיאוסטזיס, כתוצאה מפעילותו של פתוגן (גורם מחולל מחלה), או של כשל פנימי באחת או יותר ממערכות הגוף או מנגנוניו השונים. במצב זה, מופר האיזון העדין המאפיין את האורגניזם.

הצימוד בין המילים "מחלה" ו"אהבה" יוצר סתירה פנימית, ומהווה אוקסימורון. כיצד אם כן ניתן לשלב בין רגש חיובי עילאי של אהבה לבין מצב מעיק כמחלה? ניתן להסתכל על הנושא משתי נקודות מבט שונות ומרוחקות זו מזו. גישה אחת תהא גישה פתוגנית, קיומה של האהבה מפר את איזונה של הגיבורה במקרא. הגישה השנייה היא גישה אינטרינזית, האהבה נדרשת לקיום הומאוסטזיס והיעדרה מחולל ומעורר את המחלה.

משה, שמואל וה'נעלם'

משה, הזועם על קורח ועדתו שמרדו בו, מצביע בפני האלוהים על כפיות הטובה שלהם: "... לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר טז, טו). מילים אלה, שבהן מעיד משה על צדקתו וניקיון כפיו, שלא נטל מבני ישראל דבר שאינו שלו, מוצאות את מקבילתן בנאומו האחרון של הנביא שמואל אל העם: "הנני, ענו [=העידו] בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב לכם" (שמואל-א יב, ג). הדמיון הענייני והלשוני שבין שני הפסוקים הוא שהביא לבחירת דברי שמואל (שמואל-א יא, יד - יב, כב), על פי מנהגי כל העדות, כהפטרה לפרשת קורח. לא פעם די בדמיון שכזה כדי לקשר בין פרשת השבוע לבין הפטרתה.

תרגום התנ"ך לעברית? לא זו הדרך!

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אברהם אהוביה, תנ“ך רם: הטקסט המקראי בעברית בת ימינו. כל פסוק ותרגומו מולו, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, העתיק מלשון המקרא ללשון ימינו: אברהם אהוביה. רם הוצאה לאור וידיעות ספרים, תשע“א

ספרות המקרא נתחברה לפני אלפי שנים ולית מאן דפליג שהעברית בת ימינו שונה מהעברית המקראית ושלרבים יש קשיים בהבנתה. הפתרון שמציע אברהם אהוביה הוא תרגום המקרא לעברית בת ימינו, במטרתה לקרב תלמידים, עולים ובוגרים לתנ“ך. אלה אמורים, כך נאמר בפירסום לספר, להפיק "תועלת והנאה מהתרגום מאיר העיניים והקולח". הופעת תרגום התורה בשלמותו בכרך אחד והפצתו לקהל הרחב מעוררות שלוש שאלות: האם המוצר הוא בכלל תרגום, האם הוא מהימן, והאם ראוי בכלל לתרגם את התנ“ך לעברית בת ימינו.