יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו (בשמו הרומאי: יוספוס פלביוס), היסטוריון ומצביא יהודי, פעל במאה הראשונה לספירה. הוא נולד, לדבריו, למשפחת כהנים ירושלמית ובין אמו לבין משפחת החשמונאים שררה קרבת דם. כבר מגיל צעיר תפס עמדה בכירה ובגיל 26 הצטרף למשפחת שיצאה לפדות שבויים יהודיים מרומא. כאשר התכוננו היהודים בארץ ישראל ל"מרד הגדול" ברומאים, בשנות השישים של המאה הראשונה, מונה יוסף למפקד הגליל. היתה זו בחירה תמוהה, משום שהוא היה צעיר וחסר ניסיון, ואף נודע כבעל זיקה חיובית אל הרומאים. עם זאת ייתכן שדווקא זיקה זו היא שאפשרה את מינויו, משום שהיא תאמה את הקו המתון שרצתה הנהגת המרד הראשונה לנקוט. כמעט מיד בתחילת המרד, כאשר אספסיינוס הגיע עם צבאו לארץ ישראל, נפלו לפניו ערי הגליל המבוצרות. יוסף בן מתתיהו התבצר ביודפת ולאחר נפילתה ברח עם כארבעים איש למערה, שם החליטו לאבד עצמם לדעת והטילו גורל שעל פיו יוחלט מי יהיו האחרונים למות. יוסף בן מתתיהו נותר עם הלוחם האחרון ושכנע אותו ליפול בידי הרומאים, אשר השאירו אותו בחיים ואף הביאוהו בסופו של דבר לרומא. מדוע לא הרגו הרומאים את יוסף? כיצד נותר בחיים? האם אכן הנהיג את המרד באופן היעיל ביותר? על כל השאלות האלה ועל דומותיהן איננו יכולים להשיב, משום שכל הידוע על יוסף הם הדברים שכתב הוא עצמו.

על חידות ופתרונן

החידה היא מן הסוגים הספרותיים הנפוצים והאהובים ביותר בתולדות התרבות האנושית, ולה פנים רבות ומגוונות. זו של שמשון (המבקש לדעת למה כוונתו במשפט: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" [שופטים יד, יד]) מעמידה בפני שומעיה אתגר קשה ולמעשה כמעט בלתי אפשרי לפיצוח, כיון שיסודה באירוע שרק הוא ידע עליו ("עדת דבורים בגווית אריה ודבש“ [שם, פסוק ח]). 

היהודים באיטליה ובהולנד של המאות הט"ז-י"ט נהגו לשעשע את המשתתפים בחתונות או בשמחות אחרות על ידי הצגת חידות מיוחדות במינן. סביב החידות האלה גם נרקם הווי מיוחד במינו: דפים מיוחדים של החידה שחולקו בין המשתתפים, תקנונים וכללים שצריך היה לציית להם, שירים שחוברו כפתרון לחידה, וכל כיוצא באלה. חלק קבוע מן החידה היתה תמונה (הקרויה "צורת החידה" או "ציור החידה"), וזו לוותה בשיר שקול וחרוז, קצר או ארוך. לידינו הגיעו מאות חידות כאלה, חלקן בספרים מיוחדים שהוקדשו להן.

הרמב"ן

בית הכנסת של הרמב"ן (דגם)

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, נולד בגרונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בעכו בשנת 1270. הרמב"ן עסק במגוון של תחומים, ובעיקר בפרשנות המקרא והתלמוד, בפסיקת הלכה בחיבור פיוטים ובקבלה, בעוד שאת מחייתו מצא בעיקר מעבודתו כרופא. בצד פעילותו הספרותית פעל הרמב"ן גם בחיי הציבור היהודי וכנציגם בפני השלטון הזר. בשנת 1263 כפה מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ויכוח פומבי על הרמב"ן כנגד יהודי מומר ושמו פבלו כריסטיאני. המומר ביקש להוכיח כי בספרות חז"ל ניתן למצוא, בצד דברי גידוף כנגד הנצרות ומשיחה, גם רמזים ואסמכתאות לאמיתותה של הנצרות וכן הודאה בכך שישו הוא המשיח שכבר בא לעולם. מול פבלו עמד הרמב"ן, אשר המלך הבטיח לו חופש דיבור מלא, והגן בגילוי לב ובעוצמה על האמונה היהודית, תוך שהוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של פבלו. הויכוח נמשך ארבעה ימים והופסק בלא שהגיע לכלל סיום ברור. בעת הוויכוח נכחו במקום המלך וראשי המסדרים הפרנציסקאנים והדומיניקנים. בעקבות הוויכוח טענו הנזירים, אשר יזמו אותו מלכתחילה, כי הרמב"ן פגע בנצרות ובקודשיה והם הציגו בפני המלך מכתב מן האפיפיור, קלמנס הרביעי, שבו נדרש המלך להעניש את הרמב"ן. בשל כך נמלט הרמב"ן לארץ ישראל. תחילה ישב בעכו ולאחר מכן עלה לירושלים. את אכזבתו ממצבה הירוד של הקהילה היהודית שמצא בירושלים ביטא הרמב"ן באיגרת ששלח לבנו. כדי לסייע בשיקום הקהילה הירושלמית פתח בה הרמב"ן בית כנסת, וכנראה גם ישיבה, ולאחר מכן שב לעכו, שבה נפטר והוא בן 76 שנה. מסורות ספרותיות שונות הגיעו לידינו באשר למקום קבורתו, ועל כבוד זה מתחרות חיפה, עכו, חברון וירושלים. 

נחש הנחושת במהלך הדורות

פסל נחש הנחושת, הר נבו, ירדן

רבים הם בתורה הסיפורים על תלונותיהם של בני ישראל בעת מסעם במדבר. להלן נעסוק באחרון שבהם, סיפור אשר העסיק מטעמים שונים את פרשני התורה – יהודים כנוכרים – במשך הדורות כולם. הוא מתרחש בשנה הארבעים ליציאת מצרים, בשעה שבני ישראל סבבו את ארץ אדום, וכמו בסיפורים אחרים מסופר גם בו על תלונת העם על קשי המסע, אשר בעקבותיה בא עליו עונש כבד: "... וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (במדבר כא, ו-ט).

"בניך" או "בוניך"?

הנבואה בישעיה מט, יד – נא, ג מספרת על שיבת בניה של ירושלים מגלותם ועל בניית העיר לעתיד לבוא: "מיהרו בניך, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך ..." (מט, יז-יח). 

ניקודה של המילה המשמשת כנושא המשפט הראשון בפסק יז הוא "בָּנָיִך", והטעם לניקוד זה הוא בעיסוקה של הנבואה בשיבת הבנים אל ירושלים, וראה עוד בהמשך: "כה אמר אדני ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי, והביאו בנייך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה" (פסוק כב [ובדומה גם בפסוק כ]).

והנה, במגילת ישעיה השלמה, ממגילות מדבר יהודה, הגירסה היא "בוניכי" (וכן הקריאה בכמה מן התרגומים העתיקים), ויש טעם לקריאה זו: בוניה של ירושלים ממהרים לשוב אליה, בעוד שמהרסיה ומחריביה ממהרים לצאת ממנה.

היכל הספר במוזיאון ישראל

היכל הספר במוזיאון ישראל

היכל הספר במוזיאון ישראל

האדריכלים פרדריק קיסלר וארמונד ברטוס, 1965

היכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים הוא משכנן של מגילות שנתגלו במערות שבמדבר יהודה. בשל חשיבות המגילות ובשל התנאים המיוחדים שנדרשו כדי לשמור עליהן, נבנה מבנה מיוחד המשקף משהו מתפיסת עולמם של בני כת מדבר יהודה והסביבה שבה חיו. בני הכת ציפו לגאולה באחרית הימים, אשר תבוא, על פי אמונתם, אחרי מלחמה ארוכה בין בני האור (הם בני הכת) לבני החושך, אויביהם. במסגרת קרב זה יסייעו בידי בני האור גם מלאכים רבים. פרטי הקרב מתוארים במגילה ממגילות הכת הקרויה בשם ”מלחמת בני אור בבני חושך“.

התיאור הציורי של בני הכת במגילה זו שימש השראה לאדריכלים האמריקאיים פרדריק קיסלר וארמונד ברטוס לשם עיצוב ”היכל הספר“. המבנה כולל כיפה לבנה, הדומה למכסה אופייני של כד שבו נטמנו המגילות, והיא מסמלת את בני האור, על רקע הקיר השחור המרמז למאבק בבני החושך. המבנה התת קרקעי והאפלולית השוררת בו (שני תנאים המסייעים לשימור המגילות) יוצרים גם תחושה של כניסה למערה, מעין המערות שבהן נתגלו המגילות.

דברי אמת: על האמינות ההסטורית של המקרא

ניר עידן, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

האדם שחיבר בזמן שלטונו של יאשיהו מלך יהודה את היצירה המכונה 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' עמד על קו התפר בין המיתוס הקדמון למדע ההיסטוריה. הוא לא עסק רק בעריכת המיתוסים הקדומים של ראשית האומה ולא רק בתיאור ביקורתי של מציאות ההווה בו חי. יצירתו הקיפה גם מיתוס וגם היסטוריה. תפקידו היה לחבר את שני החלקים יחדיו ולהעניק לעמו את החוליה המקשרת.

ראשית על זיהוי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית עם תקופת יאשיהו. עמדה זו, עליה חוזרים חוקרים שונים כגון פינקלשטיין, נאמן וכוגן [1], נראית לי ההגיונית ביותר. זמן כתיבה מאוחר יותר מעלה בעיות לשוניות רבות [2] שניתן לפתור רק באמצעות ייחוסן לזיוף מכוון. זיוף שכזה דורש עורמה ותודעה היסטורית במידה שאיש לא העלה על הדעת אפילו אלף שנים מאוחר יותר, כשנכתבה 'מתנת קונסטנטינוס'. זמן כתיבה מוקדם יותר רק דורש עוד ועוד עריכות מאוחרות כדי להכניס את המידע החדש, דבר שאחידותו הרבה של הטקסט מצביעה נגדו. בנוסף, אם זה המקרה, אפשר פשוט להחליף את 'המחבר' מתקופת יאשיהו ב'עורך' מתקופה זו.

"עד מאה ועשרים"

האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).

הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תגר על המיתוס העתיק שעל פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלוהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכוח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בראשית קובע, כי בני האלוהים (שהם, על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלוהים, החברים בפמלייתו [וראו לדוגמה תהילים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלוהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכול, גם ה"נפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.

והנה, מעשה מות משה, המתמודד עם המסורת המיתית שעל פיה משה לא מת - כדרכם של בני תמותה הזוכים להאלהה), מבקש לומר: אכן, שונה הוא משה מכל אדם בשר ודם שעל פני האדמה, ואין קרוב ממנו אל האלוהים. זו הסיבה שהוא, ולא אחר, מגיע אל הגבול העליון של חיי האדם, מאה ועשרים שנה, בבריאות מושלמת, ואז נוטל ממנו אלוהים את נשמתו. מכאן ברור אפוא כי משה איננו לא אל ולא בן אל אלא אדם יחיד ומיוחד, שחסד אלוהיו שרה עליו מלידה ועד מוות.

מגילת המקדש

קטע ממגילת המקדש

המגילות שנתגלו מאז שנת 1947 במדבר יהודה, והמכונות בשמות שונים כגון "מגילות מדבר יהודה", "מגילות כת ים המלח" ועוד, כוללות מספר גדול של קטעי טכסטים בעברית, ארמית ויונית, שנכתבו ברובם בין אמצע המאה השלישית לפנה"ס לבין שנת 70 לספירה. הקטעים מגוונים באופיים ובתכניהם: יש בהם קטעי מקרא וביאורים למקרא, תעודות היסטוריות, יצירות ספרותיות, תפילות והמנונות, נוהלי חיים ותקנונים, ספרי חכמה ועוד ועוד. בקומראן אשר לשפת ים מלח נתגלו מגילות באחת-עשרה מערות (הממוספרות על פי סדר גילויין מ-1 עד 11) ובהן מאות רבות של קטעים. גילוי המגילות הרחיב מאוד את ידיעותינו על התקופה, אנשיה, דעותיהם, וכיוצא באלה. מחקר ער נסב סביב שאלת זהותם של מחברי המגילות ורבים רואים בהם את כת האיסיים או כת יהודית אחרת שהיתה קרובה ברוחה ובתורתה אל הקבוצה החברתית שבתוכה צמחה בסופו של דבר הנצרות. 

יהושע של חז"ל

יהושע, המצביא והמנהיג, כובש ארץ כנען בסופה, מצטייר בספרות חז"ל, אם ניתן להכליל ספרות רחבת ממדים זו, באור שונה, רך הרבה יותר. חכמים אינם מתעלמים ממעשהו בכיבוש הארץ, אך מעדיפים להדגיש דווקא את מיקומו בשרשרת מסירת התורה שעל פה (כאמור בראש מסכת אבות שבמשנה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ...") ולהציגו בעיקר כתלמיד חכם, רב ומחוקק דתי (ראו הלכות שקבע על פי הבבלי, בבא קמא פ ע"ב - פא ע"א). אפשר להציע כמה הסברים למגמה זו של חכמים, אך נראה שהעיקרי שבהם הוא הרצון להמעיט בחשיבותו של הכוח הפיזי ולהדגיש במקומו את החוסן הדתי, את ההלכה, קיום המצוות ולימוד התורה. חז"ל, שהיו עדים לכישלון המרד הגדול ברומאים, לחורבן המקדש ולתוצאות המרות שהביא מרד בר כוכבא על עם ישראל, נוטים למעט בהדגשת כוחן הצבאי-מלחמתי של הדמויות המקראיות (כגון שמשון או דוד) ולהדגיש תחת זאת את אופיין כדמויות מופת דתיות.

שני מסעות לשורשי

)

סיון (כהן)  בן ברוך - מחנכת

החלטתי להעלות כאן שתי נקודות שמלוות אותי משכבר בכל הקשור לנושא הזה. 

לפני כתשע שנים הצטרפתי למשלחת ביה"ס לפולין, במהלך ולאחר המסע כתבתי יומן מסע שעליו כתבתי "מסע שורשים לפולין". חברתי הטובה שסבתה היא ניצולת שואה ראתה שכך ציינתי את שמו של היומן והדגישה בפני שזהו לא מסע שורשים בשבילי !!! קשה לכתוב את התחושה שעברה עלי באותו רגע אבל הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, לא הוגן כלפייה, אולי. המשפט הזה נחקק אצלי וליווה אותי לא מעט זמן. לקח לי זמן להבין את זה אבל היום זו בהחלט מסקנה חותכת עבורי - זהו מסע שורשים במלוא מובן המילה!!! זהו כאב אישי כמובן לאותן משפחות של ניצולי שואה אך בטח ובטח כאב של עם שלם. וזהו מסע לשורשי העם שלי.  

לפני כשנתיים זכיתי להצטרף למשלחת "עדים במדים" של צה"ל לפולין. משלחת עצומה של כמאתים וחמישים אנשי צבא וכוחות בטחון. העצמה שהיתה לתהלוכה צבאית  במדי צה"ל ייצוגיים, כומתות על הראשים וחצוצרות בראש ההולכים בכניסה לאושוויץ-בירקנאו, לא השאירה עין יבשה. בראש מורם הנפנו את דגל ישראל והלב התמלא גאווה על היותנו לובשי מדים של צבא ההגנה לישראל. אני זוכרת איך זלגו לי דמעות מהעיניים ולחשתי בלב: תחי מדינת ישראל, עם ישראל חי! 

 זו הייתה חוויה עצומה והרבה יותר משמעותית עבורי לעומת המפגש הקודם והחשיפה למחנות ההשמדה. אני רוצה לומר שאין לי ספק שמשלחות נוער לפולין הן חשובות מאין כמוהן, אבל אולי לא לכולם. צריכה להיות מידה של בגרות על מנת להפיק את המירב מהמסע הזה, ואני לא הייתי ממהרת לדחוף בני נוער שעושים זאת כי אבא ואמא משלמים, או כי זה מגניב לטוס עם הכיתה לחו"ל...

דון יצחק אברבאנל

דון יצחק אברבאנל

דון יצחק אברבאנל - פרשן מקרא, הוגע דעות ואיש ציבור - נולד בפורטוגל בשנת 1437 ונפטר באיטליה בשנת 1508. הוא היה בקיא בפרשנות המקרא ובפילוסופיה היהודית, בכתבים הרומיים והיווניים, בדברי אבות הכנסייה הנוצרית ובתיאולוגיה הנוצרית, ובקיאות זו הפכה אותו לבן בית בעולם ההומניזם של ימי הביניים ולאיש רנסאנס מובהק. 

משנפטר אביו, ירש דון יצחק את מקומו כשר האוצר של מלך פורטוגל, אלפונסו החמישי. בזמן ששימש בתפקיד זה פיתח את כלכלת פורטוגל, תוך שהוא דואג גם לקהילה היהודית בעניינים שונים, כגון בתרומת כספים לשם פדיון שבויים. המלך חואן השני, אשר עלה למלוכה בפורטוגל לאחר מות אלפונסו החמישי (1481), ביקש לבטל את כוחם הפוליטי של האצילים השונים ולבסס מלוכה אבסולוטית. משום כך מרדו בו האצילים, אך המרד לא עלה יפה. דון יצק נחשד על שתמך במרד, נשפט שלא בפניו למוות, ונאלץ לברוח אל ספרד (1483). שם עבד בשירותם של המלך פרננדו והמלכה איזבלה. הוא עסק מטעמם בגביית מסים ואף הלווה להם סכומים אדירים. משפרסמו המלך והמלכה את הצו לגירוש היהודים מספרד (1492) ניסה דון יצחק לבטל את הגזירה, ואף מחק את חובות המלכים כלפיו, אך ללא הועיל. בזמן הגירוש יצא לנאפולי, ואף שם פעל בחצר המלוכה, עד אשר נכבשה העיר על ידי הצרפתים (1495) והוא נאלץ לגלות עם המלך אל העיר מסינה. את יתרת חייו עשה במקומות שונים באיטליה (קורפו, נפולי), נפטר בויניציאה ונקבר בפאדובה.

שיחה עם הרב ד"ר שוקי רייס

הרב ד"ר שוקי רייס

תמיר סגל, האוניברסיטה העברית (מראיין)

הרב ד"ר שוקי רייס הוא בעל סמיכה לרבנות, בוגר ישיבת הר-עציון, בעל תואר ד"ר למקרא וראש החוג לתנ"ך במכללת יעקב הרצוג להכשרת מורים.

מה המיוחד בהכשרת המורים במכללה? מהם המטרות והאידיאלים שלכם?

המטרות הן כאלה: על התלמיד להיות קודם כל מחנך. אני רואה את עצמי קודם כל כמחנך ומטרתי לקדם את נושא החינוך. אידיאל זה קשור כמובן לתפיסה של מה הוא מורה. על מורה להיות תלמיד חכם על כל המרכיבים של החכמה: תרבות, מדע, מדעי היהדות וכו'.  

כך גם בתואר השני. הדבר העומד במקום הראשון הוא לא המחקר אלא התלמיד והכיתה. עם זאת, עדיין יהיה כמובן מקום למחקר. האתגר שלי בסוף הוא להעמיד תלמידים ועל כן בסוף השיעורים שלי אני כמעט דרך קבע דן על איך על החומר הזה להלמד בכיתה. 

באוניברסיטה באופן כללי אין אחריות על ההתמודדות החינוכית-אידיאולוגית, וכך צריך להיות. האקדמיה צריכה להשאר כמות שהיא. עם זאת, אחת הבעיות הקשות הקיימות במעבר מעולם האקדמיה לחינוך הוא יישום האקדמיה בחינוך. מלמדים את התנ"ך בפריזמה אקדמית.

ארבעת המצורעים והמשוררת רחל

רחל, רק על עצמי לספר ידעתי

המשוררת רחל (שמה המלא: רחל בלובשטיין-סלע) נולדה ברוסיה בשנת 1890, ובגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית. בשנת 1909 עלתה לארץ והתיישבה ברחובות, וכעבור זמן-מה הצטרפה לחוות הלימוד לנערות בכינרת. בשנת 1913 נסעה לצרפת כדי ללמוד חקלאות וציור, אך מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנה לשוב ארצה בתום לימודיה. היא נסעה לרוסיה, שם טיפלה בילדי פליטים יהודים. לאחר המלחמה חזרה לארץ והתיישבה בדגניה, שם נתברר שהיא חולה בשחפת. בשל כך נאלצה רחל לעזוב את הקיבוץ, ואת שארית ימיה עשתה בירושלים, בצפת ובפתח-תקווה. בשש שנותיה האחרונות גרה בתל-אביב, ובה כתבה את מרבית שיריה. רחל נפטרה בכ"ט בניסן תרצ"א (16.4.1931) ונקברה, על פי בקשתה, בבית הקברות של כינרת.

ארבעה מצורעים בשער שומרון

הפטרת הפרשות המחוברות "תזריע" ו"מצורע" היא ההפטרה של פרשת "מצורע"ריפוי נעמן מצרעתו בידי אלישע [מלכים-ב ה]).

כשהיא עומדת לבדה: סיפור על המצור על שומרון וחלקם של "ארבעה אנשים מצורעים"

בסיפור זה (מלכים-ב ז, ג-כ). אין צורך להרבות במילים כדי להבהיר את הקשר שבין הפרשה להפטרתה. (אגב נעיר, כי הפטרתה של פרשת "תזריע", כשהיא לעצמה, גם היא בסיפור שעניינו צרעת:

בשעת המצור הארמי הכבד על שומרון והרעב הנורא השורר בה, מפתיעה נבואת אלישע: "שמעו דבר ה': כה אמר ה', כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון“ (פסוק א). על ההבטחה הזו מגיב בלעג מר שלישו של המלך, "הנה ה' עושה ארובות בשמים? היהיה הדבר הזה?" (פסוק ב), והנביא מודיעו בקצרה, כי "הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל" (שם). הכתוב הבא מעבירנו אל זירה אחרת, אל פתחו שער העיר, שם, בשטח ההפקר, שוהים ארבעה מצורעים, שאינם יכולים לדור בעיר פנימה. הארבעה סוקרים את האפשרויות העומדות בפניהם ומגלים כי המוות, הרעב, אורב להם בכל פינה, בעיר ומחוץ לה, אך מתברר כי דווקא להם, הניצבים מחוץ לחברה, בין העולמות, יש גם פתח תקווה: "לכו ונפלה על מחנה ארם, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו“ (פסוק ד). משהם מגיעים אל קצה המחנה, בחשכת הלילה, מתברר להם כי עוד קודם לכן נסו משם הארמים בבהלה לשמע "קול רכב וקול סוס חיל גדול" (פסוק ו) ששילח בהם האלוהים, ואף הותירו אחריהם את כל רכושם.

תכניות לימודים בזיקתן לאקדמיה

משה אילן, מנהל האגף לתכניות לימודים (עד 2001)

מאז ומתמיד היה שיתוף ומעורבות של אנשי האקדמיה והמוסדות להשכלה גבוהה במערכת החינוך בישראל, אולם התנופה החזקה לשיתוף בתכנון הלימודים ובפיתוח תכניות הלימודים, שהם הליבה של מערכת החינוך, הופיעה בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, עם היווסדו של המרכז לתכניות לימודים במשרד החינוך. אחת מהנחות היסוד של המשרד, המבוטאת בהנחיות של ראשי המשרד עם הקמת המרכז לתכניות לימודים, הייתה פנייה ועידוד לשיתוף פעולה הדוק עם העולם האקדימי. כך כתב אהרן ידלין בעת היותו סגן שר החינוך (וברבות הימים שר החינוך) עם ייסוד האגף לתכניות לימודים: "מוסדות הקבע לפיתוח תכניות לימודים צריכים לכלול בתוכם בעבודה שיטתית ובמסגרת של שיתוף פעולה ממיטב אנשי המדע באוניברסיטאות ובמכוני המחקר". על תפקידם של אנשי המדע במסגרת זו הוא הוסיף: "תכנית הלימודים מצווה לשקוד על חידוד כושר ההבחנה בין שאלות מכריעות (קריטיות) לבין שאלות חסרות ערך (טריוויאליות) ועל הסברת מהותה של תיאוריה מדעית וטיב הקשרים בין התופעות האמפיריות והמסגרת התיאורטית".

אז מהי באמת הצלע שממנה נוצרה האישה?

לוקאס קרנץ', אדם וחוה

נדב חרובי, מורה ומחנך

ושוב, בעניין חריג במקצת. בשנת 2001 התפרסם מכתב למערכת של כתב עת מדעי מכובד לרפואה גנטית בארצות הברית [1]. את המכתב שלחו סקוט פ. גילברט (Gilbert) וחוקר המקרא ציוני צביט (Zevit). גילברט הוא מגדולי החוקרים של מדע הגנטיקה בעולם. נושאו של המכתב הוא השערה מקורית ומעניינת אודות הצלע המפורסמת שנלקחה מהאדם ליצירתה של האשה בסיפור הבריאה המופיע בפרק ב של ספר בראשית. 

  החוקרים דוחים את האפשרות שהצלע המדוברת היא אחת מן הצלעות המוכרות לנו כיום בגוף האדם - שהרי, הם טוענים, הצלעות סימטריות לחלוטין ולא חסרה לנו אף צלע. למעשה, לגוף האדם יש את כל מה שהוא זקוק לו, ואת כל העצמות שהוא זקוק להן (ואפילו את עצם הזנב המיותרת). אה, למעט עצם אחת - עצם אחת שנמצאת אצל מרבית היונקים ואצל כל הפרימטים (משפחת הקופים) למעט קופי העכביש. זוהי העצם הזכרית ביותר, שאין לנקבות, והיא עצם הנמצאת באיבר המין הזכרי של היונק. מכיוון והמילה "צלע" בתנ"ך יכולה להופיע בתור עמוד תמיכה או משהו בעל משמעות הנדסית שכזו (ראו בתיאורי בית המקדש: מל“א ו 5, 15, 16) הרי הגיוני להשתמש בה לתיאור עצם שכזו, שתפקידה לתמוך בפין. המילה "צלע" לתיאור צלע האדם השתרשה בעיקר בזכות תרגום השבעים שתרגם את המילה ל-pleura שמשמעותה "צד" - ולכן קרובה יותר לתיאור הצלעות של ימינו שנמצאות בצידי הגוף. החוקרים אף מציעים לראות בסוף הפסוק בבראשית: "ויסגר בשר תחתנה", הסבר אטיולוגי לצורתו המשונה של הפין הגברי (הלא-נימול) שמזכירה איזו סגירה חפוזה של חור שנפער שם.

מגילת אסתר ופורים: רשומות בבלוג

פרופ' שלום צבר: פורים, חינוך, וילדים בחברה היהודית בימי הביניים

פרופ' עמנואל טוב: מגילות אסתר אחרות (ביוונית)

ליקה טוב: איורי המגילה

פרופ' יאיר זקוביץ ופרופ' אביגדור שנאן: תפילת אסתר בתרגום השבעים למגילת אסתר

פרופ' רחל אליאור: פורים - מסכות, תחפושות, רדיפות והמרות

ימי פורים ושאול המלך
נויה שגיב: מגילת אסתר בקומיקס

נויה שגיב, למה היא כן ואני לא? נאום ושתי (המלכה לשעבר)

העימות בין השולמית ואחיה – ביקורת חברתית על תופעת ריבוי הנשים

הנצו הרמונים

ארז וסילבסקי, האוניברסיטה העברית תכנית 'אמירים'

1. הצגת הנושא והטענה המרכזית

אף אהבה, סוחפת ככל שתהיה, אינה מתקיימת בריק. הקשר בין שני אוהבים נוצר במסגרת חברתית, מתעצב על ידיה וכנגדה וממלא בה תפקיד. היבט חברתי זה של האהבה הרומנטית לא נעלם מעיניהם של מחברי שיר השירים, והוא בא לידי ביטוי בהופעתן של כמה דמויות קיבוציות: בנות ירושלים, שומרי העיר ואחי השולמית. דמויות אלו מייצגות את החברה ואת מוסכמותיה, והעימות בינן לבין האוהבים מאפשר למחברי המגילה להאדיר את האוהבים ואת אהבתם ולהביע עמדה עקרונית בענייני אהבה. אולם מאחר שכאמור, האהבה אינה מתקיימת בריק, מתגלה לעתים הבעת עמדה בענייני אהבה כביקורת חברתית.

מדריך קצרצר וחלקי לשימוש בתוכנת אקורדנס - Accordance

ליאור גוטליב

ליאור גוטליבּ, האוניברסיטה העברית

מדריך אקורדנס

אין מדריך זה כולל אלא ראשי פרקים בלבד, ואף זאת רק לנושאים העיקריים בלבד לפי ראות עיני הכותב. לכן מומלץ לעיין במדריך המפורט (באנגלית) באתר הבית של התוכנה: www.accordancebible.com.

Accordance היא תוכנה לעיון ולחיפוש במקורות מקראיים ובתר-מקראיים הפועלת בסביבת Macintosh. התוכן הנכתב כאן מתיחס לגירסה 8 של התוכנה, כפי שמותקנת במחשבי האוניברסיטה העברית נכון למרץ 2011. היא מותקנת על מחשבי האוניברסיטה באמצעות תוכנת אמולציה בשם Basilisk II המדמה סביבת Macintosh במחשבי PC. לפתיחת Accordance יש לפתוח תחילה את תוכנת האמולציה משולחן העבודה של Windows. לאחר פתיחת שולחן עבודה חדש של Macintosh יש להקליק על האייקון של Accordance.

הפטרה מהי?

פירוש השם ’הפטרה‘ הוא ככל הנראה סיום, השלמה, חתימה, שכן עם קריאת ההפטרה מסיימים אותו חלק בתפילה המוקדש לקריאה ציבורית בכתבי הקודש, בתורה ובנביאים.

מתי באה הפטרה לעולם ומדוע הונהג להפטיר אחר קראת התורה בקטע מן הנביאים? ככל הידוע לנו החלו לעשות כך במהלך ימי הבית שני, בתקופת החשמונאים, כלומר באמצע המאה השנייה לפני הספירה. מקורותיו של מנהג זה לוטים בערפל. סבירה עם זאת ההנחה כי הפולמוס היהודי-שומרוני שימש גורם מכריע בהיוצרותו של המנהג. השומרונים - בני אותה כת שהתהוותה מעם ישראל במהלך ימי הבית השני - קידשו את התורה בלבד, וראו רק בה את דבר האל אל האדם. כתוצאה מכך הם ראו את דברי הנביאים כיצירות נעדרות כל קדושה, וככל הנראה כנגד דעה זו הונהג לקרוא בכל שבת גם מדברי הנביאים, ואף לברך לפני קריאה זו ולומר במפורש: ’ברוך אתה ה‘ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. ברוך אתה ה‘ הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק‘. הנביאים נמנים כאן בנשימה אחת בצד התורה, משה ועם ישראל. קריאה ציבורית בתורה בלא קריאה בנביאים יכולה היתה אפוא לתמוך בהבחנה שאימצו להם השומרונים, וכנגדה נולד ככל הנראה מוסד ההפטרה.

מה זה בעצם להיות מורה לתנ"ך?

דניאל טופז

דניאל טופז, מורה ומחנך

לא באתי לכאן, כדי לספר לכם שכבר בגן, כשכולם רצו להיות שוטרים, טייסים וכבאים אני רציתי להיות מורה. ולא בגלל שאני חושש שלא תאמינו לי. אלא בגלל שזה יהיה פשוט שקר גס. אני חושב שנכון יהיה לומר שתחום החינוך בחר בי יותר ממה שאני בחרתי בו. את המסע שלי באקדמיה התחלתי בלימודי מדעי המחשב ואני מניח שרובכם יכולים להבין מדוע. לאחר שנה הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעשות שקר בנפשי וחיפשתי לי תחום אחר. אז הגיע לידיי עלון פרסום של תוכנית "רביבים". קראתי ואמרתי לעצמי מעניין!!! אבל מה להיות מורה? ועוד לתנ"ך? הגעתי למפגש ביום הפתוח כמוכם, והופתעתי לפגוש סביבי חבורת אנשים איכותיים ורציניים שיכולים להשתלב בקלות בכל תחום באקדמיה ובכל זאת בחרו להיות אנשי חינוך. פתאום התפתח שם שיח שלא מאפיין כלל את החברה הישראלית אותה הכרתי אני, לפחות עד לרגעים אלו. נזרקו לחלל החדר משפטים ומושגים כמו: ערכים, השינוי האמיתי מתחיל בחינוך, עיצוב זהות, עתיד החברה הישראלית, יהדות חילונית, יהדות כתרבות ותסלחו לי על הגסות אבל אני זוכר שמישהו אמר אפילו ציונות. וכך החלטתי להישאר בין חבורת ההוזים ויחד נרשמנו לתוכנית.

Debate in Schools

Raanan Eichler

Raanan Eichler, Hebrew University

The writer is a doctoral student of Bible at the Hebrew University and a former international debate champion. He has lectured on rhetoric at Hadassah Academic College and the Jerusalem College of Engineering.

"Hear, Heaven! And listen, Earth!" Isaiah opened with these words (Isaiah 1:2), and before going further we can already observe in them four rhetorical devices which the prophet used to intensify his message and ensure the attention of his audience. Two of these devices, parallelism and cadence, pleasant to the ear and conducive to memory, stand out immediately. The third device, allusion, recruits the authority of an earlier source to serve the new message. It finds expression in the entire opening, which brings to mind the beginning of an Israelite song that was already ancient by Isaiah's time, "Listen, Heaven, and let me speak; and let Earth hear the words of my mouth" (Deuteronomy 32:1). Furthermore, it appears that the phonetic similarity between the first two words (שמעו שמים), preserved in the translation "Hear, Heaven", is intentional, meaning the Seer of Jerusalem also made use of alliteration, our fourth device.

דמשק אליעזר

פוסין, אליעזר ורבקה

בברית בין הבתרים מציג אברהם את "דמשק אליעזר" כ"בן משק ביתי" (בראשית טו, ב) או "בן ביתי" (פסוק ג), אשר אמור לרשת אותו לאחר מותו, בהעדר צאצאים. מן המזרח הקדום יודעים אנו על המנהג, שאדם חשוך ילדים היה מאמץ לו בחייו אדם אחר – בדרך כלל עבד שהוא משחרר לצורך כך – אשר ישמש אותו בחייו, יקבור אותו לאחר מותו ואף יירש אותו. "בן בית" הוא אפוא עבד ששוחרר בתהליך של אימוץ כדי למלא את תפקידי הבן. 

מה פירוש השם המוזר "דמשק אליעזר"? יש הרואים בתיבת "דמשק" את שם העיר שממנה בא אליעזר (כאילו נאמר "אליעזר הדמשקאי"), עיר המצויה בדרכו של אברהם מחרן לארץ ישראל. אחרים רואים כאן שם כפול, כגון "תובל קין" (בראשית ד, כב), אולי שמו הראשון של העבד ("דמשק") והשם שהוסיף לו אברהם מששחרר אותו ועשאו ליורשו (ולשם שני זה משמעות ברורה: "האלהים בעזרי").

מסורות הבריאה (בראשית א-ג) בהגותו של קהלת

חמוטל סדן, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

קהלת מתכתב עם מסורות הבריאה הידועות לנו מבראשית א-ג ותוהה על משמעותן. בחיבור זה אסקור את גילויי התופעה ואנסה לעמוד על משמעותה. 

הצטברות הכתובים הבאים מראה שקהלת מצייר את עצמו בניסוי שערך להשגת האושר (ב 1-11), כבוראו של מעין גן עדן כשהוא משמש בתפקיד האלוהים[1]. הוא יצר סביבה מושלמת, דמויית גן עדן, השופעת מים: ’ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים‘ (פסוק 6), צמחיה: כרמים, גנות ופרדסים, עץ כל פרי, יער צומח עצים (פסוקים 4-6) ובעלי חיים: ‏מקנה, בקר וצאן (פסוק 7). ‘נטעתי לי כרמים’ (קהלת ב 4) חוזר אל ‘ויטע ה’ אלהים גן בעדן’ (בראשית ב 8);  ‘עשיתי לי גנות ופרדסים’ (קהלת ב 5) חוזר אל  ’גן בעדן‘ (בראשית ב 8 וראו גם ב 9, 10, 15, 16); ‘ונטעתי בהם עץ כל פרי’ (קהלת ב 5) חוזר אל ’עץ פרי עשה פרי‘ (בראשית א 11. וראו גם א 12, 29) ואל ’ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל’ (ב 9 ); ‘עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים’ (קהלת ב 6) חוזר אל ‘ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה‘ (בראשית ב 6,  וראו גם 5), ואל ’ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן‘ (פסוק 10). השורש ’עשה‘ הוא מילת מפתח בתיאור: ‘הגדלתי מעשי’ (קהלת ב 4. וראו גם פסוקים 5, 6, 8, 11) כמו גם בבראשית א-ג (א 7, 16, 25, 26, 31; ב  2, 3, 4, 18; ג 1, 2). דמיון זה מתחזק בהשוואת דברי הסיכום של קהלת לניסוי שעשה: ‘ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח‘  (קהלת ב 11) לדברי הסיכום לתיאור הבריאה בבראשית א: ‘וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד’ (פסוק 31) ובפרק ב ‘כי בו שבת מכל מלאכת אשר ברא אלהים לעשות’ (פסוק 3). השימוש בפועל ‘עשה’, הבא בבראשית א-ג לתיאור יצירת עולם בידי האל חוזר אפוא אצל קהלת.

צבעי האהבה בשיר השירים

יותם מיכאל בן משה,  האוניברסיטה העברית

מבוא

כראוי ליצירה העוסקת באהבה, חלקו הגדול של שיר השירים עוסק במושג היופי, ובאופן ציורי וחושני. האוהבים מתארים זה את מראהו של זה בפירוט: הכלה את החתן (ה 9-16), והחתן את הכלה (ד 1-7; ו 4-10; ז 1-6), אבל תיאור האוהבים אינו מוגבל לשירים אלה, ואינו מוגבל למראה בלבד, אלא פונה אל כל החושים. מקום בולט תופס הריח (למשל ד 12-16), ישנן התייחסויות לקול ("השמיעִני את קולך כי קולך ערב", ב 15), לטעם ("כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים… ופריו מתוק לחכי", ב 3) ולמגע (בעיקר מגע בין האוהבים כגון: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ב 7[1]). ישנם תיאורים ציוריים מרהיבים גם מחוץ לעיסוק באוהבים עצמם, בפרט תיאור האביב (ב 10-13) ותיאור מיטת שלמה (ג 7-11).

מן התיאורים הרבים הללו משתקפת תפישת יופי כוללת, ואתמקד בפן אחד שלה - הצבעים. אסקור את הצבעים המופיעים בתיאורי האוהבים, מפורשות או בדימוי, ואעמוד  ככל הניתן על טבעם מבחינה לשונית. הדבר הכרחי כי יש הבדל בין הבעת הצבע בעברית המקראית לזו שבעברית בת ימינו. מונחי צבע רבים שמשמשים אותנו כיום, כגון כתום, ורוד, כחול וסגול הם חידושים שנטבעו בתקופת החייאת השפה. במקרא שימש מספר קטן יותר של מונחי צבע ולציון טווח רחב יותר של צבעים.

פתרון חלומות בספרות חז"ל

חז"ל מתייחסים הרבה לחלומות ולפתרונותיהם. מקצתם סבורים כי לחלום אין כל משמעות, וכי "אין מראין לו לאדם [בחלומו] אלה מהרהורי לבו" (תלמוד בבלי, ברכות נה ע"א), ומשמע שהחלום הוא רק ביטוי פנימי של מחשבות האדם, תקוותיו וחששותיו, ולפי זה אין להרבות בעיסוק בו. אך מרבית החכמים סבורים כי החלום אכן מכוון אל האדם מבחוץ וכי מן הראוי לנסות ולהבין מה המסר הגנוז בו.

פרופ‘ יאיר הופמן על המקרא בימינו: מחקר וחינוך

פרופ' יאיר הופמן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית, מראיינת.

יאיר הופמן, הוא פרופ‘ (אמריטוס) למקרא, אוניברסיטת תל אביב

מספריו בעברית: הנבואות על הגויים (תשל“ז), יציאת מצרים באמונת המקרא (תשמ“ג), שלמות פגומה: ספר איוב ורקעו (תשנ“ה), סוגיות בביקורת המקרא (תשנ“ז), וספר ירמיהו עם מבוא ופירוש (תשס“א). 

א. פרופ‘ הופמן, מהם תחומי המחקר העיקריים שלך?

תחום המחקר שלי הוא אחד – המקרא, שאני רואה בו ספר אחד, ומעניין אותי לבחון לא רק נושא זה או אחר שבו, סוגה זו או אחרת שבו, אלא גם את מערכת היחסים בין כול אלה, שיוצרת את ייחודו של הספר המיוחד הזה. לדוגמא: ספר ירמיה, שעל פירושו עבדתי למעלה מעשר שנים, שייך בצדק לסוגה של 'ספרות הנבואה'. ואולם לצד נבואות יש בו לא מעט גם היסטוריוגרפיה, סיפור מקראי, מזמורים, חוק, והבנתו מחייבת עיסוק גם בארכיאולוגיה, אפיגרפיה וכמובן הלשון המקראית. אם בכל זאת אני מתבקש לציין את תת-התחומים בחקר המקרא שבהם אני מרבה לעסוק אומר שעיקר עיסוקי הוא בספרי הנבואה (חיבורם, עריכתם, כאמור: על מגוון הסוגות בהם), ספרות החכמה, ספרות המזמורים, היסטוריוגרפיה.  

פענוח צפונותיו של "צפנת פענח"

טבעת שעליה דמות פרעה הניצב לפני אלים

למילים רבות בלשוננו יש היסטוריה מורכבת ומפותלת. לעיתים נסתם נתיב אחד מן הנתיבים שבהם צעדה המילה, אך בצידו נפתח נתיב חדש ושונה ובו היא המשיכה את חייה. דומה כי זהו גם המקרה של "צפנת פענח", שם המופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא, מה).

האתגר בפענוח צפונותיו של השם הזה העסיק את הפרשנות החל מימים קדומים וכלה בפרשנות המודרנית. על הקושי שבהבנת שם זה עמדו כבר מפרשי המקרא הראשונים. רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1105-1040) מציין כי אין במקרא מילה הדומה למילה "פענח", ואילו ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא, 1164-1089) כותב: "אם זאת המילה מצרית – לא ידענו פרושה. אם היא מתורגמת – לא ידענו שם יוסף. ויהיה פירוש ‘פענח’ כאשר תירגם המתרגם ארמית [כוונתו לתרגום אונקלוס, ובו נדון להלן]". קריאה זהירה בדברי ראב"ע תראה לנו כי הוא השכיל להצביע על צומת הדרכים שבו נפרדו דרכיה השונות של מילה זו. מצד אחד מעלה ראב"ע את הסברה כי מדובר במילה מצרית, שפירושה אינו ידוע לו (ותנו דעתכם לריכוז השמות והמילים המצריים בפרק זה: פרעה, אברך, פוטי פרע). כיום אנו יודעים כי לסברה זו אפשר להביא סיוע ממקורות קדומים נוספים. בתרגום השבעים  - תרגום יווני למקרא שנכתב במצרים במאות הראשונות לפני הספירה  - מופיע שם זה כלשונו, בתעתיק ליוונית, ללא תרגום. מאוחר יותר מציין אב הכנסייה הירונימוס (נפטר בשנת 420 בקירוב) כי ”צפנת פענח“ הוא לשון מצרית שמובנה ”מציל העולם“. פירושו של הירונימוס מבוסס כנראה על מסורת פרשנית אלכסנדרונית, אשר הבינה את השם כלקוח מן השפה המצרית: פא-סנת'-נ-פא-ענח', כלומר: "יוצר" או "מכלכל". לפי פירוש אחר הכוונה לביטוי מצרי שמשמעו: "האל אומר שיחיה".

אדום בנבואת עובדיה

רוברטס, חורבן ירושלים

ספר עובדיה, הקצר בספרי המקרא, מונה רק עשרים ואחד פסוקים. היקפו המצומצם והחשש שמא יאבד בשל כך גרם כנראה לכינוסו יחד עם חיבורי נבואה קצרים נוספים - כגון דברי הושע, עמוס או מלאכי - בספר הקרוי בשם ’תרי עשר‘ (=שנים עשר).

איננו יודעים מן הספר על ייחוסו ועל זמנו של הנביא. חז“ל, על פי שיטתם, זיהו אותו עם עובדיהו אחר, אשר מסופר עליו שהחביא במערות מאה נביאים בימי אחאב ואיזבל (מלכים-א יח, ד [תלמוד בבלי, סנהדרין לט ע“ב]). אך כבר פרשן המקרא ר‘ אברהם אבן עזרא עמד על כך שנבואתו של עובדיה על אדום היתה ’אחר גלות ירושלים אל בבל‘, ובדומה לו קבע פרשן אחר, ר‘ דוד קמחי (הרד“ק): ’הנבואה זאת היתה בבית שני שהרעו בני אדום לישראל‘, כלומר הרבה אחרי ימיהם של עובדיהו ואליהו.

יעקב ועשו בספר מלאכי

חוברט פלינק, יצחק מברך את יעקב, 1639, 117141X ס"מ, שמן על בד, רייקסמוזיאון, אמסטרדם

מלאכי פותח את ספרו (א, ב-ה) בנבואת זעם כלפי אדום - בין שהיא מכוונת כלפי העם האדומי ובין שהיא כבר עושה בשם ’אדום‘ שימוש כשם כולל לאויבי ישראל.

הנבואה רומזת מפורשות ליחסיהם של התאומים, יעקב ועשו, בספר בראשית. זה גם הטעם לשימוש שעושה הנביא בראש הנבואה בשמות האחים (’הלוא אח עשו ליעקב... ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי‘), בעוד שבהמשכה נוקט הוא בשמות האומות-הארצות אדום וישראל (פסוקים ד-ה). 

הפולמוס אודות האמינות ההיסטורית של המקרא: מקומה של הארכיאולוגיה במחקר ההיסטורי של המקרא

הילה בר-נר

הילה בר-נר, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

בליבו של חקר המקרא בעשורים האחרונים מתנהל קרב בין חוקרי המקרא ה'מסורתיים', הרואים במקרא יצירה מורכבת שנוצרה לאורך זמן, ובין הזרם הרביזיוניסטי-מינימליסטי, המערער על הנרטיב המתואר בטקסטים המקראיים אודות מקורותיו ואירועיו של עם ישראל ורואה במקרא תעודה היסטורית שנויה במחלוקת. להלן אציג כמה מהמחלוקות הנוגעות למחקר הארכיאולוגי בידי הזרמים השונים. לשם הצגת הנושא איעזר בכתביהם של קית' ווייטלם (Keith W. Whitelam) וזאב הרצוג, כמו-גם בתגובתו של אמנון בן-תור, ואציע את דעתי אודות השימוש בטקסטים המקראיים ככלי עזר בפרשנות הממצאים הארכיאולוגיים.

האחזותו של קהלת בחיים: עיון ספרותי-רעיוני

יעל אברבוך

יעל אברבוך, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

"'איפה קראתי פעם [1]', – חשב  רסקולניקוב כשהמשיך בדרכו, – 'איפה קראתי איך איש אחד שנידון למוות אומר, או חושב, שאם היה מוכרח לחיות איפה שהוא בגובה רב, על איזה צוק, על-פני משטח צר כל-כך שאפשר להציב בו רק שתי כפות-רגליים (ומסביב תהומות, אוקיאנוס, חושך נצחי, התבודדות נצחית וסערה נצחית), – וכך, בעמידה על גבי אמה אחת בלבד מתוך כל המרחב כולו, להישאר ולעמוד כל החיים, אלף שנים, נצח, – כי אז הוא מעדיף לחיות בתנאים אלה מאשר למות בו ברגע! רק לחיות, לחיות ולחיות! יהיו התנאים אשר יהיו – אבל לחיות!... כמה שזאת אמת! אלי הטוב, ועוד איזה אמת היא זאת! האדם הוא נבל! ונבל הוא גם מי שמכנה אותו נבל בגלל זה', – הוסיף כעבור דקה" [2]. 

משפט שלמה וסיפור יוסף

ניקולאי ניקולאיביץ, משפט שלמה

פרשת "מקץ" (בראשית מא, א - מד, יז) נפתחת בסיפור חלומותיו של פרעה, ובסופם: "ויקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מא, ז). מיבנה לשוני זהה, "ויקץ ... והנה חלום", מופיע במקרא עוד פעם אחת בלבד, ובו נפתחת הפטרת "מקץ" (מלכים-א ג, טו - ד, א): "וייקץ שלמה והנה חלום". בחלומו זה ביקש שלמה מה' "לב שומע לשפוט... להבין בין טוב לרע", ואכן, מייד לאחר סיפור החלום בא סיפור "משפט שלמה", המלמד כי המלך קיבל את מבוקשו.

"יוסף ואסנת" – רומאן יהודי הלניסטי

יוסף ואסנת, בזיליקת סן-מארקו

פרופ‘ דוד פלוסר, האוניברסיטה העברית

על אסנת ועל נישואיה ליוסף אנו קוראים בקצרה בספר בראשית: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כוהן און לאשה" (מא, מה), ובהמשך: "וליוסף יולד שני בנים... אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און..."(מא, נ). מחבר יהודי אלמוני שחי במצרים בתקופה הרומית חיבר סיפור ביוונית על נושא זה, שכותרתו "הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטי פרע הכהן", או, כפי שמקובל יותר לקרוא לחיבור זה: "יוסף ואסנת".

נשיקה או נשיכה?

רובנס, פגישת יעקב ועשו

פרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

במרכז פרשת "וישלח" (בראשית לב, ג - לו, מג) עומד סיפור פגישת יעקב ועשו. לאחר שנים רבות של פרידה – שיסודה בשנאת עשו את אחיו ואף ברצונו להרוג אותו (בראשית כז, מא) – נפגשים שני האחים, וכשהתורה מספרת על פגישה זו היא אומרת: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (שם לג, ד). המתבונן בנוסח התורה יגלה את דבר קיומה של תופעה מיוחדת: מעל לכל אחת מאותיותיה של המילה "וישקהו" מסומנת נקודה.

יש להעיר שאין זה הפסוק היחיד בתורה שבו נמצא מילים שעליהן מסומנות נקודות, על כל אותיותיהן או על חלק מהן. תופעה זו מצויה בתורה תשע פעמים בספרי נביאים ופעם אחת בכתובים. חוקרים לא מעטים סבורים שמקורן של הנקודות בנוהגם של סופרים בעידן העתיק לסמן כך אותיות או מילים שמן הראוי למחוק אותן, אך שבשל קדושתו של ספר התורה נמנעו מלעשות כן. להלן נבקש להבין כיצד הובנו הנקודות בידי חז"ל, בספרות התלמוד והמדרש.

נדב, אביהוא ועוּזה

נדב ואביהוא מקריבים 'אש זרה'

בויקרא י, א-ב, מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, בהקריבם ’אש זרה‘ לפני ה‘ ביום חנוכת המשכן. בספר ויקרא אף מסופר, כי שני הבנים מתו ’בקרבתם לפני ה‘’ (טז, א). מות אדם צעיר ביום של שמחה בשל התקרבות בלתי ראויה אל הקודש נמצא גם בסיפור העלאת ארון ה‘ לירושלים בימי דוד (שמואל-ב ו,א ואילך), ונראה שבשל כך נבחר סיפור זה כהפטרה לפרשת שמיני (ויקרא ט,א-יא, מז).

מיד עם כיבוש עיר דוד (שמואל-ב ה,ו-י) מבקש המלך להעניק לירושלים מימד דתי המתקשר עם זיכרון העבר ולפיכך הוא מבקש להעלות אליה את ארון ה‘ מבית אבינדב אשר בגבעה, שם שהה הארון מאז ימי שמואל (שמואל-א ז,א). הארון נמצא בגבעה לאחר שנפל בשבי הפלישתים בימי עלי, ולאחר שהפלישתים השיבוהו כיוון שנוכחות הארון בעריהם גרמה להם לפגעים קשים עד מאוד (שמואל-א ה-ו). את בנו של אבינדב, אלעזר, קידשו לשמור את הארון (שם), וסביר לשער שמדובר במשפחה של כוהנים, וקצת ראיה לזה אפשר להביא מן השמות אבינדב ואלעזר, המזכירים את שמות שניים מבני אהרן, נדב ואלעזר. 

מתחים בהוראת המקרא בין פרשנות מסורתית לבין ביקורת המקרא בחינוך הממלכתי: חקר מקרה

ד"ר איריס יניב,  חיפה [1]

כיצד ללמד את התנ"ך, שהוא טקסט דתי, במסגרות חינוכיות לא דתיות?

ד״ר איריס יניב

הבעיה המרכזית בהוראת התנ"ך בחינוך לא-דתי היא המתח בין הפרשנות המסורתית לביקורת המקרא. גלס (1927) כותב: 

"את כתבי הקודש אפשר לבאר באחת משתי המתודות הללו: או על-פי הקבלה [על-פי המסורת]... או על-פי החקירה, כלומר על-פי המתודה ההיסטורית-בלשנית או מדעית. שתי המתודות האלו סותרות זו את זו ביסודן, וכשאנו משתמשים באחת מהן, איננו יכולים להשתמש שוב בשנייה... כיצד צריך לבאר בבית-ספר החדיש את כתבי הקודש: באופן דוגמטי [מסורתי] או באופן היסטורי-פילולוגי?... אנו עומדים כאן לפני שתי שיטות ניגודיות, שאין שום פשרה ביניהן. והמורה לכתבי הקודש עומד כאן לפני שאלה: באיזו מתודה עליו לבחור, כדי שיורה לפיה את כתבי הקודש?" (עמ' 48, 51-50).

'עזה כמוות אהבה' - שיר השירים בהגותו של פרנץ רוזנצוויג

פרופ' יהוידע עמיר, ההיברו יוניון קולג'

מוזיאון ישראל. צילום: יואב מזור

הקישור בין מגילת שיר השירים לבין חג הפסח, אף שהמגילה נעדרת כל ממד היסטורי או לאומי, אינו מובן מאליו. המגילה כולה מדיפה אמנם ריח חזק של אביב, פריחה והתחדשות, אולם ברור, שביסוד הקישור  שבין המגילה לבין חג הפסח עומדת פרשנותה כשירת האהבה שבין אלוהים לבין כנסת ישראל, כביטוי של הברית שנתייסדה ביציאת מצרים. 

שיר השירים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של פרשני המקרא. על פי פשוטו מכיל טכסט קסום זה שרשרת של שירי אהבה ארוטיים, שאין כדוגמתם במקרא כולו. האהובה והדוד, תיאורי גופה המרהיב ותיאורי יופיו חסר המתום, הירידה לגנים והפגישה המלהיבה-מפחידה עם השועלים הקטנים והשובבים - כל אלה לא יכלו להיראות לפרשני המקרא הקלאסיים כמתאימים למקרא וכמשתלבים בו. מן העדויות המפוזרות בספרות חז“ל עולה ויכוח בדבר הכללתה של המגילה בקאנון המקראי. הדרך להבטיח את מקומה בתוך הקאנון נמצאה על ידי פרשנותה האלגורית. יהודים ראו בה שיר אהבה בין אלוהים לבין כנסת ישראל (כשם שנוצרים פירשוה כשיר אהבה בין האל לבין הנפש או הכנסייה). נראה שהפרשנות האלגורית, ולצדה הפרשנות המיסטית, שלפיה נמצא במגיה תיאור מיסטי של האל ושל ’שיעור הקומה‘ שלו, היינו דמותו ומידותיו, הן שקבעו את מקומה של המגילה בין ספרי המקרא. 

’ניקרא ולא מיתרגם‘

ידוע הנוהג שהיה לתרגם את התורה לארמית בשעת קריאתה בבית הכנסת, פסוק אחר פסוק. לכאורה צריכים היינו לצפות לכך שהתורה כולה, על כל סיפוריה ופסוקיה, תתורגם לארמית במהלך קריאתה בציבור, אולם מתברר כי לא כך היה הדבר. חז“ל מציינים כמה קטעים מן התורה (וכן מספרי הנביאים - לשם ההפטרה) שאין לתרגמם בשעה שהם נקראים בציבור, ואף כמה קטעים מן הנביאים שאין לקרוא אותם בציבור בשום אופן. התוספתא במסכת מגילה (ג [ד], לא) מגדירה זאת כך: ’יש נקראין ומיתרגמין, נקראין ולא מיתרגמין, לא נקראין ולא מיתרגמין‘, ובכמה מקומות בספרות חז“ל מופיעות רשימות המפרטות אילו הם קטעי המקרא הנכללים בתוך כל אחת מן הקטגוריות האלה. מרשימות אלה עולה כי חז“ל התעניינו בתרגום הארמי, ופיקחו על דרך הצגתו בציבור. לכל הפרטים שברשימות, בכל שלוש הקבוצות, ישנו מכנה משותף ברור: אלו קטעים שחכמים חשו שיש בהם צד בעייתי כלשהו.

הספד לזכרו של שמריהו טלמון

פרופ' שלום פאול, האוניברסיטה העברית

פרופ׳ שמריהו טלמון

בשעת חדוותה, חדוותה; בשעת אבלה, אבלה (בראשית רבה כז, ד).

בשעת חדוותה

שמריהו, חמישים ושתיים שנים חלפו עברו מאז שהיכרתי אותך לראשונה. ישבתי בכל שיעוריך באותה שנה ונתרשמתי עמוקות הן מידיעותיך וצורת הוראתך, והן מאישיותך הקוסמת והכריסמטית, מרצה המדבר צחות בלשון צֵחה. אז הייתָ בדרגת מדריך ולימדתָ, בין היתר, את השיעור הראשון כמדומני באוניברסיטה על מגילות קומראן. קשרים הדוקים וחמימים נקשרו בין המרצה לַתלמיד, ונהגתָ להסיעני הביתה למעונות בבקעה על גבי הטוסטוס המפורסם שלך, ואף הזמנתָ אותי לסעוד בערב שבת אצלך ויונינה ז"ל, ושם, בנוכחות עגנון, כיבדתָ אותי לזמן לאחר הסעודה. רק פעם אחת גרמתָ לי אכזבה מרה. בשיעור על ספר זכריה, היטלתָ עלינו את המטלה לעמוד על הפירוש של הסוסים בעלי הצבעים השונים בנבואתו. בבוא העת, כששאלתָ מי יכול להציע פירוש לצבעוניות זו, דממה מבישה נפלה באולם, אין אומר ואין דברים. ואתה, קמתָ והלכתָ והפטרתָ אחריך, אם אין אתם מתכוננים לשיעור, אין ברצוני ללמדכם – קמתָ והלכתָ! כמה התאכזבתי, כי חיכיתי שבוע ימים לשיעור זה ונאלצתי להמתין עוד שבעה ימים עד שניפגש שנית וסוף סוף אשמע את פשר הדברים.

לזכרו של שמריהו טלמון

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שמריהו טלמון

פרופסור שמריהו טלמון הלך לעולמו ב-15 בדצמבר 2010 והוא בן 90 שנה.

היה חוקר דגול. קידם את המחקר בתחום ביקורת נוסח המקרא - מסירת הנוסח והתרגומים העתיקים; חקר ספרות קומראן - נוסח, אמונות ודעות, הלוח של כת מדבר יהודה; הבנת המקרא כספרות - מוטיבים, זיקות בין חקר הנוסח לחקר הסגנון; אמונות ודעות במקרא; החברה הישראלית בתקופת המקרא, במיוחד בתקופת שיבת ציון; ותולדות השומרונים. עבודת הדוקטור שלו בהדרכת י"א זליגמן היתה: 'כפלי גרסה: תופעת יסוד בתולדות המסירה של נוסח המקרא'. חיבר ספרים רבים ומאות מאמרים. היה חתן פרס ישראל במקרא לשנת  תשנ"ז (1997). עמד בראש מפעל המקרא (תחילה יחד עם חיים רבין ומשה גושן-גוטשטיין) שמיועד להפיק מהדורה מדעית של המקרא עם חילופי נוסח מהתרגומים העתיקים, ממגילות מדבר יהודה, מספרות חז"ל ומכתבי יד עבריים מימי הביניים. ערך (בעצמו או עם אחרים) כמה מהכרכים של כתב העת של מפעל המקרא, טקסטוס. קישר בין חקר המקרא לאומנות, סוציולוגיה והגות יהודית ונוצרית (כולל שיח עם הותיקן). היה מורה רב קסם. העמיד תלמידים הרבה ומילא תפקידים בכירים, ביניהם דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים (1975-1978). שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. תרם ספריה בת 10,000 ספרים למכון שלום הרטמן בירושלים. ספר היובל לכבודו, 'שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדום' (ערכו עמנואל טוב ומיכאל פישביין), יצא לאור בשנת 1992.

יהי זכרו ברוך.

שירת דבורה, שירה וסיפור

יעל מראה לברק את סיסרא המת

כהפטרה לפרשת ’בשלח‘, שבמהלכה באה שירת הים, נבחרה שירה אחרת, שירת דבורה (שופטים ה), המספרת על ניצחון בני ישראל על הכנענים ועל נפילת מצביאם, סיסרא, בידי אישה, יעל אשת חבר הקיני. הספרדים קוראים את השירה בלבד, ואילו האשכנזים קוראים גם את הפרק הקודם לה, זה המספר בפרוזה את קורות אותו ניצחון. השוואת השירה והסיפור העוסקים באותו נושא מגלה שיש ביניהם כמה הבדלים. 

תיאור מותו של סיסרא מידיה של יעל שונה בין השירה לסיפור. דומה כי חוסר ההתאמה בין שתי מסורות אלה במקרה זה הוא תוצאה של עידון מסורת קדומה שסיפרה בלעג על הריגת סיסרא בשנתו לאחר שבא על יעל. רכיבים מינייים אלה סולקו מן הסיפור כדי לשמור על כבודה של הישועה האלוהית ועל כבוד האישה שבידה נתן ה‘ את סיסרא (ד, ט).