עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך

ד“ר חיה שרגא בן איון, מכללת לוינסקי

מחקר אודות עמדות תלמידי כיתות ד – ו בבית הספר הממלכתי כלפי מקצוע התנ"ך

מעמדו של התנ"ך, כמקצוע חשוב ומקובל על לומדיו, מצוי בתהליך מהיר של פיחות. רושם זה מתבטא בשיח הציבורי והתקשורתי והוא מועצם לאורם של מחקרים. גם הירידה המשמעותית במספרם של הסטודנטים שנרשמים ללימוד המקצוע, וסגירתם של חוגים לתנ"ך במוסדות להשכלה גבוהה מעידים על היאצות תהליך הכירסום הזה.

חרף הסחף במעמדו של מקצוע התנ"ך מודים אנשי חינוך ורוח, כמו גם חוקרי מקרא, בחשיבותו ובערכו התרבותי-חברתי כגורם מלכד בחברה הישראלית השסועה, וכמשמר הזיכרון ההיסטורי בתודעה הלאומית שלנו. התנ"ך נתפס כמכונן התשתית התרבותית שלנו; מקור לשוננו, ספרותנו, חגינו ומנהגינו, והוא מהווה בסיס להגדרת זהותו של הישראלי החילוני.

להיות מורה

רות קרא-איוונוב קניאל, האוניברסיטה העברית

"כל דבר שבעולם כשמביאים אותו לשורשו יכולה להעשות בו השתנות ממה שהיה מקודם.

למשל, החיטה שרוצים לשנותה, לעשות ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשרשה, שהוא כוח הצומח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדו גשמים וילכלכו ויפסידו צורתה ותבוא לבחינת אין, שהוא חומר היולי, שהוא בחינת חכמה, כמו שנאמר 'כולם בחכמה עשית' " [המגיד ממזריטש, ליקוטי אמרים, יב ע"ב]

ההוראה היא דברים רבים, אך בודאי איננה מקצוע. היא יעוד, גורל, אולי מחלה (לפעמים מדבקת), שליחות, משימה סבוכה, ובעיקר מסירות נפש. אדם שהוא מורה אמיתי, יישאר כזה, בכל עת ובכל מצב, בלי קשר לתנודות החיים ולמציאות הסבוכה והמשתנה. מורה נשאר מורה, תמיד.

דימוי נוסף הקרוב לתפקיד הגורלי הזה, שרבים כאן שותפים לו, הוא של רפואה ושל מיילדוּת. בעצם אנו מדברים ברפואת הנפשות, ובחילוצן לעולם. מורה טוב יוצר אפשרות ללידה-שניה של נפשות רכות שזכו כבר בגוף, ועתה מתקינות את נשמתן.

דף עבודה על שמ"ב יג

גל מאיר (מחזור ח)

צירפתי כאן מעין דף בו כל תלמיד מסכם לעצמו את פרק יג בשמ"ב. הרעיון בדף הוא שהתלמידים ממלאים שורות של הדמויות השונות כמו שבמציאות ממלאים סטטוסים בפייסבוק. זו דרך לעשות ביבליודרמה בכיתה, שכן כל אחד נדרש להכנס לראשן של הדמויות, לרגשותיהן ומחשבותיהן. התלמידים מצאו את זה משעשע, אך גם מילאו ברצינות. [להגדלת הדף הקישו עליו פעמיים].

דברי זכרון למשה גרינברג

חיים שוורץ, האוניברסיטה העברית

ספר היובל לפרופ' משה גרינברג, שנפטר בשבת פרשת במדבר (15.5), נקרא "תהילה למשה". אך כשד"ר לאה מזור ביקשה ממני לכתוב כמה מילים לזכרו של פרופ' גרינברג שובש שם הספר בראשי וזכרתי אותו כ"תפילה למשה", והמשך הפסוק שם גם כן עלה: "איש האלהים". בתחילה חשבתי לסרב לבקשתה. ישנם רבים וטובים אשר זכו לשבת בשיעוריו של גרינברג ואשר מכירים את מחקריו ותורתו יותר ממני, ולהם ראויה מלאכה זו. אומנם התמזל מזלי וזכיתי למספר פגישות ספורות עימו, אך לא ניתן להשוות את הדבר ללימוד משותף לאורך זמן. בנוסף, לאור פגישותיי עם פרופ' גרינברג, הדימוי של 'איש האלהים' – אדם הבקיא במקרא ובעולמות שמסביב לו, וכן אדם בעל שיעור קומה ורוחב דעת יוצאים מגדר הרגיל – גרמו לי לרצות אומנם לנוע, אבל לעמוד מרחוק. אך כפי שאומרים חז"ל, על קברות ישראל יש לעשות נפש, כלומר מבנה המוקם על הקבר לזיכרון הנפטר, ולצדיקים, ובמקרה שלנו, אף לתלמידי חכמים ולחוקרים "דבריהם הם זכרונם", ועל כן אשתדל להביא מקצת מדברי פרופ' משה גרינברג.

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג

בעזרת השם

פרופ' אוריאל סימון, אוניברסיטת בר אילן

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג

כידוע אי-אפשר לנחם את מי שמתו מוטל לפניו. אבל אפשר לנסות לתת ביטוי לאהבתנו הגדולה לנפטר, לכאבנו המר על הפרידה ממנו, ובעיקר - לשרטט כמה קווים של דמותו כדי לקבע אותה בזכרוננו. ואכן אני מכוון את דבריי בראש ובראשונה לנכדים, על מנת שידעו שאבי משפחתם שהלך לעולמו היה לא רק סבא אוהב ואהוב, אלא איש גדול בישראל.

הסבא שלכם בוודאי לא חשב מעולם שמזמור ט"ו, שבו מתוארות התכונות והמידות של האיש ישר הדרך שיש לו מקום בבית ה', מתאר אותו. אבל זה שנים שאני ידעתי בוודאות שזה כך, ולכן אקרא את המזמור הזה לזכרו:

מזמור לדוד

ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך?

הולך תמים, ואוהב צדק, ודובר אמת בלבבו.

לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו.

נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר.

כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח.

עושה אלה לא ימוט לעולם

התכונה הבולטת ביותר של משה גרינברג היתה יושרו העילאי - ""דובר אמת בלבו" . תמיד חשבתי שהוא פשוט לא יודע לשקר, שהאמת ורדיפת האמת נטועים בלבו וכמעט מובנים מאליהם. האמיתיות שלטה בלבו פנימה, בדיבורו, ביחסיו עם אנשים אחרים וכמובן בעבודתו המדעית. בעברית שלנו חדשו את המילה 'יושרה' כתרגום של המילה האנגליתintegrity , אבל התרגום הזה אינו מצליח לבטא את עיקרה של המילה האנגלית, והוא שהיושר איננו תכונה נפרדת ועצמאית, אלא פועל יוצא של השלמות של האישיות, שכולה מקשה אחת. זהו סוד זקיפות קומתו הגופנית והרוחנית, עוצמתו המוסרית ואצילותו. כי אכן אציל הרוח היה האיש האהוב הזה.

יהושע שלי- הלנו אתה אם לצרינו?

עידו גידלי, מחנך

זה לא פוסט מתחכם, או שנון, או מחדש. זו קריאה למחשבה משותפת שבאה מתוך מצוקה אישית שלי, מתוך תחושה אישית של חוסר אונים בזוויות הוראה המוכרות לרובנו, אם לא לכולנו.

היום ניסינו לגעת בכיתה במורכבות הוראת ספר יהושע. השיחה נסובה הלוך ושוב סביב צירים שונים-פוליטיקה, מוסר, העדרו, הצדקות לאומיות וקיומיות, שלילתן וכו' וכו'. אבל בין לבין, היה נדמה לי שמה שתומך את הדיון לכל אורכו הוא פחד טמיר וגלוי בו זמנית של רובנו מהסיטואציה המוכרת והחמוצה הזו, בה אנו עומדים בכיתה הרגועה (סליחה על האופטימיות הרגעית) כשלפתע מכה איזה נחשול מתלהם של גזענות מצד התלמידים- חזק, מהיר, בלתי מתפשר,ובעיקר, מייאש.

עגנון וחג השבועות במסורת המיסטית

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'אם אין כאן כל מאורעותיהם הזכרת נשמותיהם ודאי יש כאן.

וטוב ויפה שניתן להם שם ושארית בכתב עברי ובלשון הקודש'

שמואל יוסף עגנון, האש והעצים, עמ' של

עד עולם הוא שם הסיפור בו חותם שמואל יוסף עגנון את הכרך השמיני של כל סיפוריו, האש והעצים, שבדפיו האחרונים הוא מעלה את זכרם של העדים המעלים מתהום הנשייה את אשר היה ואיננו עוד, וזוכרים בעיני רוחם את שירד לטמיון, ומציבים לו ציון בשמים ובארץ, כנגד כל הסיכויים: 'כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם (האש והעצים, ירושלים ותל אביב תשל"ד, עמ' שלב).

להמחיז את התנ"ך, לא מה שחשבתם

נדב חרובי, מחנך

כריס הריסון

כריס הריסון. מה הוא חוקר? למשל את האופן בו עיצובו הגרפי של סרגל ההתקדמות (Progress Bar) משפיע על תפיסת הזמן שלנו – כלומר, כיצד לגרום לאנשים לחשוב שהדברים שהם מורידים מן האינטרנט יורדים מהר יותר ממה שהם יורדים באמת, בעזרת כל מיני גרפיקות.

הבשלה

רות קניאל, האוניברסיטה העברית

הָאוֹר נֶאֱסָף לְמִקְוֶה, כְּוִיָּה,

לִפְקַעַת חֲשׁוּכָה, אֲטוּמָה.

אָז מִן הָאָרֶץ צִפּוֹר הַנְּשָׁמָה

מַמְרִיאָה לַשָּׁמַיִם וְנֶהֱפֶּכֶת רוּחַ.

בַּנַּחֲלָה הָרְחָבָה, בַּמְּנוּחָה הָרַבָּה,

הָרוּחַ בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה

 וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלָה.
וּבַמָקוֹם הַהוּא אֵין מַבְדִּיל עוֹד

בֵּין מַיִם לַמַּיִם,

בֵּין גּוּף לְעָפָר.

[יאיר הורביץ]

תורת האלכימיה מספרת שניתן להמיר חומרים, להפוך חומר אחד לחומר אחר, להפיק זהב מתבן, פרי מקליפות. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, אני מרגישה שדווקא בעולם מאד דינמי, קשה לפעמים להשתנות. התנועה מסביב לא בהכרח מתקינה את הכלים הפנימיים להצליח לעבור באופן זורם ממצב למצב בתוכנו. ואולי אפילו להפך. ככל שיש יותר רעש בחוץ, כך קשה יותר להקשיב לקולות פנימיים, ללחישות ולרחשים דקים, כי צריך להיענות לקריאות אחרות, חיצוניות ורמות. החרדה תופסת את מקום הסקרנות, העול את החדווה. הרעש החיצוני מייצר שיתוק של המערכות הנפשיות ושל הנפש הפרטית. ובכל זאת, האלכימיה מאמינה שניתן לשמור על הגרעין העצמי ומתוכו להתחדש, למרות הכאוטיות מסביב. להתעצם מכוחה. ניתן להשתמש בתנועת היקום כמנוף להנעה של המהות היחידאית והסודית שלנו. גם לאחוז בחומר אחד וגם להיות שוב ושוב אחרים.

תמונת ראי

נדב ברמן, מחנך

בצפון-מזרח רמת הגולן נמצא העַסָנִיָה, תל עליו מוצבות טורבינות המייצרות חשמל על ידי שימוש ברוחות הרבות המנשבות במקום. ברגעים של בדיחות הדעת (או אולי דלילות חמצן?) חשבו מי מאיתנו שאולי הטורבינות הללו הן היוצרות את הרוח, כמו מאוורר גדול, ולא להיפך...

תמונת ראי (אוקטובר-אלול 2005)

מסדרונות שקופים, מוארים;
צינורות ארוכים, חִוורים.
פסים רכים של זוהר;
ומתוק האור לעיניים.
 הקיצור:
בורקות להן קרני השמש
אל תוך מקלחתי - - -
בוקר. לפתע
לתומי חשבתי
כי אפשר ובטעות גורסים אנו
כי בשמש מְקוֹרן,
ומשם מוטלות הן לכל עבר.
אולי יוצאות הן
מכל עצם ועצם בעולם
אשר מאיר הוא -
ויחד, יוצרות הן את השמש?
אולי רק חיבור האור שלהן
יכול ליצור כזו שמש גדולה,
מאירה, חמה?
ומדוע, בעצם, להניח
דוקא את ההיפך?
השנה חש אני שילדי כיתתי
מלמדים אותי שספק יוּמי זה
הוא ודאי נכון: מורה, לעיתים,
הוא אך השתקפות טוּב תלמידיו.
אשרַי.

זה לא רק בית ספר: המקומות שבהם אנו מורים

תמי וייס, מחנכת

זה לא תמיד קורה בכיתה. לפעמים זה קורה במסדרון רועש, בשיחה חטופה בחצר, או ברגע של שקט מול שולחן ריק. המקומות שבהם אנו מורים הם לא תמיד אלו שמופיעים במערכת השעות

ר' הונא בשם ר' אמי אמר: למה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום? שהוא מקום עולמו.

שב במקום שלך! אולי כבר תחליפי מקומות? מי קם? מי כאן? שב פה. צא החוצה! כאן לא מדברים. Ma.com. למה תפסת לי את המקום? זה המקום של המורה! למה אני פה? כמה מקום עלי לפנות? ולמי יש יותר מקום? של מי המקום? יש לכם מספיק מקום? יש לכם מקום בטוח?

אומרים שבגיל ההתבגרות כל ילד מחפש את המקום שלו: בין הבנות, בין הבנים, באמצע, ליד החלון או בצד. וגם אני מחפשת את המקום שלי.

לקסיקון מקראי חדש

ידידיה עציון. מחנך

לנוחותכם החלטתי לנסח לקסיקון מקראי המבוסס על חוויותיי כמורה למקצועות היהדות וכמחנך.

אירוניה – "המממ..." אני אומר לעצמי בעודי, חורק שיניים מול כיתה חסרת רחמים, "זוכר מה היית עושה בשיעורי תנ"ך בתיכון? או אפילו ביסודי?". להרחבה ע"ע מידה כנגד מידה.

הגישה המסורתית – "אין ילד רע יש ילד שרע לו".

הגישה הביקורתית – הגישה הרווחת כלפי המורים בישראל. אני גיליתי שיש המון מה ללמוד מהמון דמויות בחדר המורים. כל כך הרבה אנשים שבניגוד לדעה הרווחת יכלו להצליח מאוד במקומות אחרים אבל מתוך תחושת שליחות וכשרון רב מוציאים מים מן הסלע (מצטער – זו לא רשימת ניבים). כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמוהם.

זוליכה

אמתי מור, סופר ומחנך

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" בראשית לט 7

[אשת פוטיפר, המכונה במסורת המוסלמית "זוליכה" האשימה את יוסף, משרת בעלה, בניסיון לאונס, לאחר שסירב לחיזוריה]

"תשוב לפני ארוחת הערב?" פנתה זוליכה אל פוטיפר בזמן שאיפר את עצמו לקראת ישיבת השרים השבועית. היא קיוותה שיענה בשלילה, הרי רצתה להישאר לבד הלילה. לפתע הבחינה כי ממקום מושבה, שהיה מאחוריו, הוא נראה לה קטן כל-כך. ושפוף. הוא לא הזכיר במאום את הגבר הצעיר מלא המרץ, טעון התשוקה וחדור התאווה, שהיה כשהכירו. אז היה הוא גבוה, רחב כתפיים, צבע עורו היה זהוב ומבריק, בעיניו בערה אש חתולית שלא נזקקה מעולם לצללית איפור שתדגיש אותה. עכשיו ישב כפוף וחיוור, גוחן מעל התמרוקים כמו זקנה בלה, מתאמץ כל-כך לקראת פגישתו עם המלך. אך בכל זאת משהו בה, עמוק מאחורי הלב, משהו נוסטלגי, קיווה שיגיד כן. כמו לפני שנים, כשרק התחתנו. אז הייתה שואלת אותו רטורית, לפני שהיה עוזב את הבית "תשוב אליי?" ולא צריכה הייתה לחכות לתשובה. היא ידעה והרגישה בכל גופה, כמה רצה אותה. כמה חשק בה, איך ערג אליה, ואיך בער כולו מעצם המחשבה עליה. "המלך ביקש שאשאר לדון עימו בכמה נושאים" ניערה אותה תשובתו. "יש חסרים כבדים במלאי התבואה..." הוא המשיך להסביר אך היא כבר הפסיקה להקשיב. עוד לילה צפוי לה לבד. במיטת האפריון הגדולה, בין סדיני הפשתן הסגולים, הכהים, המאיימים. שוב תשכב בודדה. מחד גיסא, היא שמחה. או ליתר דיוק, חשה הקלה. שוב לא תצטרך לשמור על השקט ולנוע באופן מדוד ומוקפד, כמו שהייתה עושה כשנחר לידה, עת הייתה מפליגה בחלומותיה לאיים הרומנטיים שלה. אלו בהם הייתה רצה עירומה על החוף, נותנת לשיערה להתבדר ברוח, מצחקקת, מצפה לאהובה הדמיוני, יוסף, שישיג אותה כבר, שיתפוס ויפיל אל החול. ויישק. "אוי יוסף" חשבה לעצמה "הלילה אהיה לבד. אתפרע, אשתולל, אצעק. הלילה נדהר בצהלה, רק אני ואתה". מאידך גיסא, התעצבה על עצמה. איך הפכה לקלישאה חבוטה של אשת שר. לא נותר לה דבר מלבד הדמיון. חלומות הפכו להיות כל עולמה. הרי לא תעז לעולם, כך חשבה, לממש את אהבתה לנער העברי היפה. הרי היא אשת פוטיפר. מי שעתיד היה להיות יד ימינו של פרעה, ולא ייתכן שרבב מסוג זה ידבק בו. היא לא תעז. "לפחות לדמיין מותר לי" הייתה מצחיקה את עצמה, לעד בליווי דמעה קטנה.

גבולות הם עניין מסוכן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ראיון חוצה גבולות עם ד"ר נילי ואזנה

שלום לך ד"ר ואזנה. אני שמחה לארח אותך בבלוג שלי ’על מקרא הוראה וחינוך‘. 
בשנת תשס“ח ראה אור ספרך, 'כל גבולות ארץ - גבולות הארץ המובטחת במחשבת המקרא על רקע המזרח הקדום' (הוצאת מוסד ביאליק). המילים הראשונות ב‘פתח הדבר‘ שלך, אלה שבחרת כמוטו לספרך, הן שחקר גבולות הוא עניין מסוכן. מדוע מסוכן לחקור גבולות?

"Good fences make good neighbors" אומר פתגם אנגלי מן המאה השבע עשרה, ובכל זאת העיסוק בנושא הגבולות מסוכן, יותר מהרבה נושאים אקדמאים תיאורטיים. החיבור המשולש אל-עם-ארץ – ה-נושא בה"א הידיעה של מרבית הספרות המקראית – ממשיך ומעסיק את ההגות היהודית והישראלית עד היום, ומהווה נושא לשיחות סלון של ערב יום שישי. אין אדם בארץ שאין לו דעה על גבולות הארץ בהווה בעבר ובעתיד, ויש לכך השלכות מיידיות לגבי עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות, ובמקרים מסוימים גם לגבי מעשים. ברור שהמקרא, שיצר את תפיסת 'הארץ המובטחת' הוא נקודת המוצא לכל הדיון. זה היתרון הגדול של העיסוק בנושא זה, אך בכך טמונה גם מלכודת שמקורה בשימוש מעוות וחלקי בתוצאות המחקר. ציינתי במבוא לספרי ואני חוזרת ומבהירה שחקר המקרא נועד להבהיר את הכתוב על רקע זמנו, ושאין בדברים כדי לפתור ישירות סוגיות עכשוויות. אני כן סבורה שהעובדה שהמקרא הוא רב-קולי ומכיל קשת רחבה של דעות בכל נושא כמעט, מלמדת רבות על אודות גישה שאיננה דוגמאטית ומחנכת לצניעות אידיאולוגית. באופן פרדוקסאלי הפתיחות המחשבתית ניתנת להילמד דווקא מן הספר שקוּדש בזכות תפיסתו כ'דבר אלוהים חיים'.

מקרא ,תרבות ישראל וטכנולוגיה...?

גילה בן-הר, מנכ"לית המרכז לטכנולוגיה חינוכית

מי בוחר/ת להיות מורה למקרא, ליהדות, לספרות, למחשבת ישראל בישראל מאה ה- 21?!

מה תפקיד המורה בעידן בו טכנולוגיה כה נגישה ולכאורה משנה את פני ההוראה והלמידה, בהקשה קלה עולם עשיר נגלה...

כיצד והאם ניתן לדון בסוגיה? במה להתחיל? במורכבות תפקיד ההוראה? במורכבות שבהוראה במדינת ישראל? במורכבות שבהוראה במאה ה-21- עידן שבו הידע, הטכנולוגיה, השיח, התקשורת הבינאישית, העולם הערכי- כולם בתהליכי שינוי קיצוניים רחבים ומהירים מאי פעם ? במקצועות שבחרתם לעסוק בהם- מקצועות שמעלים דילמות ערכיות בחברה הישראלית, שנוגעים בלב הפערים והשסעים בחברה הישראלית, שמציפים את סוגיות הניכוס של הידע, ההתמודדות עם ידע, לא רק בהיבט רמת החינוך הערכי אלא גם ברמה הקוגנטיבית, דידקטית.

שלבי חיבורו של ספר שמואל ואמינותו כמקור הסטורי

פרופ‘ משה גרסיאל, אוניברסיטת בר אילן

שאלות זמן כתיבתו של ספר שמואל ואמינותו כמקור היסטוריוגרפי העסיקו

רבות את המחקר המודרני. יחזקאל קויפמן הקדים את חיבור הספר לסוף ימי דוד. חוקרים מבית מדרשו של ולהאוזן, איחרו את זמן חיבורם של מקורות הספר ועריכתו הדויטרונומיסטית. חוקרים מבית מדרשו של הוגו גרסמן טענו שהספר הורכב מאוחר מתוך אוספים של סיפורי-עם ורשימות ארכיוניות. האסכולה הסקנדינבית טוענת שהספרות המקראית עברה במסורת בעל-פה והועלתה על הכתב רק בימי בית שני. ובתקופה האחרונה כמה היסטוריונים וארכיאולוגים הטילו ספק באמינות התיאור של ממלכת דוד הגדולה שבירתה ירושלים, וטענו שספר שמואל חובר או נערך בתקופת יאשיהו, או בתקופת הגלות או בתקופה הפרסית או אפילו בתקופה ההלניסטית או הרומית.

יש לי אינפוזיה קבועה לתנ"ך: על המקרא והוראתו

רחל אלקבץ ואריאלה שפירא (מראיינות)

פרופ׳ יאיר זקוביץ

"יש לי אינפוזיה קבועה לתנ"ך- אני באמת לא יכול לחיות ללא התנ"ך..." - ראיון עם פרופסור יאיר זקוביץ

מהי בעיניך מטרת לימוד המקרא בבתי ספר?

המטרה האחת היא היהודית-ציונית: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". המקרא הוא טקסט היסוד של עם ישראל. הוא השורש שממנו צמחה כל תרבות ישראל. ללא שורשים אין לתרבות ישראל על מה לעמוד וגם לנו אין על מה לעמוד, ואז תישאל השאלה מה אנחנו עושים פה. בדור שלי התנ"ך והציונות היו היינו-הך. ראינו את העם הזה חוזר לארץ התנ"ך, ראינו אותו זוכה לריבונות וחוזר לערכים המקראיים. כמובן שלא כל מה שכתוב במקרא מדבר אל ליבי. קרבן כזה או קרבן אחר זה לא בדיוק מה שמעורר אותי ורלוונטי לחיי. זה שיהושע מתואר כמי שדורך על צווארי המלכים אינו מדבר אל ליבי אך אני מכיר בזה שזה קיים שם. יש הרבה ערכים בתנ"ך - מוסר הנביאים, מוסר התורה - שהם שורשיים ליהדות ואני עומד משתאה כמה ניתן ללמוד מהם בימינו.

דובי וייס על 'עת הדעת'

דובי וייס

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ראיון עם דובי וייס, פדגוג ראשי של 'עת הדעת'

שלום דובי וייס. שמך הולך לפניך כאיש חיל רב פעלים. אתה דוקטוראנט לחינוך מתמטי (בקרוב דוקטור), אתה בוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית, משמש כפדגוג הראשי של ’עת הדעת‘, בוגר חמ“ן תלפיות, ובעברך היית שנים רבות מורה למתמטיקה ואף מורה לספרות עברית בגימנסיה העברית בירושלים.

איך דבק בך חיידק ההוראה?

חיידק ההוראה דבק בי מגיל מאד צעיר. התחלתי ללמד בגיל 15. אני זוכר שכבר בהיותי ילד הוקסמתי מהמוח האנושי ומהיכולת שלו לדעת. הייתה בי תשוקה לראות ולהראות את הדברים בבהירות.

מיכל טל-אל, חלב ודבש

ארץ זבת חלב ודבש

מיכל טל-אל (מחזור ט)

'וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'

(דברים י"א, 9)

תאור ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש מופיע 21 פעמים במקרא.

בחרתי לנסות להבין מה בדיוק המשמעות של צירוף זה בצורה קונקרטית ממשית.

לפני כמה שנים עשיתי עבודת 'וידיאו ארט' בה בחנתי את היחס של החומרים חלב ודבש אחד מול השני וכל חומר כשלעצמו. תוך כדי בחינת החומרים הרגשתי שאני בוחנת משהו, מגלה פן חדש בארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש.

נער שני האקדחים כותב על מלאכים

אלון שועה-חיים, מחנך

רשימה קצרה על 'הספר הקטן על טבע המלאכים' מאת יאיר זקוביץ

הוצאת 'כנרת-זמורה ביתן-דביר', 143 עמודים עם 23 איורים מאת המחבר

" בנג!

   בנג!

שני כדורים נורו בו זמנית לחלל האוויר.

הראשון המשיך במסלולו, השני פגע בול. "

מעט מאוד ניתן לדעת, אם בכלל, על ספרים והאנשים הכותבים אותם, מצורתם החיצונית.

מעט מאוד ניתן לדעת עליהם גם מהכותרות שהם נושאים, יהיו אשר יהיו, ובמקרה זה;

פרופסור, חוקר מקרא ו 'הספר הקטן על טבע המלאכים'.

היכן היה אלוהים בשואה? תגובה למאמרו של אריאל סרי-לוי

תום להד, מחנך

היכן היה אלוהים בשואה? תגובה למאמרו של אריאל סרי-לוי

על השאלה המורכבת כל כך הזו אנסה לענות בצורה האישית והכנה ביותר כפי שהיא נענית מבחינתי, מתוך מסע השאלות הפרטי שלי במהלך כתיבת הסיפור שאני מספר לעצמי על החיים.

הספור שלי מתחיל בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כותב בו ויקטור פראנקל "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (עמ' 87)." האם לדעתו של הכותב ישנה משמעות גם לסבל אשר סופו במוות כהזדמנות להוספת משמעות לחיים? נראה שכן בעיקר על פי דבריו בהמשך, "יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אשה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון – ולא בצורה עלובה – ויודעים איך למות (שם, עמ' 105)."

כשאלהים יחזור בתשובה

אריאל סרי-לוי, האוניברסיטה העברית

בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].
בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:

לי יש אח. אח קטן שהיה באושוויץ

 גתית הרמן (מחזור ח)

בס"ד

שבועים לפני שנפל חגי הוא יצא עם משלחת קצינים לפולין. הוא חזר ביום רביעי, דיבר קצת עם נורית וירד לבסיס. כעבור שבוע הוא נפל.

החוברת שהוציאו אחרי המסע הוקדשה לזכרו.

 

מתוך דבריו של מפקד משלחת צה"ל לפולין 2002, חוברת רשמי מסע:

"לזכרו של חבר ועמית למסע

סרן חגי חיים לב ז"ל.

גדל באפרת אשר בגוש עציון.

התגייס לחטיבת גבעתי במחזור 98'.

מסלול שירותו כלוחם בפלס"ר, מפק"ץ, קמב"ץ וסמ"פ.

תוכנן ליציאה לקורס מ"פ בנובמבר '02 ולקבל פיקוד על פלוגה בגדוד החס"ע בחטיבה במרץ '03.נישא לנורית לפני כשנה, התגוררו בנווה דניאל שבגוש עציון.

כבר בהכנה שבה את עיניי. בחור חסון, מבט רציני, מתעניין לאן נגיע ומה נראה.

למסע יצא כקצין מצטיין בפלס"ר. כך עברו, מסתבר, כל ימי שירותו בצבא- בהצטיינות.

הרהורי יום השואה

עידו גידלי, מחנך

לרוב אני מעדיף שלא להתבטא סביב יום השואה מכיוון שהנושא כה רגיש, ובצדק רב, שכן כל אמירה דורכת על מוקשי זכרון נפיצים. הפעם אחרוג ממנהגי עקב אמירה שקוממה אותי והוצאה מהקשרה המקומי. במייל שנשלח אלינו נכתב כי פרופ' חנה יבלונקה יצאה כנגד הדגש הגדול המושם על לימודי השואה במערכת החינוך. חשוב ואף חובה לציין כי לא זו הייתה אמירתה של פרופ' יבלונקה! למעשה היא יצאה בביקורת כנגד מה שהיא מכנה (ובעיני בצדק רב) "הרדידות הפורנוגרפית בה נלמדת השואה". כבוגר מערכת החינוך קשה לי שלא להזדהות. חווית המסע שלי לפולין, שבזמנה חשתי כאילו דרכה אני ניצב בגאון בפסגת ההגשמה הציונית, נראית לי כיום כאירוע שטחי יותר מנאום תודה בטקס האוסקר. מעבר ממחנה למחנה אוחז דגל ישראל, מקפיד להראות (ואולי גם להרגיש?) עצוב, רציני, זוכר. הקראת שמות קורבנות, שירי זכרון, קפיצה לאוטובוס, והופ, אותו ריטואל חלול. כל פוטנציאל עומק ללימוד, למחשבה לעצמאות וביקורת התבזבז לו שם בשירת הגאון של חבורה משולהבת יצרים לאומיים. אולי זו חוויה אישית מדי (למרות שרשמים דומים נאספו מאינסוף חברים ברחבי הארץ..) אך מתוכה אני מדבר.

חווית האחרות היהודית והיחס של היהודים אל האחר במדינה יהודית

פרופ' דליה עופר, האוניברסיטה העברית

הרצאה במכון ואן ליר במסגרת התכנית "פותחים שבוע" ה 19 באפריל, 2006.

הדוברים מתבקשים להתייחס לפרשת השבוע כחלק מגישתם של המפגשים "פותחים שבוע"

פתיחה

בחרתי לעסוק בפרשת קדושים גם משום סמיכותה ליום השואה. נושא השואה ועיצוב זיכרונה בישראל נמצאים במוקד מחקרי במשך שנים ארוכות. ככל שהתעמקתי בפרשה וקראתי בה ובפרשנותה נתחוורה לי משמעותה ועד כמה חשובה, עמוקה וצורבת עד כאב קריאה זו מזווית התבוננות שלי.

בעקבות סיור ביד ושם

אריאל סרי-לוי, מחנך, חוקר והוגה דעות

עובדת קיומם של ניצולי שואה – חייהם, משפחתם, שמחתם, עוניים – היא עובדה בלתי נתפסת מבחינתי. אני לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שהשואה ארעה בסך הכל לפני כמה עשרות שנים, פחות משנותיו של אדם, או ליתר דיוק: שנותיו של אדם שזכה לחיים שלמים. לא גדלתי בצִלם של ניצולי שואה; לבּוֹבֶּה וזֶיְדֶה לא היה מספר על היד, והם אף פעם לא הכריחו אותי לגמור את כל האוכל מהצלחת. הם הספיקו לברוח מגרמניה ברגע האחרון; כל ימיהם הצטערו על כך שלא הצליחו לצרף אליהם את משפחתם. אבל בובה וזיידה, שבכל יום שני לקחו אותי מהגן, לא היו סבתא וסבא שלי, אלא של אבא שלי. וכשחושבים על זה ככה, אני אפילו לא דור שלישי.

"‬קָרַע‪ ‬לנו את הים" - תגלית נדירה של שרידי ספר תורה עתיק

ד"ר אדולפו רויטמן, מנהל היכל הספר

את התנ"ך, אבן היסוד של עם הספר, העתיקו סופרי סת"ם, פירשו חכמים ולמדו דורי דורות של יהודים מכל שורות העם. האהבה לספר הספרים התבטאה גם ברצון לשמור על קיומו הפיזי. ואולם, בתלאות שעבר עם ישראל לא תמיד עלה הדבר בידו. מ"תקופת הדממה", בין המאה ה–2, מועד העתקתן של האחרונות שבמגילות הגנוזות לבין המאה ה–10 , זמן כתיבתו של כתר ארם צובא, שרדו רק כתבי יד ספורים של התנ"ך בעברית, בעיקר בגניזת קהיר. גילוי כתב–יד מקראי, ובמיוחד כזה ששימש בבית כנסת ב"תקופת הדממה", הוא אפוא אירוע נדיר. שני קטעים כאלה מספר שמות, השייכים לאותו גוויל ספר תורה שהועתק במאה ה–7 או ה–8 לספירה, שרדו ונתגלגלו במהלך השנים למקומות שונים, "כתב יד אשקר-גילסון" לאוסף אוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ו"כתב יד לונדון" לאוסף סטפן לוונטייל, ניו יורק.

הם מוצגים בפעם הראשונה יחדיו בהיכל הספר, ולצדם קטע מספר שמות מסוף המאה ה–1 לפני הספירה שנמצא בקומראן (4QExodc) וקטע ממגילת ספר תורה, אף הוא מספר שמות, מן המאה ה–10 או ה–11 לספירה. בשלושת כתבי היד נראית "שירת הים", והם לה עדויות מן הקדומות בעולם.

תכנים, מקצועות ומה שביניהם

ד"ר אמנון כרמון, מנהל כרם - מכון להכשרת מורים

לפני יותר ממאה שנים הציב הרברט ספנסר את השאלה הקלאסית בנוגע לתכני הלימוד בבית הספר: "מהו הידע בעל הערך הרב ביותר?". בהקשר של בית הספר מתורגמת שאלה זו לשתי שאלות: (1) אילו מקצועות צריכים להילמד בבית הספר?; (2) אילו תכנים צריכים להילמד במקצועות שנבחרו? המעבר הסמוי מן העין משאלתו הכללית של ספנסר לשאלות המקצועיות (תרתי משמע) של בית הספר חורץ את גורלו של הידע שנבחר להיות "בעל הערך הרב ביותר": כל ידע שנלמד במסגרת "מקצוע" מאבד את ערכו החינוכי.

תגובה לג'וג'ה סארמאגו

עידו גידלי (מחזור ט)

מר סארמאגו היקר,
כבוד גדול עבורי לפנות אליך בדברים, אם כי סיבת פנייתי אליך הפעם לא נוגעת להערכתי את פועלך הספרותי המרשים, אלא רצוני להגיב על דבריך החריפים בגנות התנ"ך כפי שהתפרסמו לאחרונה בכלי התקשורת העולמיים. ראשית עלי להודות שפרטת לי על נימים רגישים. בניגוד למה שאולי אתה מצפה, איני שולל לחלוטין את טענותיך. יחסי אל התנ"ך מורכב מאין כמוהו. הרי אני בן לתרבות, לאום ודת אשר כולה מושתתת על ספר זה- חגינו, שמותינו, יום המנוחה שלנו, תפיסתנו את עצמנו כעם- כל אלו הרי יסודות אשר צמחו מין התנ"ך. אך זהו גם ספר אשר במובנים רבים מעודד אלימות, קנאות, פרטיקולריות דתית-לאומית אשר מובילה לרוב לתפיסה אתנוצנטרית ואף גזענית, יחס מגמד לנשים, גזר דין מוות לבעלי נטיות מיניות שונות, קידוש טריטוריה ועוד רעות חולות. כיצד אמור אם כן אדם להרגיש- כאשר אותו ספר העניק לתרבות האנושית מתנות נפלאות כגון יום מנוחה ויחס הומניסטי לחלש מחד, ומלחמות ושפיכות דמים קנאית מאידך?

על העיוורון של סאראמאגו ביחס לתנ״ך

נועה אוחיון, אשת חינוך

הספריה החדשה

אלוהים הוא אל קנאי, זה נכון. גם את חוק החרם אפשר למצוא בתנ"ך. חוסר סובלנות לאחר? כן, בדיוק שם. מי שיחפש  דווקא את הדברים הללו, ימצא ללא ספק. אבל לקורא במגילת רות ישתקפו ערכים שונים לגמרי, רות אוהבת אהבה בלי תנאים את נעמי והולכת אחריה לארץ לא לה ורות הזרה לא רק שמתקבלת - אף מזרעה יבוא דוד המלך. התנ"ך מורכב פסיפס של טרגדיות אנושיות ואהבות, אהבת מיכל את דויד, משולש אהבה בין רחל יעקב ולאה, עקדת יצחק, יוסף ואחיו. התנ"ך הוא ראי חיינו והוא משקף את הטוב והיפה והנכון ובו זמנית הוא משקף את הקנאה, צרות העין, ושחיתות הלב. ז'וז'ה סאראמאגו בהתבטאויותיו האחרונות עושה את הדבר הקל מכל, מטיח בתנ"ך את תחושותיו על העולם. וכמה שהוא צודק. איזה עול יירד מעל כתפנו לומר – זה אשמת הספר הזה, שהכל כלכך מקולקל בעולם, ניפטר ממנו וכל צרותינו ייעלמו. לצערי – ולשמחתי, לטוב - ולרע התנ"ך הוא אנחנו. על השחיתות בממשל, על מעילה באמון, על התרומה לאחר, על האהבה, על השמחה על הפריחה – זה אנחנו, וזה גם התנ"ך.

מכתב לסרמאגו

מיכל כהן (מחזור ט)

מר סאראמאגו הנכבד,

כמה טוב לשמוע ממך שוב. לדעת כי עולם כמנהגו נוהג וכי לא אירע דבר מה חריג בחייך, אשר הביא לשינוי תפיסת עולמך. לרגל צאת ספרך החדש שוב הפגנת את יכולותיך והצלחת להרגיז לא רק את היהודים, אלא גם את הקתולים.אין כאן נימת צחוק או ציניות, אני בהחלט שמחה לשמוע את דעותיך. כששמעתי אותן לראשונה, נטיית ליבי הייתה להסכים עמך. האלוהים במקרא הוא אל קנאי ללא ספק, וככל הנראה ערכי המוסר העולים מן המקרא הם נלוזים. הנוצרים אף הגדילו לצאת כנגד ספר זה ולכנותו בשם הברית הישנה, כאילו היה זה מסמך משפטי אשר אין לו תוקף יותר, והם יצרו לעצמם ברית חדשה, תקפה יותר. את הברית הישנה, בחרו לשמור על אש קטנה, בכדי לא להפוך סדרי עולם, אך ברור כי ירדה קרנה. אוסיף ואומר כי ספר הדרכה למוסר, נלוז ככל שיהיה, למעשה מחייב את הסובבים לכתוב דבר אחר, בכדי להיבדל ממחזיקי הספר וייתכן כי זה מוסיף שמן למדורה ועדיף היה אם לא היה נוצר ספר כי אז לא היה מול מה להתקומם. זה כבר יוצר אנושות טובה יותר. אף על פי כן, אני מרשה לעצמי להעיר את עינייך הפעם.

נאום תשובה לרב חובל פורטוגלי, הלא הוא סאראמאגו

שירן זהרוני, מחנך

סאראמאגו

הפעם בחרתי להקשיב. ניסיתי לקרוא דבריך, ולא ישר לכעוס או להתגונן. הידע שלי בתנ"ך רק מתהווה ומתרחב, אך לי דרך ארוכה ורבה בתחום. התנ"ך מדי פעם גם מזכיר לי זאת, שכמה שאני חושב שאני יודע, יש עוד רובד עליו לא חשבתי, ויש עוד פרק שלא עמדתי על כל דקויותיו. אותך אינני מכיר די הצורך. ניסיתי לקרוא אודותיך על מנת שאוכל להתייחס לאמירותיך באופן הראוי ביותר. קראתי שאתה חש לא בנוח שמדינתך, פורוטוגל קמה על שטחים שהיו בעבר של מוסלמים. אולי תופתע לגלות, אבל גם התנ"ך שלנו לא מקל עליי בנושא: הוא מבהיר לי חד משמעית שאותה הארץ שלאורכה ולרוחבה אני מטייל, שעליה נלחמו, נלחמים וילחמו רבים מבני עמי, איננה ארץ אבות אבותיי, שגם הם היגרו אליה.

צרות של מלך

אמיתי מור, האוניברסיטה העברית

מה בסך הכול ביקשתי, תגידו לי, מה? כולה רציתי אישה. מה לא מגיע לי? אני לא גבר? אני לא בנאדם? אני לא סובל מנדודי שינה? אין לי צרבת אחרי משתה של שבעה ימים ולילות? ומילא הצרות האלו, אבל אחרי שגירשתי את ושתי, כל-כך פחדתי שיהיה לי משעמם. השעמום הורג אותי, באמת. אני קורא, מעשן, שותה, מוציא להורג, וכלום לא עוזר. כשמשעמם לי- זה הכי גרוע.

רב, אב

עדי להב (מחזור י)

רב, אב

ואולי מעולם לא היית באמת.

דמות

מושא תלות,

רעה צאן.

מילים שיש להן שיעור/על הספר המורה של פרנק מק'קורט

אלעד אנלן, מחנך

לפעמים כשאני יושב בין מורים אני נבהל כאילו שוב הייתי תלמיד שנדחף בצעקות לראות מה כתוב על הלוח. למורים יש הרבה מה לומר אך מעט מדי זמן לומר זאת. באין זמן, או יותר נכון, בחילונו של הזמן, נעשה הלוח לארון הקודש של הכיתה. כל תלמיד מצוי מכיר בעובדה המתוקננת שרק הלוח מעיד נאמנה על 'החומר' שיהיה במבחן. ומה כתוב בלוח? תאריך, כותרת, שאלה ולפיכך מעין דימוי לתשובה – שהרי כל תשובה היא בדיה. אולם הבדיה, כל עוד היא שלך, אוחזת בעל כורחך במילים שלא ידעת ונאמרות מעצמן בזמן שלא קבעת, וכל שנותר לך זה להיות.

מוות בשלושה חלקים: טרפטיך מותו של אבשלום

אלון שועה-חיים (מחזור ח)

            חלק ב: כף יואב ולב אבשלום

וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה: (שמואל ב; יח; 14)

התמונה הבאה בנויה כל כולה על ניגודים. הניגוד הראשון הוא בין הדמויות שכן מלכתחילה נתון היה אבשלום במעין משולש דרמטי עם דוד ועם יואב. ואולי אין הדימוי ממצה את המציאות הטקסטואלית שכן, כפי שקבע אשלבאך ברוב טעם, ברצף של סיפורי אבשלום מתגלה יואב כמשלים את דמותו של דוד. אם דוד פסיבי ביחסו אל אבשלום אז יואב הוא אקטיבי; רץ, מגשר, מתווך ומתוך קירבתו ויחסו לדוד מהווה אנטיתזה לאבשלום. בתמונה המתוארת, בהיעדר דוד משתנה התמונה, וכעת אין זה משולש, אלא מפגש של 'פנים מול פנים' בעל אופי אינטימי.

על בעיות רטרוגרדיות ומימרות חז"ליות

ארד זק (מחזור ט)

מהן בעיות רטרוגרדיות? על פי רוב אנו רגילים לחשוב על בעיה כמצב נתון שממנו אנו צריכים להתקדם לעבר פתרון. אנו מורגלים בחשיבה שמצריכה עשיית מספר צעדים קדימה לעבר תשובה מזוקקת ככל הניתן. לדוגמא: מלה קשה או פסוק קשה במקרא, שמצריך אותנו לבדוק במילונים וקונקורדנציות כדי לברר את פשרו של הפסוק או הוראתה של המלה. ברם, לעיתים אנחנו נדרשים להתחקות אחר מוצאה או גלגולה של המלה כדי להטיב ולהעמיק את הבנתנו. החקר הפילולוגי-אטימולוגי נותן מענה לכך. ובאופן כללי יותר, נשאלת השאלה עד כמה אנו נותנים את דעתנו ובוחנים את הבעיה מכיוונים שונים. במאמר זה, אנסה להראות כיצד ניתן להפוך את כיוון הזרימה הטבעי של החשיבה ולהתמקד בגורמים שיצרו את המימרה הנתונה. על ידי כך, תשתפר הבנתנו את הכתוב כפי שהוא מוצג לפנינו.

קווים לדמותו של אלוהים: קריאה בסיפור בריחת הגר

אריאל סרי-לוי, מחנך, חוקר והוגה דעות

גיבורי המקרא פגשו את אלוהים דבר יום ביומו. הוא ביקר בבתיהם והופיע בחלומותיהם, דרש את תשומת לבם והטה אוזנו למצוקותיהם. הם קראו על שמו את בניהם ואת עריהם, הוא הציג עצמו כשייך להם. הם הלכו באורו והוא היה להם לצל. מיהו אלוהי הסיפור המקראי?

אלישע: נביא עצמאי או נביא בצל קודמו?

יאיר ברנשטיין (מחזור ח)

הסיפור המופיע במלכים ב פרק ב, אשר רוב הפרשנים מתייחסים אליו כ "סיפור עליית אליהו לשמים" קיבל את שמו על שם כותרתו: "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (פס' 1). אולם אפשר ששם זה מוטעה ומטעה וכוונת הסיפור היא אחרת. בפרק ב ניתן למצוא שני נושאים מרכזיים: עליית אליהו לשמים ותחילת דרכו של אלישע כנביא עצמאי. בעמודים הקרובים אציג את היחס בין שני נושאים אלו וכן את השפעת יחס זה על הבנתנו את הסיפור ואת מטרתו. טענתי היא כי מטרת פרק זה היא להציג את אלישע כעומד על קו התפר בין נביא עצמאי לבין נביא הממשיך את דרכו של אדונו.

מהתעלמות להתעלות

יגאל יערן, האוניברסיטה העברית

הבוקר החורפי לא הכין אותי לשיעור צונן כל כך עם י"א 6 המקסימה. הנושא שעמד על פרק היום היה פילוג הממלכה, מל"א י"ב.
איך ממחישים לתלמידים רודנות של מלך ויד קשה כלפי נתיניו? מה זו בכלל רודנות? או יד-קשה? חשבתי על מתודה מעניינת, חדשה, כזו שתעיר אותם משיממונו של הפרק הקודם על הרקע לפילוג...בכל זאת, הדד האדומי ורזון בן אלידע לא הותירו עליהם רושם רב.

כתה, מורה, קין והבל, אדם וחווה, אלוהים.

רחל וולפיש, האוניברסיטה העברית

כתה י"א1, שעתיים תנ"ך ביום ד' בבוקר. בעצם שעתיים זה מונח מטעה. הכוונה לזמן שבין 8:00 ל 9:20, שממנו יש לנכות את זמן ההתארגנות, קריאת השמות, הוצאת התנ"כים והמחברות, כניסת מאחרים באישור, מחיקת הלוח, ציפייה לשקט. בקיצור- דקות חסד מועטות של לימוד.

הנושא: "עלילות הראשית", והפעם - בראשית פרק ד', סיפור קין והבל.

'חבל על הזמן'! – ממד הזמן בסיפור שאול והאתונות

אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

חבל על הזמן

המספר המקראי משתמש בזמן כחומר ביד היוצר – עיצוב הזמן הוא פונקציונאלי עבורו. הבנת הבחירה של המספר להביא בפני הקורא את הסיפור בדרך אחת ולא אחרת היא עיקר עניינו של חוקר המקרא והשכר בעמלו. לעתים עושה זאת המספר בעצמו, לעתים בפי אחת הדמויות, אבל באופן כללי יכול המספר המקראי להפעיל שתי מניפולציות על הזמן בסיפור: הראשונה היא החלפת סדר הזמן של האירועים והשנייה היא כיווץ והרחבת הזמן. הוא עושה זאת הן באמצעים ספרותיים והן באמצעים לשוניים ורק על ידי שילוב בין השניים, יוכל חוקר המקרא להיטיב להבין את עיצוב הזמן בסיפור.

לימוד המקרא כ'אי-הבנה'

פרופ׳ צחי וייס, האוניברסיטה הפתוחה 

הטענה לעמדת-ייחוד למקרא... לשווא תישען על סגולות תוכן כלשהן... מבחינה מדעית ניתן להשיג ולהוכיח את חשיבותו של המקרא רק על פי השפעתו וגורלו (פרנץ רוזנצוויג)

עיון בתוכניות הלימודים הרשמיות להוראת המקרא של משרד החינוך להוראת כמו גם קריאה בבחינות הבגרות שנכתבו בעשר השנים האחרונות במקצוע זה מלמדות כי המרחב הפרשני הנפרש בפני תלמידי התיכון הממלכתי במדינת ישראל, במהלך לימודי המקרא, משתרע בין תפיסה פילולוגית-היסטורית כפי שהיא מקובלת בחוגים למקרא באוניברסיטאות ובין פרשנות פשט יהודית בימי הביניים.