לא בגלל נזיד עדשים: וינייטת הבכורה

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

Matthias Stom - Esau and Jacob

יעקב נולד תאום לעשו, לא תאום זהה, על כן גם לא תאום למראה, ולא תאום נפש. כבר ברחם אמו לא היה תאום לאחיו ובצאתו לאוויר העולם כבר היה אוחז בעקב אחיו כאילו לא היו בו כוחות משלו שהספיקו לו להיוולד. אלמלא היה תלוי באחיו, לא היה מגיח מרחם, והיה מת נפל עוד בטרם יחיה. הנערים גדלו יחד שונים. האחד, לא מוטרד משונותו, כי היא בידלה אותו לטובה כביכול. הוא היה בכור כחוק. עלם שכוחו עמו. בוטח ביכולותיו. שום צל של תלות לא עננה על זהותו. דימויו העצמי היה איתן. איש ציד. אדון קיומו. ואביו אהבו. האב היה עמוד התיכון במשפחה. הקובע. העיקר. האם, נספחת, אהובה לבטח, אבל עקרת בית הנשענת על אותו עמוד תיכון. בעיניו. ככל שעיניו ידעו לראות.  

ספרה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב

הספר "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", שראה אור בהוצאת כרמל בירושלים תשע"ח, עוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית וחברתית של נשים בחברה הפטריארכלית, בכלל, ובחייהן 'הנורמטיביים'  של נשים יהודיות מנקודת הראות הגברית, בעולם המסורתי, בפרט. נקודת ראות גברית זו מיוסדת למרבה הפלא על סיום סיפור גן עדן שבו נאמר כידוע ' וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ ' (בראשית ג טז).

אני מתגעגעת

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת וחוקרת

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה וְהָיָה יָכוֹל

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה
וְהָיָה יָכוֹל
גַּעְגּוּעַי הוֹלְכִים אֶל המַּבּוּעִים
אֶל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלֹּא

חרותות של ספינות ובעלי חיים מהתקופה הרומית התגלו בחפירות בבור מים עתיק בבאר שבע

בחפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות בבאר-שבע, נתלה מאגר מים, אשר היקפו -5 X 5.5 מ' ועומקו מגיע לכ-12 ובו חרותות של ספינות ובעלי חיים. 

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסע אמנותי בין כוכבים וסמלים ביצירתה של האמנית סבינה סעד

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

*פורסם במחקרי גבעה ו (תשע"ט) -שנתון המכללה האקדמית 'גבעת וושינגטון', בעריכת משה צפור, אהרן מונדשיין ואליסיה גרינבנק. תודתי על הרשות שניתנה לפרסם את המאמר בטרם הופעת הכרך בדפוס.

סמלים חזותיים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בהם. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. במפעלה האמנותי הייחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד נחקרות הזיקות המורכבות בין השניים בכלים אומנותיים, [1] ולנושא זה תוקדשנה השורות הבאות. 

שאול: איך נפל משיח השם

ד"ר דן אלבו, משורר, היסטוריון וחוקר תרבות

גוסטב דורה, מות שאול

שָׁאוּל - שָׁאוּל
הוֹ מַלְכִּי, אֵיךְ נִתַּז דָּמְךָ עַל-אַדְמַת הַגִּלְבֹּעַ
וְרֵיחוֹ עָלָה בְּאַפִּי בִּבְלִילָה עִם רֵיחַ שְׁרָצִים, שַׁרְשׁוּרִים וְצְפַרְדְּעִים.
נוֹשֵׂא כֵּלֶיךָ יִלֵּל בִּזְעָקָה מָרָה 'אֵלִי אֵלִי, מַה לְךָ אֵלִי.. ' וְנָפַל עַל-חַרְבּוֹ,
לְאֵידֶךָ הִתְלוֹצֵץ הַשָּׂטָן בְּקוֹלוֹ הַמְּחֻסְפָּס: 'הוֹ,
מַה יָפֶה יוֹתֵר מִגְּוִיָּה שֶׁעֵינֵיהָ הַפְּקוּחוֹת נוֹצְצוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ!'

דֶנדרוֹפואמות: שלושה סיפורי עצים

אלי יונה, משורר

בשם כל העצים

1. עץ המחלוקת

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהִשְׁחִית אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ

הִפְנָה אֵלָיו בְּרוֹשׁ אֶחָד אֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה וְשָׁאַל

בְּשֵׁם כָּל הָעֵצִים בְּמָה חָטְאוּ גַּם הֵם

מֵילָא הָאָדָם שֶׁכָּרַת אוֹתָם 

צָרִיךְ לְהַכְרִית אוֹתוֹ וְרַק אוֹתוֹ 

כִּי הוּא־הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל רַע.

שְׁאָלוֹ אֱלֹהִים: וּמִי פִּתָּה אֶת הָאָדָם רִאשׁוֹן?

חַוָּה!

וּמִי פִּתָּה אֶת חַוָּה? 

הַנָּחָשׁ!

... וּמִי פִּתָּה אֶת הַנָּחָשׁ?

עֵץ נֶחְמָד לְהַשְׂכִּיל.

וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם.

מול כוכבי השיח החדשים

יצחק מאיר, משורר, סופר והוגה דעות

אֲנִי נוֹשֵׁךְ. אֲנִי שָׁנוּן. 

אֲנִי עוֹקֵץ. אֲנִי מכיש.

אַתָּה מַרְדִּים. אַתָּה חְנוּן.

אַתָּה כְּמוֹ אֵין מוֹצֵא בַּכְּבִישׁ.

אֲנִי תּוֹקֵף. אֲנִי מֵבִיךְ.

אֲנִי מַבְרִיק. תַּלְיָן מִלִּים.

אַתָּה מֶזֶג אֲוִיר אָבִיךְ,

נֶחְבָּא כְּמוֹ גוק אֶל הַכֵּלִים.

אני שאול - הרועה שכתר בראשו

חגי קמרט, סופר ומשורר

San Francisco California ~ M.H. de Young Memorial Museum

  Marble Statue of King Saul ~ 1882

הָרוֹעֶה

וַיָהפוֹך לוֹ אֱלֹהִים
לֵב אַחֵר
חֲנִית גִּרְדָּה אֶצְבּעוֹתָיו.
וּבְידוֹ  חֶרֶב פיפיות
בָּה אָחַז
עָלֶיהָ נָפָל .

עתליה

משה שפריר, משורר

פגשתי בכיכר המדינה עלמה צעירה. עתליה שמה. תמהתי על הוריה על שבחרו לקרוא לבתם בשם של הרוצחת המקראית הנוראה הזאת, שכן במסורת היהודית נמנעים מלקרוא לצאצאים בשמות אישים ונשים שליליים המופיעים בסיפורי התנ"ך, כגון: נמרוד, שמעי, דואג, עמרי, יהוא ועתליה.

"וַתָּקָם (עֲתַלְיָה) וַתְּאַבֵּד אֶת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה" (מְלָכִים בּ', י"א, 1)

צְאִי, צְאִי כְּבָר עֲתַלְיָה - אַתְּ אֵשֶׁת-הַדָּמִים, מַלְכַּת הָרֶשַׁע שֶׁמִּדַּעַת,

צְאִי אֶל בֵּית-אֱלוֹהַּ אֶל מוֹתֵךְ, שֶׁכֹּה רָאוּי לָךְ - בַּת-בְּלִיַּעַל וְרוֹצַחַת!

הֲלֹא אֶת קוֹל דְּמֵי נְכָדַיִךְ אָנוּ עוֹד שׁוֹמְעִים, מַמָּשׁ בְּתוֹך נִבְכֵי הַמֹּחַ.

הֵם צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ מֵהָאֲדָמָה - עָלֶיהָ אַתְּ פּוֹסַעַת, הַמִּרְשַׁעַת.

מוֹתֵךְ יָבוֹא כָּעֵת עַל חֵטְא גַּבְהוּת-הַלֵּב וְתַאֲוַת-שִׁלְטוֹן וַכֹּחַ.

פרוייקט גימלאים בבתי ספר תיכוניים בישראל

ד"ר ישראל כץ, איש חינוך

לפני שאתאר את פרוייקט הגימלאים בבתי הספר, אציג את עצמי ואת תפיסתי החינוכית כרקע לפרוייקט הגימלאים שיזמתי ושיתואר בהמשך.

שני אותות לדורות: וינייטת והאלוהים ניסה

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

אותות לדורות

הוינייטה מתבוננת בפרשת העקידה מזווית הנס, האות, 
לא מן הזווית הקשה מנשא, זווית הניסיון.

אינני יודע איך לקרא את הפסוק "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב, א'). תמוה.  אמנם כבר מצינו במקרא שה' כביכול מנסה את המאמינים בו. בדברים י"ג ד' מזהיר הכתוב את הנוהים אחר נביאי שקר המביאים אות המוכיח לכאורה כי לא מליבם הן ניבאים אלא מפי הגבורה " לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא  כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם". גם זה לכשעצמו קשה. למרות שהרשות נתונה ביד כל אדם לבחור מעשיו, הכל צפוי, ויודע תעלומות לא יעמיד אדם בניסיון כדי לדעת במה יבחר. אבל אפילו נעבור על פני הקושי הזה,  נפגוש בקושי גדול הימנו.

מה ראתה החרב שעליה נפל שאול?

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת וחוקרת ספרות לשון ותרבות

Detail of Breughel's Death of Saul

מה ראתה החרב?  

כְּמַרְאָה אֶל פָּנָיו
דָּמְעָה הַחֶרֶב

עִזְרִי לִי,
חַרְבִּי,
לִי-
עִזְרִי.

אפוקליפסה עכשיו: בראשית א, א-ה

חגי קמרט, סופר ומשורר

עת לשוח תצא היא דארק... ושתי עיניה דרקוני  לבה רותחת

והטיפו ההרים דם וכל הגבעות תמוגנה.
ועמקים הפכו תהו ואורות הפכו חשך.
ולילות שיטחו אורן על ימים.
אז קראה דארק לחושך יום ולאור קראה היא לילה,
ובלהט החרב המתהפכת גירשה לאדם מגנה מאצל הכרובים.

ציורי תנ״ך בחרוזים מאת הני שקולניק

הנה מבחר מעבודות החרוזים של האומנית הני שקולניק, על סצינות מקראיות:

משה בתיבה

הסיפור הראשון

בלפור חקק, משורר

The Garden of Eden with the Creation of Eve, Jan Brueghel the Younger

הסיפור הראשון

אָדָם וְחַוָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִגַּן עֵדֶן

חָיוּ נְטוּשִׁים בְּשָׂדוֹת אֲחֵרִים

אָדָם וְחַוָּה

סִפְּרוּ לְיַלְדֵיהֶם כָּל מִינֵי סִפּוּרִים.

וינייטת אב המון גויים: מהגר האמונה והצדק הראשון

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

אברהם משה ליליין, אברהם 

בדברי ימי ישראל היה ל"ברח לך" הד גדול יותר מאשר ל "לֶךְ-לְךָ".  הקיום היהודי לן בין שתי הקריאות, שציוו על עקירה שהיא לעולם קשה כשאול. תמיד " מֵאַרְצְךָ" בה חיית בשפתה, בדפוסי תרבותה, במנהגיה, באורח חייה, בנאמנותך לחוקיה. עקירה אחת. 'ארצך' זאת שאדם נקרע מעליה, קרעיה מלווים אותה אל הארץ אליה הוא עוקר והם כואבים תמיד ברקמה של הארץ שהעקור נשתל בה. תמיד "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ", ממחוזות ילדותך שמראותיה היו בנפשך לתבנית נופו של  העולם לכל ימי חייך. עקירה כואבת נוספת. אדם ונופו אחד הם, מפרידים ביניהם - אדם נעשה זר לנופו והנוף נעשה זר לאדם, והניכר ניבט מכל חלון אפילו ארכו ימי חיי העקור בארצו החדשה הרבה יותר מימי חייו בנוף ילדותו. והעקירה המייסרת מכל, "וּמִבֵּית אָבִיךָ",  מן המקום האחד בעולם שהוא כולו כל כולו רק שלך, בו נולדת לחיקה של אהבת אם האחת שעשתה אותך אהוב לפני אלוהים ואדם, בו עמדה עריסתך ושמעת ממנה שירים המתנגנים מימי עולם בפי אבותיך, בו גדלת על ברכי מוסר אביך ותורת אמך שעיצבו את עמוד שידרתך המוסרית, וממנו, באשר שם אתה הולך, אתה שומע בכל הצמתים של חייך את הקולות ואת השתיקות השומרים אותך מכל רע. אפילו עקירה מארץ הרעה אל ארץ הטובה, אפילו עקירה מגיא צלמוות אל נאות דשא, כל עקירה היא ייסורים. אבל יש עקירה של "לֶךְ-לְךָ". ויש של "ברח לך", וזו של "ברח לך" מאחרת לבא, וכשהיא נשמעת - פעמים הרבה כבר אין לאן לברוח, ואין קץ לייסורים הנוראים שאדם מייסר עצמו על שלא שמע "לֶךְ-לְךָ" כשאפשר היה עדיין ללכת! 

רוביק רוזנטל בריאיון עצמי עמוס בסתירות פנימיות לכבוד צאת ספרו: מדברים בשפת התנ״ך

ד״ר רוביק רוזנטל, בלשן, לשונאי, מילונאי, עיתונאי, סופר, סופר ילדים

רוביק רוזנטל, מדברים בשפת התנ"ך, הוצאת כתר 2018, 402 עמודים

מדברים בשפת התנ״ך, הוצאת כתר
ד״ר רוביק רוזנטל, צילום: אריק סולטן

רוביק רוזנטל, או שמא אקרא לך דוקטור רוביק. פרסמת בימים אלה את הספר "מדברים בשפת התנ"ך". ואני תוהה: האם אנחנו, הישראלים, מדברים בשפת התנ"ך?

ברור שלא. מי מדבר בשפת התנ"ך?

כל חולם - לוחם: הוסיפו נא לחלום

אלי יונה, משורר

הוֹסִיפוּ נָא לַחְלֹם!

בעלי החלומות

"וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו"  וַיּוֹסֵף לַחְלֹם!
"וַיְקַנְאוּ בּוֹ אֶחָיו"  וַיּוֹסֵף לַחְלֹם!
"וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ"  וַיּוֹסֵף לַחְלֹם! 
"וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה"  וַיּוֹסֵף לַחְלֹם!

כָּל הַיּוֹסֵפִים וְהַיּוֹסֵפוֹת בָּעוֹלָם הוֹסִיפוּ נָא לַחְלֹם!

וינייטת השורד החרד: את קשתי נתתי בענן

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

 וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן

כלו המים. יצאו שלוש מאות ושישים ואחת יום אותם עשה נוח בתיבה, ארבעים יום וארבעים לילה של תופת רותחת שעלתה מתהומות ושל אשדות מטר וזוועות וברקים שניתכו ממרום, ומאה וחמישים יום בהם גברו המים, וכמספר הימים האלה בהם נסוגו מעט מעט, ועשרים ואחת ימים של שילוחי העורב והיונה. שלוש מאות ושישים יום של הישרדות פלאית של משפחה גרעינית אחת קטנה, בבדידות אפלה, בשעה שהעולם הנושב כולו, כל חי בו, כל צמח, לבד מעץ הזית האחד על פסגת מוריה, חרב. 

דרכים לחשיפת המסר של השירה המקראית - הבטים צורניים ותכניים

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מפתח הזהב להבנת שירה מקראית
הנה רשימה של הבטים שמומלץ לתת עליהם את הדעת לצורך פיענוח המסר/ים של שירה מקראית: 

1.   מבנה השירה בשלמותה - עיצוב וארגון. 

תיחום היחידה הספרותית. האם ניתן לגלות בה תבנית-על המגדירה את גבולותיה על פי התוכן, שימושי לשון מיוחדים או סמנים צורניים כגון נוסחאות פתיחה / סיום, מסגרת (הסיום ממין הפתיחה), פזמון חוזר, סימטריות מילוליות, אקרוסטיכון, מבנה קונצנטרי (כיאסטי), שרשור. 

2.    הרכבה הפנימי של השירה והיחס שבין חלקיה.

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לזכר האומנים שניספו בשואה

סמלים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בהם. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. הזיקות המורכבות ביניהם נחקרות במפעלה האמנותי היחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד, ולכך תוקדשנה השורות הבאות. 

הטלאי הצהוב היה אות קלון שנצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם בפקודת הנאצים לצורך זיהויים, השפלתם והדרתם המתדרדרת מזכויות האדם. גודלו היה כאגרוף, צורתו מגן-דוד: כי המגן-דוד זוהה עם היהדות כבר מימי הביניים, צבעיו צהוב עם שחור, כי הצבעים הללו מסמלים במסורת הנוצרית בגידה ומוות (שימוש בצבע הצהוב לסימון יהודים לצורך ביזויים היה קיים לפני כן בארצות האיסלאם) ובמרכזו כתובה מילת ״יהודי״ (Jude) בגופן שנראה כשאול מספרים קדומים, לאותת שלסימון היהודים שורשים עתיקי יומין. עיצוב הטלאי הצהוב לא היה אחיד ובארצות שונות בזמנים שונים הוא הופיע בגיוונים שונים. סימון היהודים בעת החדשה ביוזמת הנאצים, היה חלק מאלומת תהליכים, שהובילה בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי - גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם. 

סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מנהלת במשך שנים דיאלוג נוקב עם סמל הטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה. מעקב אחר יצירתה השופעת חושף נרטיב היסטורי-אישי שמתחיל באירופה של טרום-השואה ומגיע לתקומת ישראל בארצו. לקישור האומנותי-אידאולוגי שהיא יוצרת בין סמל הכוכב שבטלאי הצהוב לבין סמל המגן-דוד שבדגל ישראל תרם בוודאי גם שמו הגרמני של הטלאי הצהוב, ״כוכב היהודים״ (Judenstern). כי זאת לדעת, סעד מתבטאת לא רק דרך הכלים הקלאסיים של הדימויים החזותיים: צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, אלא גם באמצעות זיקות ללשון. חלקן גלויות, ומתבטאות בשיבוץ טקסטים ביצירותיה, וחלקן סמויות, ומתבטאות בזיקות מפתיעות בין הדימויים החזותיים למילים בשפה. תהא זו האיטלקית, שהיא שפת האם שלה, או העברית, שהיא השפה שרכשה לה בארץ. בסגנון מופשט, תמציתי וחד היא מתייחסת לזוועות, באה חשבון עם אומות העולם ששתקו או שיתפו פעולה עם הנאצים, מזהירה מפני האנטישמיות המרימה ראש בימינו, ומצביעה על הטלאי הצהוב הרוחש מתחת לפני השטח בהוויה הישראלית העכשווית. 

חשיפת כתובת חנניה בר דודלוס הנוקבת בשם: ירושלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית (כתיבה וצילום)

התרגשות גדולה עמדה באוויר. ציפיה דרוכה. עוד רגע קט יוסר הלוט מעל עמוד האבן ותחשף לציבור הכתובת המרגשת. העתונאים הרבים החמושים במצלמות ומכשירי הקלטה, הצטופפו באגף הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל. פרופ׳ עדו ברונו, מנכ״ל מוזיאון ישראל, פתח את מסיבת העתונאים ושלח רמזים: הממצא ממוקדם בהקשר הארכאולוגי הנכון - האגף של ירושלים בתקופת בית שני, ומדגיש את המילה ׳ירושלים׳!

דנית לוי מסירה את הלוט

הלוט מוסר ו… נחשף עמוד אבן עגול, עליו כתובת באותיות עבריות 

חנניה בר

דודלוס

מירושלים

Children of Israel - אלגוריה

אלי יונה, משורר
תרגום לאנגלית: פרופ׳ איתן מדיני

רוֹצִים לָרִיב? עָשׂוּ זֹאת בַּחוּץ!

Children of Israel - אלגוריה

הַחוּצָה, יְלָדִים, הַחוּצָה!
רוֹצִים לָרִיב? עָשׂוּ זֹאת בַּחוּץ!
גָּעַר הָאָב בִּילָדָיו
וְסָגַר אַחֲרֵיהֶם אֶת הַדֶּלֶת.

שמשון ודלילה בשר ודם

בלפור חקק

שמשון ודלילה בשר ודם  

Samson and Delilah by Rubens

דְּלִילָה בְּאַהֲבָתָהּ

אָבָק בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ

רְחוֹקָה מִפְּנִינִים

מְשַׁנָּה עִתִּים לְשִׁמְשׁוֹן

מַחְלִיפָה אֶת הַזְּמַנִּים.

גּוֹלֶלֶת אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ

בְּעֵמֶק הָאֵלָה

מְצִיפָה אוֹתוֹ אוֹרָה גְּדוֹלָה.

וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

גּוֹלֶלֶת חֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר

לַעֲרֹף שַׂעֲרוֹתָיו

לְהָבִיא עָלָיו אֲפֵלָה.

האטד וכבשת הרש: לקח פוליטי? מה פתאום

ד"ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)

הרוצה לשלוט בעולם  העצים // אין לו צורך בפרי, די לו רק בקוצים. 

הלוך הלכו העצים מפלך אל פלך,// לבחור להם עץ, שיסכים להיות מלך.

"ודאי יש כזה", התעקשו לתומם 
חיפשוהו בלילה, ביקשוהו יומם // אצל אבימלך, גדעון ויותם.
שוחחה  המשלחת עם כל צמח ראוי,//  ומשיח אל שיח פחת הסיכוי.
כי מי שהוא עמוס בכל טוּב// כגון זית וָגפן, תאנה או חרוב
הפנה את גבו ליוזמה בסירוב.
במשל של יותם, אילנות האיכות// סרבו לקבל על עצמם עול מלכות.

אידאל השיוויון בין בני האדם על פי בראשית א

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

התנ“ך נפתח בתיאור בריאת העולם בשבעה ימים שמסביר את טיבו, תבניתו ותכליתו של העולם. בעולם שורר סדר היררכי והאדם נמצא בפיסגתו. הוא היחיד שעליו שנאמר שהוא נברא בצלם אלהים: ’ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם‘ (בראשית א 27); הוא היחיד שאלהים לא רק מברך אותו אלא גם מדבר אליו ישירות: ’ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלוהים‘ (פס‘ 28);הוא היחיד מכל יצורי היבשה  שנתברך בברכת הפריון ומילוי הארץ, ברכה שלא ניתנה לחיות היבשה; וגם תזונה עדיפה ניתנה לו. הצמחיה נבראה כשהיא ממויינת לעשב מזה ולעץ מזה. תזונת האדם נועדה להיות משניהם גם יחד: מן העשב הפשוט ומפרי העץ שהוא משובח יותר. לבעלי החיים, לעומת זאת, ניתן רק ’ירק ירק עשב לאוכלה‘. 

נפלאות הסיפור המקראי - מקאמה

ד"ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)

את המקאמה הזאת באינקלוסיו נפתח//  שהוא מסימני ההיכר של הסיפור בתנ"ך.

לרוצה במקרא את המסר לחשוף// לא די בִקריאה מראש ועד סוף.
כי צריך גם מאחרית לָרֵאשית לחֲזור// וקודקוד עם תחתית ביחד לשזור.

בקשרים נסתרים הסיפור מעוצב// ורק אפס קצהו גלוי על פניו.
מילותיו מועטות וניתנו במשורה// הוא נראה רדוד ופשוט לכאורה.
אך פשטות התמונה מסתירה כמסך// את עמקות היצירה הטמונה בתנ"ך.   

הלזאת ייקרא אשה? על כינונה של זהות נשית סטריאוטיפית במרחב הטקסטואלי-יהודי

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המנין באגודת הסופרים בישראל

הַלָזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה?

עַל כִּנּוּנָהּ שֶׁל זְהוּת נָשִׁית סְטֵרֵיאוֹטִיפִּית בַּמֶּרְחָב הַטֶּקְסְטוּאָלִי-יְהוּדִי, זְלִיגָתָהּ אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי-יִשְׂרְאֵלִי וְהַשְׁפָּעוֹתֶיהָ עַל מַעֲמָד הָאִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל

תקציר:

 כשוירג'יניה וולף כתבה ב-1929 את "חדר משלך", היא תיארה באופן כמעט גאוני כיצד הַפְנָמָתָהּ של היררכיה מגדרית משליכה על הדרתן המוחלטת של נשים כותבות מן המרחב הספרותי-תרבותי ובתוך כך, משפיעה גם על מעמדן של נשים במרחב הציבורי באנגליה: "אשה מככבת בדפי הספרים מכריכה לכריכה, אך נעדרת לחלוטין מההיסטוריה. היא חורצת גורלות של מלכים וכובשים בספרות היפה, אך למעשה היא משרתת של כל גבר שהוריה הכריחו אותה לענוד את טבעתו על אצבעה. חלק הגון מהטקסטים מלאי ההשראה והמחשבה העמוקה נובעים מפיה בספרים, בעוד שבחיים האמתיים היא בקושי יכלה לקרוא ולכתוב, והייתה רכושו של בעלה". [1]

מאמתי יש למלאכים כנפים?

עקידת יצחק, לורנט דה לה הייר 1650

הרבה מאתנו יאמרו כי מאז ומתמיד ציירו להם בני האדם את מלאכי השמיים כבעלי כנפיים, שהרי כך אנו רגילים לראות אותם ברוב יצירות האמנות: תמונות, פסלים, פסיפסים ועוד. כיוון שתפקידם העיקרי של המלאכים הוא לתווך בין אדם ואלהים, ברור לכאורה שהם זקוקים לכנפיים כדי לנוע במהירות בין הארץ שניתנה לבני האדם ובין השמים שהם לה' בלבד.

והנה, במקרא מתוארים מלאכים רבים מבלי להזכיר את כנפיהם, כגון המלאכים שבאו להודיע לאברהם על הולדת יצחק (בראשית יח, ב) והמשיכו את דרכם כדי להציל את לוט מהפיכת סדום ועמורה (שם יט, א). הוא הדין גם באשר למלאכים שרואה יעקב בחלומו, שהם "עולים ויורדים" מסולם ולא מתעופפים סביבו, או המלאך המשוחח עם הנביא זכריה (זכריה ד, א). יצורים בעלי כנפיים במקרא הם הכרובים המתוארים כ"פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת" (שמות כה, כ) או השרפים ("שש כנפיים לאחד" [ישעיה ו, ב]). וחוץ מהזכרת "האיש גבריאל ... מועף ביעף נוגע אלי" (דניאל ט, כא) – שממנה נרמז כי לגבריאל ישנה היכולת להתעופף – לא נמצא הזכרה ברורה של מלאך בעל כנפיים, לא במקרא, לא בספרים החיצוניים (שבהם מופיעים מלאכים רבים בחזיונותיהם של מחברי הספרים) ואף לא בברית החדשה. מניין לנו אפוא תמונת המלאך המכונף? אפשר לשער כי עם הזמן לא הבחינו האמנים בין מלאכים, שרפים או כרובים, ואת כולם ציירו כבעלי כנפיים, אך סביר יותר לומר שהכנפיים הפכו להיות לסימן המזהה את המלאך, והמבחין אותו מבשר ודם, בהשפעת העולם הקלאסי היווני-רומי בתקופת הנצרות הקדומה. בתרבות הקלאסית היו יצורים מכונפים רבים, ולהם תפקידים שונים, ואלה יכלו להשפיע על דמיונם של האומנים הנוצרים במאות הרביעית-חמישית. כך, למשל, אלת הניצחון היוונית, ניקה (או בשמה הרומי: ויקטוריה) שתיווכה בין האלים לבין בני האנוש. היא מתוארת באמנות היוונית-רומית כשבצידה מהויות מכונפות המסמלות את ארבע עונות השנה או את ארבע רוחות השמיים. לפי ההשערה החלו אמנים נוצרים לצייר בהשפעת תיאורים אלה את מלאכי השמים, בתנוחות של ברכה או כשהם נושאים צלב, כאשר זוג כנפיים יוצא מגופם. כך נמצא, למשל, בארונות קבורה נוצריים מן המאה הרביעית.

בריאת האור ותאוריית המפץ הגדול - סיעור מוחות

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אור באפלת האינסוף

באוקינוס המים האינסופי בחשכה המוחלטת נשמע לפתע קולה של רוח אלהים המרחפת על פני המים: ’יהי אור‘, והמרחב האפל הוצף באחת באור. זה היה הדיבור האלוהי הראשון, לפי בראשית א, והוא התחיל את שרשרת ארועי הבריאה. האור הזה לא זרח ממאורות השמים, שהרי הם טרם נבראו. מה הוא היה? האם לתאורית המפץ הגדול המקובלת במאה ה-21 יש מה לומר בקשר אליו? סוגיה זו שייכת לתחום ההגותי העוסק ביחס שבין אמונה למדע ואין מועד מתאים יותר להתעמק בה מאשר בתחילת השנה העברית, שהרי נאמר ’בתשרי נברא העולם‘ (מסכת ראש השנה י ע"ב). להתעמקות בסוגיה יש השלכות להוראת התנ"ך בבתי הספר שהרי היא מציפה את תפיסות היסוד של הקורא לגבי מהותו של המקרא, מקורו, מטרתו ודרך פרשנותו. הגישה לסוגיית מקור אור היום הראשון יפה באופן עקרוני גם לשאלות אחרות מתחום היחס שבין אמונה למדע המתעוררות למקרא בראשית א, למשל היחס בינו לבין התפיסות האבולוציוניות והדרוויניסטיות אודות היווצרות הצומח, עולם החי, ומוצא האדם. 

שורה נכבדה של הוגים, חוקרים ורבנים, הוזמנה להתמודד עם טענתו של פרופ‘ נתן אביעזר

תולדות היופי והכיעור מאת אומברטו אקו

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אומבטו אקו, תולדות היופי, מאיטלקית אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה 2011
אומברטו אקו, ׳תולדות הכיעור, מאיטלקית שרה לוטן, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה 2013

"המוות והיופי הם שני מושגים רבי־משמעות המכילים בתוכם הרבה תכלת והרבה שחור, והם יחד צמד אחים נוראים המַפרים את עולמם על ידי אותה חידה, על ידי אותו מסתורין." (קיטס)

אמברטו אקו, הסופר, מבקר התרבות והפילוסוף האיטלקי הנודע (מחבר 'שם הוורד'), חוקר את מושגי היופי והכיעור בתודעה ובתרבות האנושית. שתי תופעות מסתוריות וממגנטות. מהם היופי והיפוכו-תאומו הכיעור?  האם היופי זהה לטוב והכיעור לרע? מדוע היופי נקשר לאלוהי ולמלאכי והכיעור לשטני ולמפלצתי? האם רק היפה, המושלם וההרמוני מושך אותנו או גם הפגום, המעוות, והמבעית? האם אנו מסמנים כמכוער את מה שאנו רואים כמאיים עלינו? האם יש קשר מהותי בין יופי וכיעור לאומנות?

יוסף ופירות התאווה

אלי יונה, משורר

סורה י״ב בקוראן

כָּל חַבְרוֹתֶיהָ שֶׁל אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר,
לִבָּן נֶחְמַץ מִקִּנְאָה עַל רוֹמָנַהּ הַמְּדֻמֶּה
עִם עֶבֶד בֵּיתָהּ הָעִבְרִי, יוֹסֵף,
אוֹתוֹ דָּאֲגָה לְהַסְתִּיר מִפְּנֵיהֶן,
מִפְּנֵי דַּאֲגָתָהּ שֶׁיִּגְנְבוּ לָהּ אוֹתוֹ.

יונה הנביא נפגש עם פרסאוס ואנדרומדה ביפו

אלי יונה, משורר-נפתולים

הוצאת ארגמן מיטב

על עצים ואבנים

                                                                                                                            לראובן שבת

ולעיר יפו אין נמל מתכוּנת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת רכסים ישרה ורק משנֵי קצותיהַ היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקֵי סלעים וראשֵי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלֵי אנדרומדה... (יוספוס פלוויוס/מלח' היהודים ג/ט)

תְּחִלָּה סֵרֵב פֶּרְסֶאוּס לְהַאֲמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו.

שֶׁמָּא שְׁרִיקַת הָרוּחַ אַגַּב מְעוֹפוֹ מֵעַל הַיָּם הִקְהְתָה אֶת חוּשָׁיו?

גַּם אַנְדְּרוֹמֶדָה, שֶׁהָיְתָה רְתוּקָה לְשֵׁן הַסֶּלַע יוֹתֵר מִדַּי זְמַן, חָשְׁבָה שֶׁעֲדַיִן מְהַדְהֲדוֹת בְּרֹאשָׁהּ כָּל סְטִירוֹת הַלֶּחִי שֶׁחָטְפָה מִן הַגַּלִּים.

סליחה, תשובה וכפרה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

מאוריצי (משה) גוֹטליבּ, יום הכיפורים

סליחה היא מושג המתואר במקרא כתכונה אלוהית, שכן רק אלוהים הוא זה הסולח, כפי שעולה מחמישים הפעמים שנזכר הפועל סלח במקרא. הסליחה האלוהית היא היפוכו של החטא האנושי, מפני שעל פי המקרא האדם הוא זה המועד לחטוא מעצם הווייתו, ואלוהים לבדו הוא זה המתבקש לסלוח לו. החטא, המתרחש במישור האנושי, מופנה תמיד במישרין לא רק נגד הזולת שחוטאים לו, אלא בראש ובראשונה  נגד אלוהים נותן החוק ומכונן המוסר. על כן אלוהים הוא זה המתבקש לסלוח ולמחול. כך כותבים מחברי המקרא הפונים לאלוהים בבקשת סליחה על חטאי העם: 'וסלחת לעווננו ולחטאתנו, ויאמר ה' סלחתי כדבריך' (במדבר יד, כ); 'ואתה אלוה סליחות חנון ורחום' (נחמיה ט, יז); 'לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות' (דניאל ט ט), 'כי אתה ה' טוב וסלח' (תהלים פו, ה) 'וסלחת לחטאת עמך ישראל' (מלכים א ח, לד). 

יום הכיפורים שלי - סיפור אוטוביוגרפי

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

יצחק מאיר עם משפחתו

כל הימים מאז. עד יום מותי אני. ובכל יום מימי הכפורים, באשר שם אני, אני עומד בפינה שלי ואומר קדיש.

שופר היובל, שופר התרועה, שופר החרם ושופרו של משיח

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'וכך הדבר בנוגע לעבר שלנו [...] הוא כמוס מחוץ לגבולו ומחוץ למחוזו, 

באיזה חפץ גשמי  שלא חשדנו בו אפילו'.  

מרסל  פרוסט  

"לעם היהודי", לדברי הוגה הדעות היהודי-בריטי סיר ישעיה ברלין, "יש הרבה יותר מדי היסטוריה והרבה פחות מדי גיאוגרפיה". הדברים נאמרו בשנינה במענה לשאלה עיתונאית "מה היא הבעיה של העם היהודי?" דומה שפיזור גאוגרפי של עם נטול ארץ לאורך רוב שנות קיומו, ועומק היסטורי של זיכרון הקשור בארץ מיוחלת אליה שאפו הגולים לחזור, חייבו את בני העם היהודי בצמצום מספר חפצי הזיכרון והמשמעות אותם נשאו עמהם בנדודיהם ובמקומות מושבם או אותם יצרו, אספו רכשו או שמרו בזיקה לחפצי קודש וסמלי זיכרון הקושרים בין העבר ההווה והעתיד.

קביעת ציר דידקטי של שיעור תנ״ך, שאלה פוריה ופריצת דרך

 גלי דינור, בזכות השונות: הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ח 2028 

הוצאת כרמל

קביעה של מטרות היחידה (ה"מה") והציר הדידקטי (ה"איך")   

בכל יחידה יש להבחין במטרות מתחום התוכן, מיומנויות הלמידה והתחום הערכי, וכן יש לקבוע את הציר הדידקטי, דהיינו היסוד המארגן, של היחידה (ה"איך"). הציר הדידקטי הנו נושא העובר כחוט השני בכל חלקי היחידה. הוא מסייע בהכרת הקשרים שבין החלקים השונים, כמו גם בהבנת יחסיהם ההדדיים והשתייכותם זה לזה. זיהויו וניסוחו של יסוד מארגן מסייע ללומד לארגן את פרטי המידע ולהבחין בין עיקרי למשני. ייתכנו צירים שונים: מושג, מוטיב, רעיון, בעיה, תהליך, אמצעי ספרותי, דילמה ועוד. 

חלונות אל מסתרי הקיום האנושי: וינייטת ובחרת בחיים

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

ובחרת בחיים

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.   לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ  כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.  ( דברים ל',י"ט-כ')

צמד הפסוקים הנועל את פרשת 'אתם ניצבים' פותח חלונות אל מסתרי הקיום האנושי תחת השמים על הארץ. ארבעה לשונות של חיים יש בהם, ולשון אחת של מוות, 'הַחַיִּים', 'בַּחַיִּים', 'תִּחְיֶה', 'חַיֶּיךָ', כאילו נרמז שמשמעויות הרבה יש לחיים, ולעומתם, 'וְהַמָּוֶת', בודד, שמשמעותו היא אחת. רדיקלית.  אדם חווה את החיים, אין לו התנסות זולתם, ועל כן הם מה שהוא מגלה במתהווה, גם מה שהוא יודע שיש בהם,  נשימות אבל לא רק נשימות, ופעימות לב, ואכילה ושתיה, והליכה וישיבה, ועונג ומכאוב, ורביה וקמילה, אלא גם מפגשים עם הזולת, גם חיבוטים על תכלית הכל,  וגם מה שהוא אינו יודע שהם, לא 'מה למעלה ומה למטה', לא  מה 'ראשית ומה אחרית', וגם לא מה  מעבר לכל אלה.  אבל על המוות אין הוא יודע דבר, יתירה מכך, אין הוא יכול לדעת דבר. אין איש חי שחווה אותו. הוא אינו פשטנית חיים שתמו, ואו אז אין צורך לדעת מה הוא.  אי אפשר שיהיה כמו "כבה" שאיננו אלא אש שחדלה, ועל כן איננו ולא כלום. הוא לא סוף. אי אפשר לבחור בסוף.  הוא מסתורין שמבקש להתפענח למן היום בו עומד החי על דעתו. הוא לא ההיפך מחיים. הוא הווייה מעוררת אימה ופחד מפני שאין אדם עלי אדמות היכול להעלות על דעתו מה הוא ואין אדם עלי אדמות היכול להימלט ממנו. 

מעמד האשה וההגמוניה הפטריארכלית - מהמקרא ועד דליה רביקוביץ

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָה (דברים כב, 26--27)

אישה (1957-8) מאת הנרי מור

פרשת כי תצא בספר דברים מתארת דפוסי התנהגות ראויים בין בני אדם בנסיבות שגרתיות של חיי יומיום, ומנגד בנסיבות יוצאות דופן של תקופת מלחמה שבה נמצאים גברים ונשים מחוץ לגבולות הנורמה החברתית המקובלת. הכתוב דן בשורה שלמה של מצוות העוסקות ביחסי גברים ונשים, בזכויות הגברים לגבי הנשים ובחובות הנשים כלפי הגברים.

בפרשה זו מוצגות הנשים בשלוש-עשרה קטגוריות: ארוסות (כ, 7); נשות שלל הנלקחות במלחמה עם עיר שסרבה לכרות שלום (שם, 14); שבויות יפות תואר שחושקים בהן כנשים (שם, כא, 10--14); נשים במסגרת משפחה פוליגמית (שם, 15--17); נשים נשואות הנאשמות שלא נישאו בבתוליהן ומכאן שזנו לפני נישואיהן (כב, 13--21); נשים הנאשמות בזנות לאחר נישואיהן (שם); נשים מאורסות שנבעלו על כורחן ונאנסו בתחום התרבות המיושבת (כג, 24); נשים מאורסות שנאנסו בשדה מחוץ לתחום התרבות (שם, 25--27); נשים בתולות שנאנסו (שם, 28--29); נשים קדשות (שם, 18); נשים נבעלות המגורשות בספר כריתות, נישאות בשנית ומגורשות בשנית (כד,1--4); נשים אלמנות (שם, 17--20); נשים יבמות (כה, 5--10).

חלקת התפילה וחלקת הילדות

חגי קמרט, סופר

אנסה להלן לדון בשירו של הרצל חקק, "חלקת התפילה האלוהית”, ולמצוא כיצד ההשראה השירית יוצרת אווירה קסומה של התעלות והיטהרות:

יֶלֶד סָמוּק, פָּנָיו יִשְׁטֹף. רֶגַע נִצְחִי

שֶׁלּא יַחְלֹף. רַחַש הַתְּפִלָּה חוֹתֵר

לְאָן, בְּשָׂפָה צְרוּבָה, מְלוּחָה.

נְהִי אַדְוָה בַּת הַזְּמָן, וְהִיא

עֲרִירִית, כֹּה בִּקְּשָׁה מְנוּחָה. בְּכִי

גַּלִּים. עַל הַחוֹף שְׂרוּעָה.

אֲבָרֶיהָ, הַמִּלִּים. מַעֲרוֹךְ שֶׁל צִנָּה

וּסְעָרָה. רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת, צִירֶיהָ, 

חַיִּים שוֹמֶרֶת כְּאִשָּׁה הָרָה. 

אִמִּי זוֹהֶרֶת, פְּנֵי כַּלָּה, הַבָּצֵק 

אוֹרוֹ יוֹצֵק. הַזְּמָן נִפְלָא. הַפְרָשַׁת חַלָּה.

הַשְּׂאוֹר נִמְשָׁה, לַיְלָה וְלִישָׁה, הַשְׁרָאָה 

וְסוֹד. נִסְתַּר, לֹא נִרְאָה. דְּמָעוֹת נְמַסּוֹת 

בַּקְּעָרָה. כָּמוֹנִי בִּתְשׁוּקָה, כְּיֶלֶד חִכָּה. 

טיפוח השונות בכתה כעקרון דידקטי

ד״ר גלי דינור, מכללת לוינסקי  

הוצאת כרמל

 גלי דינור, בזכות השונות: הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ח 2028 

 אני אוחזת בתפיסה לפיה האדם הוא המרכז, וכל יצירה נועדה בראש ובראשונה לשרת את האדם בעיצוב חייו וסביבתו. 

בעיני, תפקידן הגדול של היצירות, על כל גווניהן, הוא לענות על צורך עמוק  בנפשו של האדם. לפיכך, ההוראה חייבת להיות הוראה משמעותית, שבמרכזה צריך שיתקיים שיח שיוויוני בין כלל הלומדים – התלמידים והמורה. שיח מסוג זה עשוי להעצים את הלומד, שנדרש להבנות את הידע שלו, לקבוע את דעתו ולדעת להגן עליה, למצוא מילים שיהיו מובנות ללומדים עמו ואף לעמוד על זכותו לשאול, לחקור ולהציע. תרומה הדדית של כלל הלומדים תאפשר תהליך אקטיבי של הבניית ידע, שנוצר מתוך הבנה אישית של כל לומד ומתוך חוויות משותפות.  

בין דע מאין באת לבין דע את עצמך: וינייטת האבן והחומה

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

בנאי  נוטל לבנה ובונה ממנה טירה. מלך נוטל אבן ומציב ממנה חומה.  זה פשוט. מי משגיח בלבנה כשהוא דר בתוך ארמון, ומי באבן כשהוא לא יכול לעלות בחומה. זה כוחו של משל. הוא פשוט. אין לו עניין עם הנמשל. אם אדם הוא הלבנה או האבן, והחברה היא הטירה או החומה, אם האזרח הוא הפרט ממנו נבנה הכלל, והצבור  מתעצב ביד האנשים והנשים החוברים  בו אלה לאלה, אי אפשר ללכת בפשטות או בפשטנות אל המשל. חברה בה הפרט אינו חשוב אלא מפני שממנו נבנית טירה ותכלית האבן הוא לשמור ולהגן  על החומה - שונה במהותה מחברה בה טירה אינה חשובה אלא מפני שחוסים בה פרטים, ותכליתה של חומה היא לשמור או להגן על החשופים בלעדיה.  שונה עוד יותר משתי קודמותיה חברה בה חומה מופקדת על אבניה ואבניה על החומה. אבל, נאה נדרשת, וקשה מקיימת. המתח בין הפרט לבין הכלל אינו מקל על לא על הכלל ולא על הפרט להציב גבולות בתוכם נוצרת הרמוניה, ומוליד ציניקנים הרואים בכל אידיאל אוטופיה או אשליה, או במקרה הטוב, חזון שיחכה עד שיבא אליהו שעודנו מחכים לו ועדיין הוא לא בא.